סקירה של ימי עיון שהוקדשו לספרות פסיכואנליטית מקורית בת זמננו
עליזה רוזן
בעקבות צאתם לאור של שני ספרים חדשים נכחתי בשבוע החולף בשני ערבי עיון מעניינים במיוחד, האחד הוקדש לספר
המחלקה לפסיכולוגיה והקליניקה לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטת בר-אילן ארחו את מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו לכבוד צאת הספר של מיכאל שושני
אולמן משווה את שושני 'לקיפוד', ורואה בו את החוקר הממוקד החותר לגילוי האמת הסובייקטיבית של המטופל דניאל עליו נכתב הספר. זוהי חקירה אינטנסיבית וממוקדת לחיזוק הסובייקטיביות, חיפוש בלתי נלאה אחר 'האני היחודי' שהוא מעצם ייחודיותו, מוגבל, כי הוא אינו יכול להיות אחר והוא מוגבל גם מעצם המוגבלות וסופיות החיים.
אך שושני הוא גם 'שועל' טוענת אולמן, הוא 'שועל' כי הוא ממשיך לשאול ולא לסגור. הוא שואל את השאלות הגדולות שמחברות את דניאל לאנושיות האוניברסאלית שלו ובכך משחרר אותו מבדידותו וחריגותו. שושני לדבריה עוסק בעבודתו ובכתיבתו בדיאלקטיקה בין האוניברסאלי והפרטיקולארי, בין הפסיכולוגיה, למקורות תרבותיים נוספים ויונק מדיסציפלינות נוספות וכך גם נבנה הערב.
בתודות לקהל, חשף שושני משהו על השקפותיו האישיות והסוגיות שהעסיקו אותו במהלך הפסיכואנליזה וכתיבת הספר וציטט דווקא את ג'ון לנון שקרא לפסיכואנליזה : "הרנסנס של הנשמה בעולם של פלסטיק".
באומץ לב יוצא דופן העז ד"ר שושני לחשוף בספרו מסע טיפול פסיכואנליטי ארוך ומורכב תוך חקירה וחשיפה כנה גם של נפתולי המחשבות, הרגשות והלבטים של האנליטיקאי עצמו וגם את דבריו של דניאל שנכנסו לספר. שושני מעיד על עצמו כמי שדרכו מפוצלת בין גישות כמו 'דע את עצמך' של פרויד לבין 'חייה את עצמך' של ניטשה. הוא רואה את עצמו כחוקר בלתי מתפשר אחרי 'האמיתיות והאותנטיות' על פי וויניקוט ומחזיק בתפיסה של קירקגור ש'האמת נמצאת בסובייקטיביות'.
שושני שחשש מ'עצמי טיפולי כוזב' מנסה בספר לעשות דה-מיסטיפיקצייה של הטיפול ומביא לתוכו גם את קולו של המטופל. הוא מקריא לקהל מכתב שכתב דניאל לכבוד הערב בו הוא מעיד על 'הליבה המשופצת' בה זכה בעקבות האנליזה שמאפשרת לו "להיות רך יותר לסובבים אותו ולצאת מהכלא בו חי לעולם פתוח של מרחבים". נשמע ששושני גאה לספר על קשר ייחודי שנבנה עם דניאל וממשיך ביניהם גם כשהטיפול נגמר בניגוד למקובל באנליזה קלאסית.
הערב לכבוד ספרו של שושני היה בנוי משני מושבים – הראשון התכתב עם הספרות והפילוסופיה, ואילו השני עם התקשורת והפסיכולוגיה.
יו"ר המושב הראשון היתה ד"ר גילה עופר. ד"ר דורית אשור, מרצה, חוקרת ספרות ועמיתה במכון, חקרה את הסוגייה של 'לכתוב טיפול' וטענה שהספר פורץ את ז'אנר הכתיבה על טיפול בכך שפעם ראשונה נשמע גם קולו של המטופל עצמו. המטופל אינו עוד אובייקט בשירות הכותב, לא עוד הצגת מקרה, אלא סובייקט הכותב את עצמו בקולו ובמילותיו ובכך מרחיב את גבולות הסובייקטיביות בטיפול.
אשור מבחינה שבתחילת הספר נשמע יותר קולו של המטפל, בהמשך הדיאלוגים תופסים יותר שטח טקסט ובסוף מופיע טקסט עצמאי של דניאל עצמו. נבנית פוליפוניות של קולות, פנים וקולות של מצבי הנפש והתודעה הן של מיכאל – המטפל והן של דניאל – המטופל. ספקות, לבטים, בילבול וחיבוטי נפש ללא הירארכיה. עמדת כתיבה דיאלוגית הנעה בין ספרות למדע ברצף פסיכואנליטי. 'מה רואה דניאל כשהוא קורא את הספר'? שואלת אשור בהשאלה מוויניקוט. בטקסט של מיכאל הוא רואה את עצמו כפי שהוא משתקף בעיניו של המטפל. המילים הופכות לגוף, הופכות למציאות ממשית גם מחוץ לקליניקה והופכות את הקורא ל'שלישי' הנוכח.
