למצוא את התשוקה שלי
על שילוב בין התמקדות (FOCUSING) לבין תהליכים יצירתיים כדרך לגילוי עצמי
רונה רענן שפריר
מה גורם למנכ"ל חברת היי-טק, משקיע בקרנות הון סיכון, לעזוב את הכול לטובת כתיבת רומנים? האם זהו שיגעון זמני? עייפות החומר? ילדותיות? גור שומרון, לשעבר מנהל בכיר בקבוצת פורמולה, לא סבור כך. בראיון לדה-מארקר הוא אומר: "היה לי קל ונוח בהיי-טק, הייתי מוכשר בזה, וההצלחה שם משכרת. אבל התשוקה שלי הייתה לסיפורים. הכתיבה בערה בי"[1].
מהי אותה "תשוקה לדבר"? אנו נוטים לייחס אותה לאמנים, למדענים גדולים, לאנשי חזון, מי שכישרונם נושא אותם קדימה. אך המאמר שלפניכם מציע שבכל אדם קיימת "תשוקה לדבר", וכאשר אינו נמצא איתה במגע – משהו בחיי הנפש כבה, והאדם חווה תסכול, חוסר שקט ולעיתים – ייאוש ודיכאון.
לא פעם, התשוקה מגלה את עצמה בפני האדם דווקא באמצעות העדרה: אנשים מגיעים לטיפול, לשיחה, לקבוצה טיפולית עם משאלה למלא רִיק פנימי, יש בהם משהו שרוצה לקרות, וזאת מעבר למצוקות שקשורות ליחסים בינאישיים, לפגיעות מהעבר, וקשיים נוספים עמם הם מתמודדים.
המיכל הריק שמבקש להתמלא הוא דימוי מוכר. השאלה שעומדת על הפרק במאמר זה היא מעשית: כיצד ניתן לעזור לאדם להתקרב אל ה"דבר שלו" בתוך תהליך טיפולי? שני אמצעים יתוארו כאן: 1. תהליך התמקדות ב"חלקים השונים של האדם", (Inner Relationship Focusing ), המבוסס על המחקרים הקלינים של ד"ר אן וויזר קורנל (Ann Wieser Cornel), חוקרת ומורה להתמקדות. 2. תהליך עבודה שפיתחתי בקליניקה המבוסס על מחקריו של מיהאי צ'יקסנטמיהאי (Csikszetmohalyi Mihaly ) בנוגע ליצירתיות ו- FLOW.
יחסים עם דבר פנימי
הצורך של האדם להתקרב לדבר מה פנימי שקיים בו מוכר היטב בהיסטוריה של הטיפול. ד.ו. וויניקוט מתייחס לדחף היצירתי כ"דבר לעצמו", מקור פנימי שדרוש לאדם על מנת לחוות שהחיים ראויים. "אנו מוצאים אחת משתי אפשרויות: אנשים החיים באופן יצירתי ומרגישים שהחיים ראויים לחיותם, ואנשים שאינם יכולים לחיות באופן יצירתי ומטילים ספק בערכם של החיים".[2]
וויניקוט מקשר בין ההיבט היצירתי החי בנפשו של האדם לבין מונח העצמי האמיתי (True self ). יעקב מטרי, פסיכולוג המתמחה במשנתו של וויניקוט, מתאר זאת כך: "לפי ויניקוט, האדם אשר מוצא את מקומו בעולם, הוא זה אשר חי באופן אותנטי וספונטני יותר, ולכן גם תגובותיו עם עצמו ועם סביבתו לעיתים קרובות פשוטות וישירות – מתוך גרעין העצמי האמיתי שלו"[3]. המילה "אמיתי", הוא כותב, משמעותה גם "מקורי", "חד פעמי". מכאן שהצורך של אדם לפגוש בתוכו פנימה את מה שמחייה אותו, ומאפשר לו (במונחים של וויניקוט) "לשחק כדי לחוש חי", הוא צורך בסיסי. המגע עם מקום פנימי זה יזוהה כמקום מקורי ואותנטי.
