אנליזה עם קולנוע: הסרט "עג'מי"
אורנה קסטל
האחד
בדרומה של העיר המרכזית, כעיר שחוברה יחדיו, נפרשת עיר צידית אשר מועילה בטובה להחזיק עבור אחותה הראשית את שארית הפליטה. התרבות המקומית הרווחת בעיר הצידית שבויה בידי חמולות פשיעה, האמונות על הסדר שבה. כאשר נשמעת יריית הזינוק ע"י חמולה אחת, הזירה כפופה לתנאיה ולסדר יומה של זו. הגיבורים, שנעים בין שגרת חיים לבין אילוץ הבין-תרבותיות/דתיות, כנועים לקונטינגנטיות שבהפיכתם לפונקציה חברתית – להזדהות עם להיות השארית. הסרט הסמי-דוקומנטרי הזה הוא ללא מוצא, תקווה או תפנית, והעלילה גוזרת תמונה אחת על פני אחרת באורח שרירותי.
הוראת הפסיכואנליזה היא להתמקד בשוליים, במה שנושר מהטקסט הקליני, הכולל את הדיבור, הכתיבה והקריאה. שם טווה לה האמת את דרכה. במסמך החברתי "עג'מי" הדבר שנפלט מהשפה נרשם בסוגריים. הוא נרשם עבור הצופה, בכתוביות, כמשמעות או בכוונה פרשנית לכינוי אנשי החוק המנסים, אם כי ללא הצלחה, להיות "החזק" והנכון, היכן שהדבר אותו הם מייצגים לא פועל. כי מה שפועל הוא יישוב סכסוך בדם, על-ידי "בית דין" שמכריע לטובת הצד המזיק - בית דין של מאפיה. המילה, שהיא כל הרעיון של הסרט היא "(ממשלה)". גיבורי הסרט משתמשים במשמעות המילה כדי לא לדעת עליה דבר. זוהי ממשלה שקיימת בחסרונה לאורך ולרוחב הסרט. מה שכביכול יש בסרט יותר מדי, ושב וחוזר, הוא מה שאינו קיים.
במאמר "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" פרויד כותב כי אי הצדק בדרישה לאחידות של מה שבבסיסו הינו אי-שוויוני, קרי – הדחף, מקדם את תופעת השוליים החברתיים. במילים אחרות, בני-אדם נבדלים זה מזה בעוצמות הדחף שלהם. התרבות מציבה בפניהם מציאות הדורשת את דיכויו של הדחף, אך המאמץ לדכאו אינו שווה אצל כולם ויש הנדרשים למאמץ ניכר בהרבה. תופעת השוליים החברתיים באה כמענה לדרישה הלא-אפשרית לאחידות בדיכוי הדחף. הופעתם המתרבה של סרטי קולנוע בעלי אופי תיעודי על שכונות הפשע בעולם ("עיר האלוהים", "גומורה" ועוד) מעידה על צורות "תיקון" אלו, שהן הכרחיות כמענה לתביעה תרבותית מעוותת, הקוראת לדיכוי דחפי זהה.
הפרקטיקה בת-זמננו נתקלת ב"קשה עם האחד" (עולם צרכני, מרובה פיתויים). זוהי פרקטיקה של ריבוי, של נסיגה לאחר ("flight to else"), שהיא האוריינטציה של חיי האהבה המודרניים בעידן של אתרי היכרות, של "העוד". פרקטיקה זו מתחוללת בהוויה אחת עם "קשה בלי האחד" – חיי האנרכיה פוסט רצח-האב – הן בשל העובדה שהריבוי מערים על האחד והן בשל הדחיפה של האחד מחוץ לקיום. "(הממשלה)", בהקפד על הופעת המילה בסוגריים, היא הדבר הרודף. החל מהסצנה בה נכנס נציג משפחת פשע לבית קפה של משפחה אחרת, חמוש במקלע, ודורש חלק מהרווחים. מופע זה מכתיב סדרה של סצנות הסובבות את השאלה (הנתונה לסברות הדמיון בכך שמאפשרת גרסאות שונות): מי ירה ראשון, מי ההורג, ואיך מראית-העין מרמה. הסרט מציג את סכסוכי-הדם המקומיים של תרבות השוליים החברתיים כטופוגרפיה (פני-השטח) של הסכסוך הפנים-נפשי עם רעיון "האחד".
