הקומי - פסיכותרפיה מבוססת קשב (Mindfulness) וממוקדת גוף
מבוא קצר מאת עידו סימיון, M.A
במובנים רבים, מחציתה השניה של המאה ה-20 היוותה כר פורה למפגש בין הפסיכולוגיה המערבית, שהבליחה בעוצמה רבה לתודעתינו לפני מעט יותר ממאה שנה, לבין חוכמת הרוח המזרחית כפי שהתפתחה ב-2500 השנים האחרונות. מפגש זה עודינו בעיצומו ואט אט אנו מתוודעים לשיח השוואתי השואף להבין כמו גם ליישב תפיסות עולם שונות אלו (פלד, 2007; (Wellwood, 2000. כפועל יוצא, אנו עדים להתפתחותן של גישות אינטגרטיביות המשלבות גם ברמה הפרקטית בין התבונה הרבה, פרי של הפסיכולוגיה המערבית, לבין החוכמה העתיקה שגלומה בתורה ובתרגולים המזרחיים, ובינהם הבודהיזם והדאויזם. גישת הָקוֹמִי לפסיכותרפיה מבוססת קשב (mindfulness) וממוקדת גוף היא אחת מגישות אינטגרטיביות אילו שמציעה שילוב בין תיאוריה לבין פרקטיקה ליצירת שינוי בחייהם של אנשים.
גישת הקומי פותחה במקור על ידי רון קורץ בשלהי שנות ה-70' ושואבת ממקרות ידע נרחבים החל מבודהיזם והדאויזם, דרך גישות פסיכולוגיות ממוקדות גוף כגון תרפיה רייכיאנית, ביו-אנרגטיקס, גשטאלט, פוקוסינג, NLP, פלדנקרייז, היפנוזה אריקסוניאנית, וכלה בפיזיקה ותורת המערכות המורכבות. מתוך סינתזה זו פיתח קורץ, ובהמשך גם תלמידיו, גישה עדינה המשתמשת ברגע ההווה ובתבונת הגוף כנתיב מהיר לחשיפת חומרים לא מודעים המארגנים את האישיות כמו גם לחיבור מחודש לאנרגיית החיים המתגלה בביטויה ההרמוני. המילה עצמה, הקומי, מקורה בשפתו של שבט ההופי. שבט זה הוא אחד משבטי האומות הראשונות שחיו על אדמת ארצות הברית טרם הגעתם של המהגרים הארופים. למילה שתי פרשנויות, שתיהן מבטאות את רוחה של השיטה. האחת – "כיצד אתה עומד ביחס לכל ממדי החיים?" והשניה – "מי אני?"
קשב (mindfulness) בהקומי
ראשית, הקומי משלבת את התרגול הבודהיסטי של מיינדפולנס (mindfulness), או קשב בעברית, בתוך הפסיכותרפיה ככלי מרכזי לחקירה והבנת הפגיעה הפסיכולוגית וההזדהויות הנלוות אליה, כמו גם כשער לאותנטיות ולזרימה ההרמונית עם החיים, זרימה שמהווה את טבענו העמוק ביותר. קשב משמעותו מדועות פתוחה, סקרנית, ללא ביקורת או שיפוט ביחס לרגע הווה. הכוונה היא שהמיינד (mind) שלנו מלא (full), הוא מלא בתחושות, רגשות מחשבות, דימויים, וכדומה. זאת אומרת, אנו מטפחים עדות ברגע ההווה לכל ממדי החיים במלאותם. עוצמת השימוש בקשב טמונה בכך שהוא מאפשר לנו, לרגע, להניח את דעותינו על החיים בצד וכך ולהתחיל ולהיווכח במה שבעצם קורה מרגע לרגע בחווית חיינו. שיטת הקומי מתייחסת לתוכן הורבלי-נרטיבי כמהווה עשרים אחוז מהחומר שרלוונטי בהקשר הטיפולי, ושמה דגש על הפניית הקשב של המטפל, כמו גם של המטופל, למימדי חוויה כגון תחושות, רגשות, מחוות גוף, קצב וטון דיבור, דימויים ואנרגיית חיים כללית.