בחלק מכתביו עסוק וויניקוט בתנאים המאפשרים לחוות משחקיות ויצירתיות בעת הטיפול. אחד החשובים בעיניו היא היכולת של המטפל לאפשר למטופל לשהות בתקשורת חסרת היגיון... בהתרגעות שבה המטופל יצליח לבטא "רצפי מחשבות לא קשורים, שטוב יעשה האנליטיקאי אם יקבל אותן כפי שהן, ולא ישער את קיומו של חוט משמעותי". [4] וויניקוט סבור שתנאים אלה (של התרגעות, פעילות יצירתית ומתן אמון) מאפשרת לאדם "להתלכד ולהתקיים כיחידה, לא כהגנה מפני חרדה אלא כביטוי של I am, הנני חי, הנני עצמי. מעמדה זו הכול יצירתי"[5].
גם קרל יונג מזהה את המגע עם תשוקה יצירתית כהכרחי לחיי הנפש של האדם. בכתביו הוא מתאר מסעות אישיים שערך, וויתורים מקצועיים שאליהם נדרש, על מנת להגיע אל אותו מקור פנימי. בספר הזיכרונות שלו הוא כותב: "בהכרה צלולה ובשיקול דעת, עזבתי אפוא את הקריירה המדעית, חשתי שמשהו גדול קורה לי והשלכתי את יהבי על הדבר שנראה לי חשוב יותר, אל מול הנצח... בסופו של דבר, מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור? ודאי שחרה לי לוותר על כך, באופנים שונים הצטערתי על כך שאינני יכול לאלץ את עצמי לעסוק בחומר המובן לכול. אף היו רגעים שהתקוממתי מול גורלי. אך היו אלה רגשות חולפים ולא שעיתי להם. הדבר האחר היה חשוב לאין ערוך, ואם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחוזרת אליו, יימוג הכאב"[6]. (ההדגשה שלי)
המסעות שערך יונג על מנת להגיע אל אותו מקור פנימי היו מסעות של דימיון ומגע עם דמויות פנימיות. מסקנתו היתה ש"האוצר החבוי בלא מודע הוא המקור של כל היצירתיות באשר היא". היינו, בליבת האדם, במרכז העצמי, טמונה יכולת יצירתית בעלת תשוקה להתבטא.
אך גם כאשר נתונים אלה מונחים לפנינו, והם גלויים וידועים למרבית אנשי הטיפול, עדיין עולה השאלה המעשית: האם בעת טיפול אפשר רק "להיות עם" (עם החוויה, עם הדימיונות והפנטזיות), או שניתן להגיע ממש אל ליבת הדברים, אל ה"תשוקה לדבר" מסוים, אל מקור של חיוּת ואותנטיות אשר יכול להתבטא באופן ישיר?
המהלך ההתמקדותי (1): תחושה של דבר מעורפל
ההתמקדות היא כלי מעשי הנובע מפילוסופיה ומחקר שפיתח פרופ' יוג'ין ג'נדלין (אוני' שיקגו), ובמרכזה הקשבה לתחושה מורגשת בעלת משמעות (Felt senseׂ) שקיימת בגוף הפיזי[7]. תחושה עולה בגוף בעקבות הזמנה ישירה (מילולית) לחוות "מה התחושה של כל העניין הזה בעבורי". (למשל: "מהי התחושה הפנימית שהגוף חווה ביחס לכל העניין של שינוי כיוון בקריירה?).
כל תחושה תתחיל תמיד באופן מעורפל. (למשל: "התחושה ביחס לשינוי היא מעין.משהו שחור....כמו צל גדול שמונח על בית החזה"). ורק כאשר נלמד להישאר עם התחושה לאורך זמן ולהקשיב לה – היא תתבהר ותיפתח גם המשמעות הטמונה בה.
מצב שבו הדבר מתחיל באופן מעורפל ואז משתנה ומתבהר, קשור ישירות לענייננו: זה בדיוק מה שקורה בכל תהליך יצירתי שבו האדם מתקרב אל איזור פנימי בעל משמעות. בדומה, כל תהליך טיפולי בעל ערך יכיל את הממד המעורפל בתוכו, (דרך זרימה של דימויים, פנטזיות, חלומות ועוד), ולאט יאפשר לפרשנות להגיח וליצור בהירות.
