"אינטימיות" בחשיבה הפסיכואנליטית
מאת ד"ר מאיר פרלוב
המאמר ניתן כהרצאה ביום העיון של שירותי הייעוץ לסטודנט, האוניברסיטה העברית לזכרה של פרידה קאושינסקי, 26.5.10
המושג אינטימיות
"האינטימיות כמעט לא נדונה בספרות הפסיכואנליטית, על אף שקלינאים מכירים בכך שקשיים באינטימיות הם אוניברסליים". כך פותח מאמר של ריצ'רד אלפרין שהתפרסם בכתב העת Psychoanalytic Psychology בשנת 2001. ואכן, נדמה שיהיה זה נכון לומר שהמושג "אינטימיות" לא זכה כמעט לדיון נרחב או מעמיק במאה השנים הראשונות של התיאוריה הפסיכואנליטית. אם נחפש באינדקסים של ספרי התיאורטיקנים הגדולים – פרויד, מלני קליין, פרברן, ויניקוט, קוהוט ואחרים – לא נמצא את המושג כלל (ואם כן, אז רק תוך כדי שימוש שוטף ולא כנושא לדיון). עובדה זו מפתיעה, שכן עבורנו היום נושא האינטימיות הוא בוודאי נושא בוער ומעסיק, רציני וכבד, שראוי לדיון ואף מקבל אותו. מדוע במשך כל כך הרבה שנים לא התקיים דיון?
מה פירוש אינטימיות
אחד הראשונים להקדיש מאמר לנושא האינטימיות הוא אדגר לבנסון, מגדולי ההוגים והתיאורטיקנים של הגישה האינטר-פרסונלית, בשנת 1974 ובמאמר נוסף בו הוא ממשיך ומפתח את הנושא, בשנת 1981. לבנסון מצביע על שינוי שחל בשימוש במושג בתרבות המערבית במהלך המאה העשרים - שינוי שמתאים לשינוי שהתפתח בחשיבה הפסיכואנליטית באותה תקופה. המקור של המילה אינטימיות הוא מלטינית, ומשמעותה, לדבריו של לבנסון, היא most within (הכי בפנים). השימוש הנפוץ במילה התייחס לצדדים הכי פנימיים של גופו או נפשו של האדם – האזורים הארוטיים בגוף, ומחשבות ורגשות נסתרים בנפש. בהתאם למובן זה, המחשבות והרגשות האינטימיים של אדם הם אלה שהוא נמנע או נרתע מלחשוף לאחרים, וכך הם נוטים להישאר "בפנים" ולא "בחוץ".
ההתפתחות שהתרחשה בשימוש במילה אינטימיות לדעתו של לבנסון עד זמן כתיבת המאמר בשנות השבעים, הופכת את משמעותה הראשונית על פיה. במקום המשמעות "הכי בפנים", המתייחסת למה שאינו חשוף לזולת, המילה אינטימיות קיבלה משמעות כמעט הפוכה – מה שהאדם דווקא משתף בו את הזולת, מה שקיים או מתרחש בין שניים: בין בני זוג, בין מטפל ומטופל, וכו'. לכן, בשימוש הנוכחי שלנו, מי שיש לו בעיות או קשיים באינטימיות הוא (בדרך-כלל) מי שמתקשה לשתף את האחר, מתקשה ליצור עם האחר מצב של "יחד", שהוא האינטימיות.
לבנסון מצביע על תהליכים שונים של שינוי שעברו על העולם הפסיכואנליטי בהקשר לשינוי הזה במושג אינטימיות, כשאחד הבולטים מביניהם הוא בוודאי המעבר מדגש אינטרה-פסיכי, תוך-נפשי, לדגש בינאישי. שינוי זה בזווית הראייה שלנו אודות נפש האדם, קשור, כמובן, לשינוי בתפישה שלנו אודות התהליך הטיפולי (שהרי ההסתכלות הדינמית ניזונה בראש ובראשונה מתוך התהליך הטיפולי). אפשר לומר שבעוד שבתפישה האינטרה-פסיכית התהליך הטיפולי היה כרוך בעיקר בהעלאה למודעות תכנים שהיו מאוד "אינטימיים" במובן המילולי של "הכי בפנים", הרי שבמודל הבינאישי ובהמשך בגישה האינטרסוביקטיבית הנוכחית, גרעין מרכזי של התהליך הטיפולי הוא היווצרותה של אינטימיות בין שניים, בין מטופל ומטפל.
