"הפסיכולוג הטוב"
בעקבות יצירת הספרות הראשונה ברוח ה- CBT
אלון בר
סקירה של הספר: "הפסיכולוג הטוב" מאת פרופ' נעם שפנצר, הוצאת ידיעות אחרונות
כבר התרגלנו ליצירות שהגיבור שלהם הוא פסיכולוג. אחרי שהפסיכולוגיה השתחררה מעט ממעטה הסודי והחשאיות שאפיינו אותה, כמעט והתבקש לכתוב על הדרמות הגדולות שקורות בקליניקה.דרמות מצוינות הרי קורות בחדר הטיפולים, בטח ובטח דרמות מילוליות שמשלבות זיכרון, בדיה, פנטזיה ומציאות. אין ספק, כי המפגש בין הטיפול והכתיבה הספרותית, חשף בפנינו שדה יצירה חדש ומרתק.
כמובן, הפיתוי לכתוב על הדרמה שבקליניקה, קשור לא רק לדרמות של המטופלים אלא גם לאלו של המטפלים. גם כאן, אנו חייבים תודה לשינוי שחל בעשורים האחרונים ולשחרור דמות הפסיכולוג. הפסיכולוג, שעד לפני כמה עשורים נמנע מלחשוף את פניו למטופליו, מרשה לעצמו כיום, לחשוף לא רק את פניו אלא גם את מחשבותיו ותחושותיו הכמוסות ביותר.
הספר "הפסיכולוג הטוב", מספר את סיפורו של הפסיכולוג (כך נקרא גיבור הספר) המתגורר בעיירה אמריקאית פרובינציאלית. לפרנסתו הוא מתמחה בטיפול בהפרעות חרדה ומרצה בקולג' המקומי לסטודנטים, שנראה לעיתים כי הדבר האחרון שהיו רוצים זה לטפל. אלמלא נפל לכיתתם מרצה שנון וכריזמטי, ספק רב אם היו שורדים בשלום את שנת הלימודים. בחייו האישיים הפסיכולוג מקיים קשר מורכב עם נינה, רופאה נשואה, מושא אהבה בלתי מושג, ויועצת סתרים טלפונית לעת מצוא.
מעבר להיותו של הספר שוטף ומהנה, דומה כי הוא חושף אותנו באופן תמציתי למגוון רחב של אמירות טיפוליות המאפיינות את הפסיכולוג. גיבור הספר שחייו נעים בין היותו מטפל, מרצה ומא(ו)הב, אינו חדל מלהשמיע באוזנינו באופן חד וממצה את השקפתו הטיפולית, באופן פרובוקטיבי, כמו היינו חלק מתלמידיו באוניברסיטה. הנה דוגמא אחת מפניני לשונו, אותן הוא מרצה לתלמידיו (הסטודנטים שבספר ואלו שמחוצה לו):
"מטפלים להוטים, אוהבי אדם, נוטפי סימפתיה ורצון טוב, הבטחתם שווא ופגיעתם רעה. מטפל שאץ לעזור, שוכח להקשיב ומשום כך גם אינו מבין, ומשום כך אינו רואה... המטפל המעורב, הנחוש להושיע, את עצמו הוא מערב ואת עצמו יבקש להושיע" (עמ' 17).
אין ספק שניתן ואף ראוי להתפלמס עם מוחלטות הקביעה, אבל החדות שבה אינה מאפשרת לנו להישאר אדישים מולה. לדעתי, זה בדיוק הדבר שיצירה טובה אמורה לעשות: להניח מולנו חומרים, שעד לפני רגע היו חלק משגרת החיים, ולהדליק בהם שמץ של חיות חדשה. הפסיכולוג, אינו חדל מלטעון טענות בפנינו ובו בזמן להטיל בהם ספק, ואולי זו טענתו הטיפולית המרכזית: אל תהיה מקובע, לא לתיאוריה יחידה ולא לפירוש מסוים, הם תמיד יספרו לך רק חלק מהסיפור הטיפולי.
במדריכי טיולים שונים מופיעה לא פעם המלצה: "עבור המתקשים - כאן ניתן לסיים". כיוון שאני עובר לדבר על אחד המאפיינים היותר מסקרנים של הספר, אני מזהיר: מי שאינו אוהב CBT או מי ש- CBT גורם לו לעבור לצד השני של המדרכה הטיפולית, מוטב לו שיעצור כאן. הפסיכולוג בספר הוא מטפל CBT ובכל זאת, גם עבור אלו שאינם מחובבי ה CBT, כדאי לקרוא את הספר: הוא מהנה, שנון, מעלה שאלות ותובנות טיפוליות יפות – ספר מלמד לכל פסיכולוג, ובטח למתחילים שבינינו.
אם עדיין בחרתם להישאר (הסקרנות...) הייתי רוצה לבדוק אתכם את דמותו הספרותית של מטפל ה-CBT הראשון שנכתב בעברית. אני חושב לרגע על ראובן דגן (ההוא מהטלוויזיה), המבוגר האחראי (?), מצחו חרוש קמטים, מבטו מהורהר, אמפתיה ותובנות טיפוליות הם כלי מלאכתו. האם הפסיכולוג שלנו עודנו מחזיק באותם כלי מלאכה?
