"יהודי טוב" – סרטם של האחים כהן: דת ופרוורסיה
אורנה קסטל
"אדם רציני רואה מראש, אדם שמח רואה בדיעבד" (א.ק.)
מעשיה מספרת על חסיד, שחזר נרגש לביתו בלילה מושלג ומספר לאשתו כי כרכרתו התקלקלה בדרך. בעודו אובד עצות איך יגיע לביתו, הופיע לפניו הרבי. הרב הצדיק הזה, מסביר החסיד, הוא שעזר לו להצליח להגיע בשלום. האישה שואלת לשמו של אותו רב וכאשר שומעת מי הוא, סופקת כפיה ופניה מחווירות מאימה: הרי זהו רב העיירה שנפטר מטיפוס לפני שלוש שנים. משמעות הדבר שהם מקוללים, דיבּוּק הוא שנכנס בקרבם. האמונה כשלעצמה חזקה כאן יותר ממה שרואה העין. האשה חוזה בחזרת המת, חזרת הדבר בצורה גשמית, ואף-על-פי כן דבקה במידע התואם את הדעה הרווחת, זו אשר מאשרת ומבססת את שייכותה לקהילה. לאקאן טען כי "מה שנדחה מהסמלי חוזר בממשי" - דחייה של מה שלא התקבל בתפיסה הסמנטית של הנפש שב בתפיסה החושית (כך בפסיכוזה). על כן מייצג הרב דחייה של משהו מהמציאות הנפשית.
כך נפתח סרט עם צעד אוטוביוגרפי כפי שמצהירים האחים כהן על "יהודי טוב".
בקצה אחר של ההיסטוריה ושל מפת העולם מתחיל הסרט מחדש בקהילה חדשה ואבודה שנטשה את אותה אמונה החזקה מכל מראה עיניים. בקהילה האמריקאית-יהודית הפרברית יש רק דמות אחת שמהווה נקודת מוצא יחידה בעת צרה – הרבי. אבל הרבי שבאמת מועיל, אינו פנוי לקבל פני איש. בסיפור "בפתח החוק" מספר קפקא על האיש שרוצה להיכנס בשערי החוק, אך השומר בשער מזהירו מפני אימת זרועם של השומרים. כך מעביר האיש את חייו בפתח שערי החוק עד יומו האחרון. האיש מפרש את החוק ככזה שמשוא פנים לו, כמה שאדיש לסבלו של האדם, בלא להבין שהוא עצמו הינו בעליו האמיתיים של מנת החופש שלו.
לארי, יהודי טוב ומרצה לפיסיקה, נשוי ואב לשני ילדים, מתבשר על השינויים שעליו לעבור בחייו, ובדיבּוּק קורבני ניצב מול הקיום הפאסיבי העומד לרשותו. הוא עומד להיות מגורש מביתו, כי אשתו עוברת לבעלות אחרת של פטרון פתטי אך נחוש. בנו שורד את ההכנה לקראת עול המצוות רק בעזרת חומרי העישון ומוזיקת ההזיות, ואילו אחיו, נסתפק כאן בלכנותו מוזר, נרדף על-ידי החוק, ולארי הוא היחיד שיכול לתווך בינו לבין רודפו. בעבודה הוא נתון לסחטנות צווי המוסר שלו עצמו, ולבסוף, נטול כסף וכבוד הוא ניצב בפני מה שעומד לגזול את בריאות גופו ואולי אף את חייו. לארי לא סוטה, ולו פעם, מדרך הישר וככל שמקפיד לעשות כן, כך מתרבות הסטיות סביבו.
המשפט שפותח את הסרט "יהודי טוב" הוא: "קבל את הדברים בפשטות" (הרמב"ם). כלומר, אם הרב אומר על עצמו שהוא חי אז הוא חי. משנה מה אדם אומר - רק זו אמת. החיפושיות שרים את "its real love", כאשר מה שחשוב באמירה זו הוא ה-"real". שיר זה הפך ל"שיר חופה" משום שהוא אומר שזה "באמת". שיש פה ממשיות. העובדה היא שעובדת. זו פרפראזה מעט אירונית ומאתגרת לרעיון הבא:
הדת כפרוורסיה
דרך הסרט "יהודי טוב", אפשר לראות את הדת כפרוורסיה. מדוע הדת היא פרוורסיה?
מתוך שלוש מסות על המיניות של פרויד אנו למדים כי כל גלגול של היצר, או כל עידון של הדחף אם נרצה, הוא בהכרח סטייה מהדרך של הטבע שייעודה פריון. כלומר, מאחורי כל נוירוזה עומדת פרוורסיה מודחקת. אולם לא רק משום כך הדת מצטיירת כפרוורסיה. הסרט מדגיש את העובדה שיש בדת פנייה לאובייקט חלקי, המועלה לדרגת מספק כל-יכול. הדת מכחישה שחַסר, בעזרת התותב האולטימטיבי שמחזיק האל, המגלם את כל מה שאינו בהישג ידנו.