היתרון של ההתמקדות הוא בישירות של המהלך: אנו יכולים לפנות אל תוך התחושה של הדבר, ולאפשר לזה לדבר מבפנים, ממש מתוך הגוף.
המהלך ההתמקדותי (2): "החלק בי שחש כך"
אנה היא עובדת סוציאלית שהגיעה אלי אחרי עשור של עבודה במוסד ציבורי עם תחושה של תסכול: היא טובה במה שהיא עושה, זוכה למחמאות, ולמרות זאת חשה עצבנית ולא מרוצה. "זה כאילו שאני נמצאת ליד... ", היא אומרת, "אני יודעת שעלי לעזוב, לנוע הלאה. אבל לאן? אינני רוצה קליניקה פרטית, אולי בכלל כל התחום של עבודה סוציאלית לא מתאים לי? קיבלתי יעוץ תעסוקתי, אבל גם הוא לא סייע. אולי לא אוכל למצוא את מה שיהיה מדויק עבורי כמו שמוזיקה מדויקת למוזיקאי?"
במפגש הבא עבדנו בטכניקת ההתמקדות.
הזמנתי את אנה לחוש את כל גופה, את הרגליים, את הגב, את האזור הפנימי של הגוף בבית החזה, בגרון, באזור הבטן. אחר כך שאלתי: "מהי התחושה שעולה ביחס למקום המדויק עבורך בעבודתך"?
ביקשתי שתמתין ותחכה שמשהו יעלה מתוך הגוף עצמו.
אחרי זמן מה עלו שתי תחושות מקבילות:
- משהו בגרון שלוחץ ומבקש לצאת
- תחושה של כבדות בבטן.
הזמנתי את אנה להיות רגע בשקט עם ההכרה ששתי התחושות נמצאות בה, מבלי לנסות לפענח או לשנות אותן.
אחר כך שאלתי מהי התחושה הבולטת יותר. "זו הכבדות בבטן", אמרה, "זה כמו אבן. מין משקולת שמונחת."
כאשר העמקנו לתוך התחושה, התבררה משמעותה: עבור אנה, ההחלטה על שינוי היא כמו משקולת כבדה שמכילה בתוכה אחריות כלפי בני ביתה וכלפי האנשים שהיא עובדת איתם.
בהתמקדויות הבאות עלו תחושות נוספות שקשורות לעניין החיפוש. בשלב זה הבאתי בפני אנה את התפיסה של אן וויזר קורנל אודות יחסים פנימיים בין תחושות. וויזר קורנל מתארת את אפשרות שתחושות שונות מאפיינות חלקים של הנפש, שכל אחד מהם בעל עמדה פנימית נפרדת.
תפיסה דומה קיימת גם בתיאורית הגשטלט ואחרות, אך בהבדל מהן, וויזר קורנל מציעה שה"אני הנוכח" (האני שנמצא בנוכחות, ב- , presence) הוא ה"שלם" שיכול לעמוד בקשר עם כל חלק פנימי.. הכרה בכל חלק שקיים בנו, ודיאלוג של "הנוכח" עם חלקיו באמצעות שיח שעוסק בתחושה – היא המאפשרת לחולל שינוי[8].
ביחד התחלנו לאפיין את החלקים שעלו סביב השינוי:
- ישנו חלק באנה שעסוק באחריות הכבדה כלפי שינוי. חלק זה מורגש בעיקר בבטן, כמשקולת.
- ישנו החלק שמרגיש מבולבל, מסוחרר מעודף מחשבות על השינוי, חלק זה מרגיש "כמו על נדנדה בלונה פארק", בעיקר באזור הראש.
- ישנו החלק שמפחד להעמיק את הכניסה פנימה. הוא מורגש כמעטפת סביב הגוף הפיזי, "כמו משהו מגרד על העור".
זיהוי התחושה הנפרדת של כל חלק ודיאלוג עימו אפשרו לאנה לאט לאט להירגע, להיות נוכחת ושלווה יותר לנוכח הידיעה שכל חלק הוא בעל "עמדה" נפרדת, אך אף חלק איננו "כל כולה".