כך לדוגמא נפתח המפגש הטיפולי הראשון שאנחנו מתוודעים אליו כקוראים:
"מה הביא אותך לכאן היום? כך הוא פותח תמיד, חסידיו של הוינאי הנרגן גורסים אמנם שיש לשבת בשקט ולתת למטופל להוביל, אבל גם בכך טעו או הפריזו, לדעתו, כמו במכלול דברים שלם. בקורס הערב שהוא מלמד באוניברסיטה, הוא מתעמת עם הווינאי ואולי אף עם המפעל הטיפולי כולו" (עמ' 15).
לכאורה, בעידן הדינאמי "המרוכך" שבו אנו חיים, גם מטפלים הדוגלים בגישה דינאמית, ירשו לעצמם לדרוש בשלום המטופל בפתיחת מפגש. כמעט חלפו להם הימים של האנליטיקאי הלא מורגש, ובכל זאת הפיסקה רומזת לנו שהשאלה אינה ביחס לטכניקה טיפולית ספציפית, עימותו של הפסיכולוג בספר הוא "עם המפעל הטיפולי כולו". ולמי שיש עוד ספק לגבי עוצמת העימות מגיע סיום המפגש שבו הוא מציג למטופלת את עקרונות הטיפול:
"השיטה הטיפולית שאני משתמש מאד אינטנסיבית ותובענית. תצטרכי לתרגל. לעבוד בבית ולקרוא. כאן לא שוכבים על הספה ומדברים על הרטבות וחלומות".
"כאן לא מדברים על הרטבות וחלומות", כאן כן מדברים על פרוטוקול טיפול, שינוי מחשבות וחשיפה התנהגותית, ואכן הספר מציג כמובן מאליו התנהלות של התערבויות קוגניטיביות והתנהגותיות. כמעט ושכחנו כי "הוינאי הנרגן" היה מתהפך בקברו לו היה רואה את מהלך הטיפול.
"כאן לא מדברים על הרטבות וחלומות", אבל גם זה לא מדויק. קודם כל הגיבור אינו חדל מלהתווכח מול עצמו ומול תלמידיו עד כמה כן כדאי לדבר על "הרטבות וחלומות". לא פעם הוא אף יפנה בטיפול כדי לבדוק מה מצבם של "ההרטבות והחלומות". לפרקים נראה כי אף שגישתו לטיפול היא קוגנטיבית-התנהגותית בעיקרה, נכון יותר לומר כי הוא מטפל CBT עם פלורליזם ופתיחות גם לגישות אחרות.
אלא שאולי התנהלותו שבספר מציגה משהו משאלות היסוד של מטפל ה- CBT בתחילת המאה ה- 21 כגון: עד כמה להשתמש בכלי העבר ועד כמה לעבור לכלים חדשים? עד כמה ה CBT הוא תחליף לכלי העבר ועד כמה הוא תוספת? עד כמה עולם הרגש מקבל מקום ועד כמה אנחנו נשארים במרחבי הקוגניציה וההתנהגות? דומה כי להיות מטפל CBT בתחילת המאה ה 21 פירושו לחיות בהתנצלות והתנצחות תמידיים. התנצלות למטופליו, התנצלות לתלמידיו ואולי הכי חשוב: התנצלות והתנצחות פנימית עם עצמו ועם אביו מולידו המקצועי – "הוינאי הנרגן".
אולי כדאי לסיים את הסקירה באחד הקטעים היותר פרובוקטיביים ודרמטיים. בהברקה לשונית וספרותית מגיעה אל הפסיכולוג, מטופלת, חשפנית לפרנסתה, הסובלת מחרדת בימה. הנה כך נשמעת השיחה בין המטופלת למטפל לאחר תרפיה התנהגותית בחשיפה (תרתי משמע):
מטופלת: "מוזר לשבת פה איתך ככה. אחרי ההופעה והכל... אתה הפסיכולוג שלי. ראית אותי עירומה".
מטפל: ראיתי אותך מתעמתת עם פחדייך" (עמ' 253).
גם כאן, כמו בעניין "ההרטבות והחלומות", הוא רחוק מלדייק. בסצינה קודמת המתארת אותו צופה ב"חשיפה" של המטופלת שלו, הוא מתקשה להישאר אדיש, אבל מול המטופלת הוא שומר על חזות אחרת. בעיני, ניתן היה לתאר את הסצנה, לפחות עבורנו הקוראים, באופן עשיר יותר המבטא את מורכבותה. אלא שכמו בטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי, עולמו של המטפל, אם נרצה ההעברה הנגדית, נותרים פנימיים וחבויים. אולי צלו של "הוינאי הנרגן" נותר בכל מטפל, גם בכאלו שמפעל חייהם היא התנצחות ופולמוס עם משנתו.