ה"פֶטִיש" הוא מצב של צמצום הפרוורסיה לאובייקט בודד. הפֶטִיש של היהודי הוא הרבי. הרבי, שחוזר במסורת מיתולוגית של משלים ומעשיות גלותיות ושב במרחבים האמריקאיים האקסטרה אורבאניים. במבוא לסרט בודקים אם הרב המיתי הוא דיבוק, כלומר – קללה, או שמא הוא חי, בשר ודם. האישה מכחישה את קיומו, וטוענת שמת כבר לפני שלוש שנים מטיפוס, אולם הבעל, השב מהאירוע הניסי באותו ליל שלגים, טוען כי זה רב חי, המושיע ברגעים קשים.
היא: אין במקום שיש (היסטריה?) והוא: יש במקום שאין (פרוורסיה?).
אבל אז מסתבר שהרב בשר ודם אכן הוא – כך בהתחלת הסרט וכך בסופו: הרב הגדול מכולם מונה בפני חתן בר המצווה המסומם את שמות חברי להקת "ג'פרסון איירפליין", השרים את השורה שמסבירה על מה בנויים מיתוסים:
אתה לא רוצה מישהו לאהוב? (("don’t you want somebody to love?"
– אנחנו רוצים מישהו לאהוב – אבל את מי?
האהבה קושרת אותנו לעולם, היא המס השייכות אליו (מס במובן זה שבאהבה נותנים. צריך למסור דבר מה כדי להשתייך).
בסרט, ישועה מיוחלת מגיעה רק בנס ומביאה איתה קללה. לארי, בפוגשו את הרב המחליף, שומע ממנו סיפור על גוי המגיע לרופא שיניים. תוך מבט מקיף בשיניו של הפציינט-הגוי, מבחין הרופא כי חרוטות בהן אותיות בעברית ששורשן י.ש.ע. זה מה שיכול לפתוח דרך לישועה. לשאלתו של לארי, האם סימן זה אומר שצריך לקחת חלק בדבר שנקרא ישועה, עונה הרב: "לעזור? – זה יכול לא להזיק".
סצנה זו מציינת את ההבדל בין אמונה, נניח אמונה בישועה, לבין נתיב הבחירה, הכולל אפשרות לאחריות על הישועה. המסקנה מההתייעצות עם הרב היא לנסות להושיע, להיות חלק מהישועה. מבחינה זו, דווקא הפרוורט לוקח אחריות על הסיפוק שלו ועל גורלו בעוד הנוירוטי מדחיק את דרכי הסיפוק ומתקשה לקחת אחריות על הדיכוי ששם על עצמו.
הראייה הבולטת ביותר לפרוורסיה כאן היא הבעיה המזוכיסטית. הצרות נוחתות על לארי, העולם "חוגג" עליו – כך נתפסים הדברים בעיניו. התפיסה העצמית נותרת באזור נפשי של "אני האובייקט של הדברים". מזוכיסט אמיתי, אומר פרויד, לא מחמיץ שום הזדמנות לסבול. מזוכיזם הוא התקבעות בשלב הפנטזיה "מכים ילד" של פרויד – שלב שעל בסיסו מתכוננת הפרוורסיה. הפרוורסיה הנוירוטית נשארת רק בתפיסה של הדברים ולא במימושם הסקסואלי.
יהודי טוב מספר סיפורים. היהדות מלאה מיתוסים ובכל בית יהודי טוב הסיפורים חיים ונושמים ביחד עם שאר הנפשות. כך, סיפורי ניסים הם סעיף קבוע בכל חג ומועד.
אגדת האחים כהן מקבלת את החג, שתמיד מובנו טרנספורמציה. החג הוא אודות שינוי – במקרה של הסרט השינוי קורה בסצנת מחיקת הציון 'F' (נכשל). היהודי הרציני, שמעולם רק ציית לחוקים ולסדר הטוב – עבורו אקט המחיקה מתוך כניעה לסחטנות תלמידו הוא בגדר הסכמה: הסכמה לכך שיכול לעשות משהו, לעשות אקט גם אם אינו מסכים איתו.
הוא עומד ליד הלוח הענק העולה על גדותיו נוסחאות פיסיקליות, ורואה שלא יוצא שום דבר מהמתמטיקה הזאת. זהו משבר האמון הרציני ביותר לאדם "הרציני" (רציני כי הסרט משתמש במונח הזה; הסרט נקרא "serious man") – להיווכח שהמתמטיקה לא מכסה הכול – כפי שאנו מגלים בפרדוקס על אכילס והצב (המתמטיקה תאמר שאכילס לעולם לא יגיע אל הצב, בעוד שבמציאות אנו יודעים שאכילס יעקוף את הצב בקלות וינצח במרוץ). לאדון הידע אין תשובה עבור לארי.
כך, על אף הרצינות המרובה בה ממלא לארי אחר תפקידיו בעולם, יוצא שהוא המגוחך בעוד אנו צופים במה שהוא אינו מסוגל לחזות בו – שהעולם סביבו מגוחך עד אין קץ. הוא לא רואה את התמונה המלאה: חסר לו מה שחסר למתמטיקה – האנטי מתמטי, מה שאינו מתיישב עם הנוסחה ובלתי ניתן לחיזוי.