חווית האינטימיות
לבנסון מעלה עוד מחשבות רבות ומעניינות ביחס לשימושים שלנו במושג אינטימיות ולקשר שלו לדרך בה אנחנו מתייחסים לתהליך של טיפול. אני אתייחס כאן רק לאחד הרעיונות שלו, והוא הקושי בעצם ההגדרה של המושג אינטימיות. במיוחד, נשאלת השאלה האם אינטימיות היא חוויה של הפרט ביחס לקשר שלו עם הזולת, כך שלמטפל יכולה להיות חוויה של אינטימיות עם מטופל מבלי שבהכרח תהיה למטופל את אותה חוויה, או שמא אינטימיות היא משהו שמתרחש רק בין שניים (או, כמובן, יותר) - כך שאם האינטימיות איננה כוללת את שני המשתתפים אלא רק מהווה חוויה של אחד מהם, אזי איננה בעצם אינטימיות. אפשר לראות ששאלה זו היא המשך להבחנה של לבנסון בין אינטימיות בהקשר אינטרה-פסיכי לאינטימיות בהקשר בינאישי. אחזור לשאלה זו בהמשך.
פחד מאינטימיות
במאמר על "המחסומים לאינטימיות" דן ריצ'רד אלפרין בבעיה הקלינית הניצבת בפני רובנו כמטפלים – אינטימיות כמצב נפשי רצוי אשר המטופל איננו מצליח להגיע אליו או לממש אותו, ולשם כך, בין היתר, הוא בא לטיפול. במאמר זה מציג אלפרין ארבע המשגות של פתולוגיה אישיותית שיכולות לפגוע ביכולת של המטופל ליצור אינטימיות:
1. פחד מהתמזגות עם האוביקט
לרוב מצב זה נוצר עקב גבולות לא יציבים בין העצמי ובין האוביקט, כך שאינטימיות עם האוביקט מאיימת למוסס גבולות אלה. במצבים כאלה האדם יחווה חוויות של היותו נבלע, נחנק, נשלט, מאבד את עצמו ואת זהותו או הולך לאיבוד בתוך הזולת, וכו'. חוויות אלה מאיימות ומרתיעות את האדם מליצור קשר קרוב שעשויה להיות בו אינטימיות, בגלל האיום שעלול להתעורר עבורו במצבים אלה.
2. פחד מאובדן האוביקט
במובן מסוים, הפחד מאובדן האוביקט הוא הפן המשלים של הפחד מהתמזגות עם האוביקט. כאן הפחד הוא מכך שהקשר שייווצר לא יהיה מספיק קרוב או שערכו של האדם עצמו לא יהיה מספיק בעל משקל בכדי שהאוביקט יישאר בתוך הקשר, ועל כן הוא נרתע מיצירתם של קשרים אינטימיים שמהם הוא עלול להיפגע כאשר, בהכרח, הם יסתיימו.
אלפרין קושר שני סוגים אלה של פחד להמשגות של מרגרט מהלר אודות המעבר מסימביוזה לספרציה-אינדיבידואציה, ולפתולוגיות הגבוליות והנרקיסיסטיות עליהן מדברים קרנברג, אדלר, מסטרסון ומודל, וכן גם פיירברן וגנטריפ תחת הכותרת של סכיזואידיות. סוגים אלה של פתולוגיה (גבוליות נרקיסיסטיות וסכיזואידיות) מאופיינים בקושי עם אינטימיות.
3. חרדות פרנואידיות-סכיזואידיות
תחת כותרת זו אלפרין מתייחס לדינמיקה הקלייניאנית של הקושי להכיל אינטגרציה של טוב ורע, הקושי לשאת אמביוולנטיות - היינו הקושי לשהות בעמדה דפרסיבית. מצבי אינטימיות מחריפים את העוצמות הרגשיות שהאדם חווה ביחס לאחר, וכאשר אין לו מספיק יכולת להתמודד עם עוצמות התוקפנות שמתעוררות במצבים אלה, אזי מתרחשת נסיגה מעמדה דפרסיבית לעמדה פרנואידית-סכיזואידית. חרדות פרנואידיות מפני התקפה על ידי האוביקט מרחיקות את האדם מהאפשרות ליצור קשר אינטימי. אלפרין מדגיש במיוחד את המנגנונים של פיצול ושל הזדהות השלכתית כשני מנגנונים שמונעים או מקלקלים אינטימיות.