הטיפול והכתיבה מאפשרים תזמור ותנועה בין מיגדרים ותפקידים, בין מרחב נפש נשי/אימהי ומרחב נפש גברי/אבהי, מה שמאפשר אינטגרציה מאוחר יותר.
מסקנתה של אשור: גם דניאל, גם מיכאל וגם האנליזה הכתובה – מעזים להיות אנושיים.
את הזוית הפילוסופית במושב זה הציג ד"ר שי פרוגל, מרצה לפילוסופיה ועמית במכון.
אני מודה שההרצאה המורכבת והפילוסופית היתה לי קשה להבנה, אך אנסה בזהירות וענוה לשתף ולפשט חלק מהרעיונות שמחברים על פי פרוגל בין הדיסציפלינות.
ד"ר פרוגל מחבר בין פילוסופיה ופסיכואנליזה וטוען שבספר של שושני הדרך של דניאל באנליזה מתכתבת עם ה'מהפכה הקופריאנית' של קאנט [המאה ה- 18].
פרוגל רואה את הפסיכולוגיה כמשרתת את החשיבה הפילוסופית בחיזוק הרעיון על ה'לא מודע' למשל או בחשיבות ה'חשיבה האסוציאטיבית' כפתח לחשיבה פורה.
גם 'השיחה' ככלי טיפולי אנאליטי, היא עבורו תהליך פילוסופי משמעותי אפילו יותר מהכתיבה. השיחה הסוקראטית –היא המוקד המרכזי של חיבור אנושי. להעז להיות אנושי זה לנהל שיחה פנים אל פנים.
פרוגל שואל האם הטיפול עם מטפל-גבר עוזר למטופל דניאל ביחסים שלו עם אובייקט נשי? האם הטיפול משפיע על היחסים בין סובייקט לאובייקט?
קאנט, במהפכה הקופריאנית שלו העז להחליף תפיסות ומושגים קיימים בתפיסות ומושגים
חדשים. קאנט מחליף את המושג 'גוף – נפש' במושג פסיכולוגי של 'אובייקט – סובייקט' ובכך שינה את התפיסה המקובלת שטענה ש'התודעה מחפשת אחר האובייקטים שלה בעולם' [כי הפילוסופיה מטפלת באמצעות ה'ידע'].
קאנט טען שיש לנו ידע על העולם, שיש 'נקודת התחלה' של ידע ולכן ניתן להפוך את המשוואה ולטעון ש'האובייקטים הם אלו שמחפשים את התודעה'.
כלומר: 'התודעה לוקחת חלק ביצירת האובייקטים שלה', התודעה היא אקטיבית ולא פאסיבית ומכאן יש לסובייקט חלק ביצירת האובייקט. על פי קאנט 'אין אובייקט ללא סובייקט'. האובייקטים לא נמצאים בעולם אלא הם יצירת התודעה, הם היצירה של הסובייקט.
לפיכך: טיפול – הוא ניסיון לעשות 'מהפכה קופריאנית' מבחינת המטופל, ניסיון לשנות את הדרך בה הוא יוצר את האובייקטים שלו בתודעה שלו.
הסובייקט דניאל – מצליח להפוך את תפיסתו לגבי אובייקט נשי בתודעה שלו. הוא משלים את ה'מהפכה קופריאנית' הסובייקטיבית שלו. הטיפול הצליח!
את המושב השני הנחתה ד"ר אטי ברנט והוא חיבר בין תקשורת ופסיכולוגיה, בין ד"ר גדי טאוב, סופר, היסטוריון ומרצה לתקשורת, ובין מר שמואל גרזי, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי.
טאוב טען שהקושי העיקרי של המטופל דניאל היה להגיע לאינטימיות. 'אינטימיות – זה העיקר'! על פי טאוב. טאוב ניסה לחבר בין עמדה התייחסותית לעמדה פוסט-מודרנית וטען שכל ידע שיש לסובייקט תלוי בחברה. העמדה של הסובייקט אמורה להיבדק מול המציאות המיוצגת על ידי החברה. האמת הסובייקטיבית נמדדת מול המציאות שנתפסת כאובייקטיבית. כדי להיות חלק מהחברה ולהתמודד עם המציאות חייב הסובייקט לחוות יחסים מיטיבים ומזינים.
גרזי בהמשך, התייחס בדבריו למושג האמת והביא את ההשקפה ההתייחסותית שאומרת שאין אמת אחת אלא שהאמת משתנה בהתאם לתנועת ההשתנות של המטפל והמטופל.
גרזי מרחיב את מושג האמת ושואל – מה זאת אמת? האם האמת נתפסת כמציאות? האם היא פונקצייה של היחס שבין התודעה והמחשבה לבין המציאות?