כעת הגיע הזמן להעלות בעדינות שאלה כלפי הגוף: "האם אפשר לחוש את החלק בך שמבקש להתבטא, החלק שרוצה בשינוי המקצועי?".
אנה הקשיבה בשקט. משהו עלה בגרון, כמו דגדוג שהתפתח להיות "עלה מרפרף". אחרי העמקה בהתמקדות, אנה אמרה: "זה מקום מאד עדין, יש בו איכות של טבע, של עבודה הרבה יותר עדינה עם העולם. כיום אני עובדת עם אנשים מאד כואבים. אבל משהו בי רוצה אחרת: מגע מרפרף, אולי יותר בחוץ וטבע, משהו בעל איכות של קלילות".
נדרשו עוד מספר התמקדויות ותהליכים נוספים עד שהתפענחה בפני אנה תמונת השינוי המלאה, אך תחושת ההקלה הופיעה מיד. זהו אחד היתרונות הבולטים של ההתמקדות: כיוון שההקשבה נעשית תוך שילוב הממד הגופני – גם ההקלה (מכונה: Felt shift) היא מאד ברורה.
שפת ה- presence שפיתחה אן וויזר קורנל מסייעת לאנשים לנוע בביטחון רב יותר פנימה, אל עבר "מה שמבקש להתבטא". בשפה זו אדם לומד להחליף את המשפט "אני מפחד ממה שיקרה", במשפט: "אני שם לב לחלק בתוכי שיש בו פחד ממה שיקרה, ואני יכול לחוש חלק זה בגופי". כאשר זהו רק "חלק בי" – ניתן לזהות גם חלקים אחרים, בין היתר, אותם חלקים נסתרים שבתוכם נמצאת תשוקה לדבר חדש.
המהלך היצירתי: כיצד לאפשר מגע עם FLOW
המהלך ההתמקדותי והשימוש בשפת הנוכחות הם חלק מהותי בעבודתי, אך כאשר אדם מגיע על מנת למצוא "שם פרטי" – כלומר, לאתר בתוכו את ה"תשוקה לדבר מסוים", את איזור הביטוי האותנטי שלו, לעיתים זה לא מספיק: שכן המגע עם תשוקה אינו רק זיהוי והכרה (מהו הדבר) אלא גם החיבור לעוצמה של FLOW – זרימה יצירתית שופעת רעיונות, הקשרים ופעולה בעולם (קרי: איך הדבר מתבטא).
המונח FLOW הוצע על ידי מיאהי צ'יקסנטמיהאי בראשית שנות ה- 90'. מחקריו תעדו ראיונות עם יוצרים מתחומים שונים (מאמנות וארכטיקטורה ועד ספורט, כלכלה ומדע) בעת זרימה יצירתית[9]. המחקרים ביקשו לקבוע מה חווה היוצר בזמן שהיצירה נובעת ממנו, ומה מאפיין את האנשים השונים שחווים זאת.
המסקנות העיקריות הן אלה:
- חווית הזרימה היצירתית נוצרת כאשר יש איזון טוב בין אתגר למיומנות (האתגר קיים אך אינו גבוה מדי, המיומנות נדרשת – אך אינה אוטומטית).
- הזרימה קורית כאשר האדם מוותר על התאמה למושגי הצלחה מקובלים, ועסוק "בדבר כשלעצמו", תוך נטרול זמני של הפרעות מחשבתיות או אחרות.
- ישנו ריכוז עמוק בפעולה עצמה, תוך שכחת הזמן והמקום.
- פעולת היצירה עצמה מתגמלת ומהנה מאד באותו רגע – בלי קשר למה שיקרה בעתיד.
- חוויה זו אפשרית לכל אדם, בכל שדה מקצועי, כאשר הוא נמצא ברמת מיומנות גבוהה בשדה שלו, מוכן להתמסר לבלתי ידוע, אוהב את מה שהוא עושה ומסכים לוותר על "המקובל" לטובת הנאתו מעצם הפעולה.