תשומת לב מקיפה ועמוקה זו מאפשרת לנו ללמוד כיצד האדם שמולנו מארגן את חווית חייו בהווה. הייחוד שבגישה נובע מכך שהתרפיה הופכת להיות משהו שקורה בשידור חי. כך היא משחררת אותנו מספקלוציות תיאורטיות שאמנם עלולות להיות נכונות, אך לא בהכרח מביאות לשינוי או הקלה בסבל. בכך נשמעת הקומי לעצתה של פרידה פרום רייכמן ש"המטופל צריך חוויה, לא הסבר". לדוגמא, מטופלת בשם ענת נכנסה לחדרי והחלה מדברת בקצב מהיר. מאחר ותשומת ליבי כמטפל מופנית לא רק לתוכן, שמתי לב שקצב זה מרגיש מהיר יותר מטבעי. היא דיברה כך בעבר ולכן שערתי שקצב מהיר זה אינו מקרי אלא משקף הבטים משמעותיים באישיותה. לאחר שסיימה לדבר, הפניתי את תשומת ליבה לקצבה המהיר ובמקום לעלות ספקולציות באשר לפשרו הצעתי לה לעשות ניסוי. כשהסכימה, הנחתי אותה לתוך קשב ובמצב זה ביקשתי ממנה לשים לב לדבר הראשון שמתעורר בתוכה כשאני אומר: "יש זמן בשבילך".
בהקומי, משפט שאנו אומרים באופן זה נקרא "אמירה חוקרת" ומטרתו לא לשכנע את המטופל בכוונותנו הכנה או בנכונות המשפט אלא לחקור ולגלות כיצד האדם שמולנו מאורגן פסיכולוגית סביב נושא מסוים – במקרה הזה לבדוק כיצד ענת מאורגנת סביב הרעיון שיש זמן בשבילה. העובדה שאנו אומרים אותו בקשב מאפשרת למטופל ללמוד את תגובותיו שבמצב תודעה של שיח רגיל לא היו עוברות את סף המודעות ובכך פותחים צוהר לחשיפת התת מודע.
גישה ניסויית
ככלל, בהקומי אנו משתמשים באופן יצירתי במגוון ניסויים במצב של קשב בכדי להזמין ולחשוף חומרים לא מודעים שמארגנים את האישיות. לדוגמא, כשמטופל מהסס לקחת צעד לעבר משהו חדש בחייו, אנו יכולים לערוך ניסוי במצב של קשב בו אבקש ממנו במודעות ובאיטיות לצעוד פיזית לעבר אובייקט המסמל את הדבר החדש. הטיפול בשלב זה עובר מלהיות תיאורטי ומאפשר למידה חוויתית וגישה מהירה להיבטים המדויקים שמונעים ממנו להתקדם.
במקרה של ענת, כששמעה את המשפט "יש זמן בשבילך", היה ניכר שמשהו בה נרגע, ומיד אחר כך עלה מתוכה גל של עצב הקשור בהכרה שהיא פעמים רבות מרגישה את עצמה כשקופה וכאחת שאינה חשובה. הנחתי אותה להישאר מודעת לחוויתה הרגשית-גופנית ומתוך כך לשים לב אם באופן טבעי התחושה נקשרת בזכרונות מסוימים. תמונה של אמה עלתה בתודעתה ואיתה זיכרון של אמה הדוחקת בה, כמו גם תחושה של חוסר ההתכווננות לצרכיה, שאפיין חלקים מרכזיים בקשר שלהן מראשיתו. בשלב זה, הנחיתי את ענת לחקור מתוך עולמה החוויתי של הילדה את המשמעות שנתנה לחוויות אלו ומתוך כך נתוודעה ענת להנחת יסוד ש"אני לא חשובה ולא מעניינת", הנחה שענת העידה שגם ארגנה היבטים נרחבים מהקשר העכשווי שלה עם אחרים. כפועל יוצא של השימוש בקשב, בניסוי, וההבנות שאלה אפשרו, קצב דיבורה וכן תחושות הגוף שלה ששיקפו את קצבה המהיר האטו ונרגעו.