4. קונפליקטים מיניים אדיפליים
אלפרין כמעט מתנצל אמנם על כך שהוא מונה את הנושא "המיושן" הזה, אבל הוא טוען בתוקף שיש השפעה משמעותית לחרדות אדיפליות על היכולת ליצור אינטימיות. כאשר הדמות של בן או בת הזוג מעוררת הדים עוצמתיים מדי מהדמויות ההוריות, או מדמויות אינססטואוזיות אחרות, האיסורים האדיפליים, שמתעוררים אף הם, עלולים למנוע התקרבות ופיתוח של אינטימיות. אלפרין מדגיש גם את החרדות של התסביך האדיפלי ההפוך, ובהקשר זה את הקשיים של גברים ליצור אינטימיות עקב חוסר היציבות של הזהות הגברית שלהם והצורך להתעטף ב"אוטונומיה הגנתית" שמרחיקה מאינטימיות, בגלל שאינטימיות נתפשת כאפיון נשי.
מכאן ממשיך אלפרין לדון בשאלה מה קורה עם אינטימיות בטיפול. בעצם, התשובה שלו "פשוטה": אינטימיות אמורה להתפתח בקשר הטיפולי ככל שהמטופל חושף את עצמו בפני המטפל. כאשר זה איננו מתרחש בתוך הטיפול, נפנה את תשומת לבנו לדינמיקה של הקשר הטיפולי, למתרחש בהעברה-העברה-נגדית, ונברר מה מתוך הדינמיקות שתוארו לעיל פועל בתוך הקשר ומונע התפתחות של אינטימיות.
תפקיד המטפל בהיווצרות אינטימיות בטיפול
כאן אני מגיע לנקודה המרכזית במבוא קצר זה, הנקודה שתעסיק אותי באופן אישי כמטפל – האם אכן אנחנו סבורים שהתהליך הוא (כל כך "פשוט") כפי שאלפרין מתאר אותו? אלפרין מתאר דינמיקות ששייכות לעולם ה-one-person-psychology, ואכן תת-הכותרת של המאמר שלו היא "פרספקטיבה של יחסי אוביקט". מתוך המשגה זו, קושי באינטימיות הוא קושי שהמטופל מביא איתו לטיפול, והשאלה של השתתפותו של המטפל בתהליך היווצרות המחסומים לאינטימיות מוגבלת למצבים שבהם הוא מופעל על ידי הזדהות השלכתית של המטופל. במצבים כאלה, כאשר מופעלת הזדהות השלכתית של המטופל על המטפל, תפקידו של המטפל הוא להכיל את ההשלכות ולהשתמש בהן להבנה של הדינמיקה הלא-מודעת של המטופל, כדי שאפשר יהיה לפרש דינמיקה זו בצורה מלאה יותר. כמובן, זה איננו תהליך "פשוט" כלל ועיקר. אבל – יש משהו "פשוט" בחלוקת התפקידים בין המטפל והמטופל: המטופל משליך, ועל המטפל לקלוט ולהכיל.
אלפרין עצמו כמעט מעלה שאלה זו - שאלת תפקידו של המטפל בהיווצרות של אינטימיות בטיפול, אך מעניין לראות איך הוא מיד סוגר אותה חזרה. הוא מזכיר, כבדרך אגב, ש"כדי לקדם אינטימיות בקשר הטיפולי, ישנם אנליטיקאים שמציעים לחשוף כלפי המטופל פרטים מחייהם האישיים, תגובות מהעברת-הנגד או שניהם". אך מיד הוא ממשיך ופורש את דעתו, לפיה "אין צורך לקדם אינטימיות אנליטית; היא פשוט מתרחשת מתוך כך שהאנליטיקאי יוצר סביבה רגשית בה המטופל מרגיש בטוח" [ושימו לב ל"פשוט" – מ"פ].