בפתח ספרו הוא כותב: "כאשר אנו במצב של זרימה, אנו מרוכזים לחלוטין בדבר שבו אנו עוסקים, ומצליחים להגיע בקלות לביצוע מיטבי. התחושה מלווה בחוויה עזה של הנאה וסיפוק. זרימה יכולה להתרחש בכל מצבי הפעילות האנושית. היא מאפיינת במיוחד יוצרים כאשר רעיונות, דימויים, רגשות ומילים נדמים כ'זורמים' לתוך עבודתם."[10]
המהלך ההתמקדותי אותו תיארתי קודם לכן מאפשר לאדם לזהות את ה"חלקים הפנימיים" אשר מונעים ממנו חוויה של זרימה, ואף לפגוש את המקום החדש בתוכו כתחושה מורגשת (Felt Sense). ועם זאת, כדי לפגוש את הזרימה היצירתית עצמה... יש צורך בחוויה של פעולה מעשית.
על כן, כחלק מתהליך העבודה בקליניקה, (אחרי הזיהוי ההתמקדותי), אני מציעה לחלק מהאנשים לבחור "מודל עבודה" תואם לתחושה שהתגלתה בגוף, אשר ייסב להם הנאה ותחושה של גילוי. במלים "מודל עבודה" כוונתי לעשייה בפועל של דבר מה, מעין "פיילוט" לאפשרות לחוות זרימה בתנאים מוגנים (בקליניקה ולא ב"עולם שבחוץ").
במסגרת התהליך עם אנה נבחר כ"מודל עבודה" פרויקט צילום, שבו היא צילמה אנשים בטבע (בטיולים, בגן הציבורי), שמתמסרים לחוויה של שהייה בחוץ. (משהו במראה הפנים שלהם... בתנוחת הגוף... וכדומה).
מטרת "מודל העבודה" לא היתה "להיעשות לצלמת" – אלא לזהות את המרכיב שמרתק אותה (התמסרות, טבע, רגע של מגע קליל עם אנשים), להפוך אותו ליצירה בת-קיימא, ובדרך להכיר את חווית הזרימה היצירתית, את המגבלות שלה ואת ההנאה שניתן לחוות בתוכה.
בניית "מודל העבודה" בקליניקה היא חלק מהתהליך היצירתי. במונחיו של וויניקוט, המטרה היא ליצור אווירה משחקית, משוחררת ומלאת אמון, שבה שני הצדדים, מטפל ומטופל, חווים הנאה יצירתית מעצם בניית המודל והמחשבה עליו. כל זאת, מבלי "לשער קיומה של משמעות" מהר מדי, כך שמטופל לא יהיה שיטתי ומכוון מטרה בטרם עת.
בתוך כך צפויים לעלות כל הקשיים המלווים עבודה יצירתית באשר היא: החשש ליהנות (המאפיין אנשים רבים מאד: הנאה נתפסת כהיפוך של רצינות ומיקוד במטרה שמוערכים כל כך בחברה); הביקורת העצמית שעולה באופן תדיר; הצורך להתגבר על מכשולים מעשיים בדרך לביצוע, ועוד. כל אלה עולים בתוך הקליניקה וכן בעבודה שעושה האדם מחוץ אליה. אנו מעלים את הנושאים לשיחה וכן להתמקדויות נוספות כדי לפגוש לעומק את החלקים המתעוררים.
כאשר חווית ה- FLOW קורית בפועל, כאשר האדם מזהה, ולו לרגע, את הזרימה היצירתית המהנה שאפשרית לו, אז ורק אז – הוא מוכן להאמין ש"התשוקה לדבר" קיימת בו עצמו, וניתן יהיה לפגוש בה שוב בעולמו האישי והמקצועי.
[1] בראיון ל"דה מארקר", 13.6.2008
[2] ויניקוט, ד.ו.; משחק ומציאות, עם עובד, 1996. (עמ' 94)
[3] מטרי, יעקב; בית לנפש: החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי, מודן, 2005. (עמ' 145)
[4] שם, עמ' 81
[5] שם, עמ' 81.
[7] ג'נדלין, יוג'ין; התמקדות, הוצאת מרקם, 1996.
[8] Wieser Cornel, Ann; The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press, 2005.,
[9] Csikszetmohalyi ,Mihaly., Flow: The Psychology of Optimal Experience. Harper Perennial,1998
[10] שם, עמ' 9.