במצב זה של מודעות הפניתי את תשומת ליבה בכדי לבדוק ולחקור ברגע ההווה אם היא מקבלת רמז ממני שמה שיש לה להגיד לא חשוב בעיני. הנחתי, כי לאחר שההזדהות הישנה והדפוס המארגן עלו למודע והמטען הנלווה השתחרר על רמה תחושתית-רגשית תהיה תודעתה של ענת פנויה להכיר במציאות העכשווית. כשאמרה שלא כך הדבר, ושהיא חווה אותי כמתעניין בה, ביקשתי מענת להפנות את תשומת ליבה פנימה, למרחב הגוף, ולהרגיש כיצד עובדה זו משפיעה עליה. ענת הרגישה הקלה, חום באזור החזה ושלווה נעימה. שוב ביקשתי ממנה לבדוק אם לשלווה ולחום יש מה להגיד, והיא אמרה: "את בסדר כמו שאת".
הגוף והעצמי
בכדי להבין את גישתה של הקומי לפסיכותרפיה חשוב להבין את הדרך בה היא מתייחסת לאופיה וביטוייה של הפגיעה הפסיכולוגית כמו גם לבריאות נפשית. מספיק לראות ילד בין שנתיים בוכה כי לרגע איבד את אימו בגינה הציבורית, או כועס ומרביץ כי לא קיבל את הבייגלה שרצה, בכדי לראות ולהבין את השתתפותו המלאה של הגוף בחוויות החיים, הן ברמה התנהגותית, הן ברמה תחושתית והן ברמה הרגשית. תיאורטיקנים פסיכולוגים שונים הכירו בכך וביניהם גם מרגרט מאהלר, שבעבודתה הקלאסית אודות הלידה הפסיכולוגית של האדם (1975) התייחסה לדימויי הגוף המוקדמים המרכיבים את הגוף-אגו כהיבט מרכזי ובסיסי בהווצרותו של האגו הבוגר. דרך הזדהות עם דימויי גוף אלו, טענה מאהלר, תופס האדם מאוחר יותר את זהותו העצמית ובמידה רבה דרכן הוא חווה ותופס את העולם. בגישת הקומי אנו כמובן מתייחסים להזדהויות גופניות אלו כמו גם להנחות היסוד אודות העצמי והעולם שהן ההיבט הקוגניטיבי של אותו גוף-אגו.
אך הגוף אינו קשור רק בהזדהויות היסטוריות שכבר אינן רלוונטיות למציאות העכשווית, אלא גם בחווית חיים אותנטית וזורמת. וויניקוט לדוגמא, התייחס לגוף כהיבט מרכזי בבריאות נפשית ואף קישר אותו ישירות לעצמי האמיתי. הוא כותב: "העצמי האמיתי מקורו בחיות של רקמות הגוף ועבודתן של פונקציות הגוף כולל הנשימה ופעולת הלב" (1960). בכך מקשר וויניקוט את העצמי האמיתי עם מודעותנו לחווית הגוף שלנו ברגע ההווה, וזאת בהקשר של השינויים הרציפים כפי שאלה מתרחשים מרגע לרגע. כשהעצמי האמיתי מתבטא באופן הרמוני חווה האדם מה שוויניקוט הגדיר כ-"going on being" (1956), זאת אומרת הוא מחובר לרציפות הוויתו, וכמובן הוויה קשורה בהווה, ברגע הזה.
