המרפא הפצוע: הרהורים אישיים
תמי גנדלמן
כתבתי טקסט זה כהרצאה, אותה נתתי במסגרת עבודתי. למעשה, זוהי אינה ממש הרצאה, אלא יותר מחשבות שלי, תובנות ושירים הקשורים לנושא של המרפא הפצוע...
המושג של ה"מרפא הפצוע" (wounded healer) נתן לי הרבה כיוון ומשמעות בחיים. עבורי, מדובר על מערכת היחסים בין המרפא לפצע הפנימי שלו. ככל שלמרפא נסיון רב יותר בדיאלוג עם הפצע הפנימי שלו, כך יוכל לעזור למטופל להתחבר גם הוא למרפא הפנימי, ולכרות ברית טיפולית למען ריפוי הפצע שבשבילו הגיע לטיפול. כולנו בעצם מרפאים פצועים, כי אין אדם חי שלא חווה סבל, פצע, מחלה. ואולי אף בחרנו בייעוד הזה של ריפוי אחרים, כי רצינו בעצם לרפא עוד יותר את עצמינו?
רציתי לדבר איתכם היום על מחשבות שהיו לי במהלך השנים בהן אני במקצוע. מחשבות ורגשות הקשורות לניגוד הפנימי המשלים שבין המטפל, המרפא, לבין המטופל, החולה, הפצוע. לדבר על הדיאלוג שלי עם החלקים השונים. אולי לשתף בחוויות. לחלוק תובנות. לעורר שאלות.
כשיש דיאלוג פנימי בין החלקים הפצועים, הכואבים, לבין שאר חלקי האישיות, ניתן לדבר על אינטגרציה, על אישיות שלמה ומגובשת. התהליך של יצירת דיאלוג פנימי כזה כרוך בהתנסויות שלנו כבני אדם. התנסויות שבהן לפעמים אנו חווים בושה, אשמה, חוסר נוחות- על אותם חלקים פצועים שלנו. כדי להמחיש זאת אקרא שיר שכתבתי, על נסיון לדיאלוג בין ה"משוגע" ל"נורמלי" בעולמי הפנימי ובעולמי החיצוני.
המשוגע הוא החלק שבנו
שהנורמלי לא מסוגל לחבק
כי הוא אחר
כי הוא מוזר
כי הוא מפחיד
כי הוא כואב
כי הוא מכאיב.
אז הנורמלי מוציא אותו מן הכלל
ואומר לו "אתה משוגע"
ובונה לו חדרים מיוחדים
למשוגעים, כמוהו
ובין החדרים הללו, לבינו
בונה מחסומים מחסומים
שלא תהיה גישה
שלא יפריע
שלא יפגע
בהתנהלות הדברים היום יומית
של הנורמלי.
המשוגע רוצה להתקרב לנורמלי
להגיד לו- אני לא מסוכן
אני לא אפגע בך
למה אתה מפחד ממני?
אבל המשוגע לא יכול לעבור
את המחסומים האלה.
ליד המחסומים מוצבים חיילים
חיילי צבא ההגנה לנורמלי.
הם שומרים יום ולילה
פן יסתנן משוגע,
ויעשה פיגוע, יבטא בכעסו
את קלונו של הדחוי, של המנודה.
מעט אנשים מוכנים להתקרב אליו,
אל המשוגע.
יחידי סגולה המה.
עוברים במחסומים
כואבים את כאבו
מתפללים את תפילותיו
תפילות לעולם אחר
בלי מחסומים
בלי סגרים
ובלי חלקים
שאיש אינו מסוגל לחבק.
אז יצאתי למסע פנימי להסרת המחסומים מול אותם חלקים פצועים שבתוכי. חלקים חלשים, תלותיים, ילדיים, שפוחדים להחשף לאור השמש, אבל מצד שני כלכך רוצים חיבוק.
אני חושבת שטיפול הוא הזדמנות לתת לכאב שלנו מקום ולחבק את אותם חלקים פגיעים. אנחנו עובדים ביחידה שלנו על יצירת "מקום בטוח" עבור המטופלים. היחידה עצמה הפכה למקום בטוח עבורי כמטפלת פצועה. מצאתי בה הרבה חברים וקולגות שנתנו לי הרבה מקום לכאב. וככל שהיה יותר מקום לכאב האישי שלי, כך היה לי יותר מקום לכאבים של המטופלים.