אנחנו נשארים אם כן עם השאלה – האם תהליך היווצרות אינטימיות הוא "פשוט" תוצאה של שינוי (אינטרה-פסיכי) שמתרחש אצל המטופל, או שיש תהליך ושינוי שגם המטפל צריך לקחת בו חלק? שאלה זו עולה עם המעבר מה–one person psychology של התיאוריות הפסיכואנליטיות מפרויד ועד קוהוט, לתפישות הבינאישיות וההתייחסותיות שאליהן אנחנו מתוודעים יותר ויותר. בתפישות אלה, אינטימיות איננה רק תוצר של יכולת אישיותית שהאדם מפתח, או לא. בתפישות אלה האינטימיות היא אפיון של קשר בין שני אנשים, ושניהם צריכים לקחת חלק בהיווצרותה. אמנם כבר דובר רבות על כך שהחלק של המטפל בתהליך הטיפולי והחלק של המטופל בו אינם סימטריים, אך הם כן הדדיים (בשפה של לואיס ארון – mutual), ולנוכחות הרגשית של המטפל יש השפעה קריטית על האינטימיות שתיווצר, או לא.
כאן הייתי רוצה לחזור ללבנסון, ולאמירה שלו אודות מרכיב מרכזי בתהליך הטיפולי מהגישה הבינאישית, והוא – האותנטיות של המטפל. האינטימיות, מבחינתו של לבנסון היא תוצר לוואי, ולא יעד של טיפול. אינטימיות נובעת ממצב בו שני הצדדים מרגישים בטוחים אחד עם השני, כאשר אינם חייבים להגן על גבולות העצמיות שלהם והאוטונומיה שלהם שמורה. במצב זה שני הצדדים נמצאים בדריכות בינאישית נמוכה, ויש תחושת יחד תוך כדי קיומם של גבולות בינאישיים וזהויות עצמיות (של כל אחד בנפרד). לבנסון מתאר זאת כנינוחות ביתית, כשאפשר להוריד את הנעליים המנטליות ולהתיישב לרווחה. בכדי להגיע למצב כזה אין זה מספיק, לדעתו של לבנסון, שהמטופל יפתח "אמון בסיסי" על בסיס ההבטחה (המרומזת) של המטפל שאם המטופל רק ירשה לעצמו לבטא את עצמו באופן חופשי, אז "יהיה בסדר". זוהי הנחה של אריקסון, ושל פסיכולוגיית האגו בכלל, שלפיה הסביבה הטיפולית היא מעין "average expectable environment" (סביבה צפויה ממוצעת –הרטמן), שבה אכן אפשר לצפות ש"יהיה בסדר". הנחה זו איננה מקובלת על לבנסון כלל ועיקר: לדעתו – לא תמיד "יהיה בסדר", לא בחיים וגם לא בטיפול, ועלינו לפתח את הכלים הנפשיים להתמודד עם אוביקטים ומצבים שהם "לא בסדר", וגם להבחין בין אלה שכן ואלה שלא.
כאן נכנסת האותנטיות, מצדו של המטפל. אם המטפל הוא אותנטי בהתנהלותו בטיפול, אזי ניתנת למטופל אפשרות לפגוש גם מצבים של קושי ושל פגיעה (של המטופל) מצד המטפל, מצבים של "לא בסדר" - ולא רק הכלה של המטפל את המטופל. המטופל לומד להתמודד עם מצבים אלה מצד המטפל, ומפתח לא "אמון בסיסי" כלפי העולם, על פי צפייתו של אריקסון, אלא אמון ביכולת שלו, המטופל, להבחין במצבים בהם קיים איום ולהתמודד איתם, בגלל שכך הוא למד לעשות בטיפול. מתוך כל זה יכולה להתפתח תחושה משותפת, של המטפל ושל המטופל, של נינוחות ביתית בה האיומים מוכרים ומוכרת גם היכולת להתמודד איתם. מתוך נינוחות זו צומחת, לדעתו של לבנסון, אינטימיות.
מקורות
Alperin, R. M. (2001). Barriers to intimacy: An object relations prespective. Psychoanalytic Psychology, 18(1), 137–156. https://doi.org/10.1037/0736-9735.18.1.137