אורגניות ונוכחות אוהבת
הפגישה עם ענת הסתיימה כשהמיינד שלה רגוע וגופה שלו ומקרין חמימות אנושית פשוטה. מנקודת מבטו של וויניקוט נכחה ענת ברגעים אלו בעצמי האמיתי שלה. בשפה של הקומי אנו מתייחסים לכך "כעצמי האורגני". את המושג "העצמי האורגני" וה"אורגניות" בכלל שאבה הקומי מתוך הפילוסופיה והחכמה הטאויסטית, שהתהוותה בסין של האלף הראשון לפני הספירה. חכמה זו אוגדה בספר הידוע של לאו טסו, הטאו טה-צ'ינג, ספר שמבטא את חוכמת הטאו, חוכמת הדרך. דרך זו היא דרכו של היקום. חכמי הטאו, בגישתם לחיים, כיוונו לדרך של הרמוניה בין האדם לטבע, ולדידם התמסרות לזרימת החיים ולטבע מובילה להרמוניה פנימית וחיצונית. כאשר אנו מאפשרים את ביטוייה של זרימה זו בתוכנו, במרחב הגוף-נפש שלנו, היא מטבעה מרפאת אותנו, כמו גם מובילה לגדילה, מימוש ותחושת חיים מלאה ומספקת. בקונטקסט של הקומי משמעה שאין אנו צריכים להיות חכמים ולתת תשובות למטופל, כי אם פשוט לאפשר תנאים לזרימה זו לבטא את עצמה. ההנחה היא, שכפי שהגוף יודע להניע תהליכי ריפוי כאשר אנו נשרטים, כך גם מערכת הגןף-נפש במרחב בו נוכחות אוהבת ותשומת לב קיימות, תרפא את עצמה ותניע תהליכי התפתחות רצויים.
בעבודתי עם ענת גישה זו השתקפה בנכונות פשוט להיות עם ולאפשר לתהליך שלה להיפרש מרגע לרגע. כמטפל, אין צורך ולרוב גם אין אפשרות לדעת לאן האנרגיה האורגנית תוביל את המטופל, אך עם זאת אנו סומכים על התהליך האורגני שמטבעו יחשוף את החומרים הרלוונטים שמארגנים את האישיות ויוביל לבסוף לחוויה הרמונית וזורמת. כמטפלים, מאחר ואנו יוצרים מרחב של קשב וסומכים על התהליך האורגני, אין אנו צריכים להיות חכמים מדי ולהציע אינטרפרטציות מורכבות. כך אנו מתפנים להיות אוהבים ונוכחים עם מה שישנו. נוכחות אוהבת זו משמעותה גישה של איכפתיות, חמימות וקבלה של האדם כפי שהוא, על כל מורכבותו וחלקיו. אין זה אומר שאנו מסכימים עם כל מה שהוא עושה או אומר, אלא אנו פשוט נוכחים עם הוויתו ועושים כמיטב יכולתינו לקבל אותה ולשקף אותה ברגע המתאים. בתנאים אלו אנרגיית החיים של המטופל מתפנה לתהליך של ריפוי פגיעות נפשיות כמו גם להתפתחות ומימוש עצמי.
סיכום
על ידי שילוב של קשב (mindfulness) ונוכחות אוהבת, ובהסתמך על אורגניות ואורינטציה גופנית, יוצרת גישת הקומי מרחב נוכחות עוצמתי, שמאפשר גישה מהירה וטרנספורמטיבית לדפוסים עמוקים המארגנים את האישיות, כמו גם חיבור לתבונה והרמוניה שהן טבענו העמוק ביותר. כוחו של השימוש בקשב הוא בכך שהוא מעביר את הפסיכותרפיה להיות דבר מה המתרחש בשידור חי, כך אנו לא רק מדברים על נושאים המהותיים לחיינו אלא ממש חווים אותם ופתוחים ללמוד כיצד הם חיים בתוכנו. מרחב הנוכחות האוהבת מאפשר למטופל תחושה בטוחה ומוכלת בגישתו לחומרים עמוקים ולא מודעים, שחשיפתם הן לב העבודה הטיפולית.
ביבליוגרפיה
- פלד, א. (2007), להרבות טוב בעולם. רסלינג.
- Kurtz, R. (1990). Body-centered psychotherapy: the Hakomi method. Mendocino, Life Rhythm.
- Mahler, M. S.; Pine, F and Bergman, A. (1975). The psychological birth of the human infant. New York, Basic Books.
- Mair, M. (1990). Tao Te Ching. New York: Bantam Books.
- Welwood, J. (2000). Toward a psychology of awakening: Buddhism, psychotherapy, and the path of personal and spiritual transformation. Boston: Shambhala.
- Winnicott, D. (1956) Primary Maternal Preoccupation, in Through Paediatricsto Psychoanalysis. London: Hogarth.
- Winnicott, (1965). Ego distortion in terms of true and false self. In his Maturational processes and the facilitating environment (pp. 140-152). London: Hogarth and the Institute of Psycho-Analysis. (Original work published 1962).