אני חושבת שהפצעים שלנו הם גשר להפיכתינו למטפלים יותר חומלים, יותר אמפתיים. בסופו של דבר אין הבדל כל כך גדול בינינו לבין המטופלים שלנו. לא כל כך משנה מהי האבחנה. כולנו התנסינו במינון כזה או אחר של עצב, פחד, כעס, בושה, דחייה, אהבה שנאה...
לכולנו פצעי ילדות ובגרות. השאלה היא רק המינון או הווליום. הסיפור האישי שלנו לא תמיד משנה. היו תקופות שהרגשתי שחשוב לי מאד לשתף את המטופלים דווקא בסיפורים הספציפיים שלי. היום זה פחות חשוב. המטופלים מרגישים כשאנחנו מרגישים אותם. ואנחנו מרגישים אותם כשאנחנו בקשר בעצמינו עם החלקים הפצועים שלנו.
היצירה היא גשר מצויין לאותם פצעים פנימיים. למדתי כאן הרבה מאד מחברי המטפלים בהבעה וביצירה, באומנות ובדרמה, כמה הכאב הופך הרבה יותר נסבל כשאפשר לתת לו שם, לצייר אותו, לדמיין אותו, לכתוב עליו. אני עצמי "הוצאתי לאור" סידרה של מפלצות פנימיות איתן ניסיתי להתמודד דרך ההומור שבכתיבה. אחת המפלצות האהובות עלי יותר היא המפלצת יהושועה:
המפלצת יהושועה
בתוך נפשי יש מפלצת
המפלצת יהושועה.
יש לה אף ארוך
עיניים רעות
ופרצוף צדקני וביקורתי.
הציפורניים שלה ארוכות, וחדות
ובכף ידה היא אוחזת בו,
בפנקס ההתחשבנות השחור
"אני נתתי לך
ואת לא נתת לי
אצלי את רצוייה
ואצלך אני לא רצוייה"
וכל טעות או תקלה
מיום היוולדי
ועד עצם היום הזה
נרשמת בו בפנקס ההתחשבנות השחור.
כמו ילדה קטנה שסרחה
ומאיימים עליה שיכתבו את זה
בתיק האישי
ולא ברור מה זה אותו תיק אישי
מי בכלל קורא בו
כך אני מרגישה
מול המפלצת יהושועה שלי
שרושמת את כל טעויותי
ומחשבנת את כל חטאי...
אני עושה פרצופים מול המראה
מנסה להלחם בה,
במפלצת יהושועה שלי.
הבנות שלי עוזרות לי
אנחנו עושות פרצוף כמו של המפלצת יהושועה
ואז מעלימות אותו.
הנה עולה בדל צחוק על שפתינו
למפלצת יהושועה אין חוש הומור
היא מתכווצת בתוך הצחוק שלנו
ונעלמת, עד לפעם הבאה.
בתרבות המערבית אנחנו מתביישים בחלקים הפצועים ובמחלות שלנו. לסרטן קראו "המחלה". לסכיזופרניה קוראים "תהליך". משיגעון פוחדים. כולם שמים מסיכות של חיוך ובריאות כדי לא להראות החוצה שכואב לנו. זה שונה מבתרבות המזרחית, שם נותנים הרבה כבוד לנכים ולפצועים ולמקבצי הנדבות. הם נושאים את נכותם הרבה יותר בגאווה ובכבוד.
אני חושבת שהמושג של המרפא הפצוע נותן כיוון ומשמעות לפצע ולתהליך ההחלמה ממנו. אין שווה ערך להתנסות האישית שלנו כמטופלים, וכפצועים, בהפיכתינו למטפלים טובים יותר ולאנשים שלמים ואינטגרטיביים יותר. הרגשתי הרבה פעמים תחושות של שליחות הקשורה למודל הזה. ראיתי בהתנסויות של כאב ושל קושי הזדמנות של למידה למען ריפוי אחרים בעתיד. ומתוך האופטימיות הזאת, כתבתי את השיר הבא, שאיתו אסיים:
אני הולכת יחפה בשדות הכאב,
חולפת על פני הפצעים
שהותירה בי נפשי
ומגלה כמה כאבי
הם גם ידידי הטובים
שלחו אותי לגלות רפואה
לעצמי, לעולם.
אני הולכת יחפה בשדות הכאב.
קומתי זקופה
כי הדרך משתרעת לפני
ובקו האופק
אני רואה מקום אחר
הוא כבר קרוב
זהו מקום ללא מכאוב
מקום של אהבה,
של פשטות, של תקווה.
מקום של לידה חדשה
מתוך כל הדרך הזאת,
שעברתי.