על פי קירגור: 'האמת נמצאת בסובייקטיביות'. זוהי האמת שהגישה ההתייחסותית מחפשת, זוהי האמת ששושני מחפש: 'כל החלומות הולכים אחר הפה... המפרש' אך תמיד מול ועם ובהדדיות של השניים באנליזה, 'צעד מעבר לאמפתיה' [על פי קוהוט], זאת האינטימיות עליה מצביע גם טאוב: 'The truth is for the mind as food is for the body'
המושג 'להעז להיות אנושי' קיבל בערב זה התייחסויות מכיוונים שונים. בסוף הערב היה ברור שהאומץ וההעזה הם של ד"ר שושני שפורץ דרך בכתיבתו וחושף את שנעשה בחדר הטיפול ובחדרי ליבו, על מגבלותיו, חרדותיו, נסיונותיו וכשלונותיו ובכך 'מעז להיות אנושי' יחד ועם דניאל.
הערב השני של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה הוקדש לספר: 'אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר'- קובץ מאמרים בעריכת אמיליה פרוני.
גב' אמיליה פרוני, פסיכולוגית, מדריכה ומורה, עמיתה במכון ון ליר ועורכת ספרים העידה בדברי הפתיחה על הדרך הארוכה ומלאת היסורים שנמשכה חמש שנים בהם התמודדה עם מכשולים פנימיים וחיצוניים. מחד: ההתעקשות האימהית להוציא את הספר לאור ומאידך: חוק האב בתפקיד העורכת. פרוני מבקשת להעלות על סדר היום שני מושגים שטבעה הלן דויטש. אבחנה בין: 'אימהות' לבין 'אימהיות'.
אמהות – משמעו להיות אמא לבן או בת
אמהיות – משמעו עמדה רגשית אימהית ללא קשר לילדים הביולוגיים. זוהי 'היכולת לנתינה מותאמת לצרכי הזולת'. עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו.
אפילו דוד בן-גוריון החזיק ברעיון ש'הרגש האמהי טבוע באישה טרם היותה לאם'. סידרת המאמרים בספר מבקשת לחשוף את הפרדוקסים בתפיסה שובניסטית זו.
"האידאולוגיה הציונית, בייחוד אחרי השואה, הפעילה לחץ אדיר על הנשים ללדת ילדים רבים ככל האפשר. הנשים נחשבו 'לרחם הלאומי', בעל מהות פאלית והמצווה הדתית 'פרו ורבו' קיבלה גם תוקף אידאולוגי חילוני" כותבת פרוני בפרק המבוא.
'האם הקרבת החיים חשובה מהענקת חיים? היכן עובר הגבול בין הגנה אמהית להגנת יתר? האם האמהות היא תלוית תרבות? מה מקומה של האמהות בקונפליקט היהודי-פלסטיני?' עם שאלות אלו מנסים כותבים מתחומי ידע ויצירה שונים להתמודד. לפרוני כאישה וכעורכת חשוב להביא קולות וגוונים שונים של החוויה האמהית. מצד אחד - זהו ציר מרכזי סביבו העולם סובב, ומצד שני- על האם להגן, להציע חמלה, לוותר.
הספר לא מציע 'אמהות' כעמדה קורבנית, אלא נהפוך הוא, הוא מציע לחשוף ולקבל את הצדדים האפלים של האמהות, בשיתוף עם חוק האב, ולא בכפוף לו.
פרוני טוענת שהחברה בישראל זקוקה ל'עמדה האמהית' אצל גברים כמו אצל נשים אך בעיקר גם בממשלה ובמוסדותיה. בארץ, קמים ארגונים ההתנדבותיים והומניטריים שמחליפים את 'הגישה האמהית' בעזרה ותמיכה לנזקקים במקום 'המדינה- האם' שלא דואגת לילדיה.
'הגישה האמהית' היא עיקרון תוך נפשי שאינו תלוי במגדר או במצב משפחתי: "ללא תכונות נשיות, הולכת הגבריות ונשאבת אל תוך עולם דמוני לחלוטין" [אדמיאל קוסמן 2003].
היו אלה שני ערבים מעניינים וחשובים שמציינים עבורי יותר מהכל את היותי 'השלישי', של היותי חלק ממשהו, שלא אני יצרתי אך אני חווה יחד עם היוצר את שמחת הלידה של ספרים חדשים, ואת התנועה והחיבור בין מגדרים ותפקידים, בין מרחב נפש נשי/אמהי ומרחב נפש גברי/אבהי בו נולדת היצירה, נוצרת תרבות.
-----------------------------------------------------------------------------------------
ד"ר מיכאל שושני – פסיכואנליטיקאי, מנחה ויו"ר מייסד של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.
גב' אמיליה פרוני – פסכולוגית קלינית, עמיתה במכון ון ליר בירושלים, מדריכה בתוכנית ללימודי המשך לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן.
גב' עליזה רוזן – פסיכותרפיסטיה אישית, זוגית, קבוצתית, מורה ומדריכה, בוגרת וחברה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית.
