רבותי ההיסטריה חוזרת: המשגות פסיכואנליטיות חדשות למצוקות המיניות הישנות
ד"ר ניצה ירום
בימים אלה יוצא לאור בעברית הספר 'היסטריה' של כריסטופר בולס. ברצוני לנצל הזדמנות זאת כדי להזכיר לכולנו את היתרון הגלום בניסוחים הקלאסיים והמעודכנים של מושג ההיסטריה בפסיכואנליזה, לשם הבנת מצוקותינו המיניות. תחייתו של מושג ההיסטריה בעידן המודרני – מושג שמקורו ביוון העתיקה – התרחשה כאשר פרויד הבחין בקשיים המיניים של המטופלים והמטופלות של תקופתו, ובפתרונות הלא מודעים שנדרשו להם כדי להתמודד עם קשיים אלה. התובנות שאליהן הגיע ביחס להיסטריה ושאותן הנחיל לדורות הבאים היוו את תשתית הפסיכואנליזה. היו אלו הנשים המטופלות – קתרינה וכן דורה (שהיו בטיפולו שלו), וכמובן אנה או (שטופלה על ידי יוזף ברוייר, שותפו הבכיר של פרויד) שלימדו את אבי הפסיכואנליזה:
- שמצוקות, טראומות ופנטזיות בתחום המיני יכולות להתפרץ כסימפטומים בגוף, כאשר המקור הנפשי עלום מידיעת הסובל.
- שהמודעות למקורות הנפשיים לסבל הגופני – התיידדות עם אותן מצוקות, טראומות ופנטזיות מיניות על ידי מציאת מילים עבורן – היא שהביאה להחלמתן של אותן נשים. הצעתה של אנה או לברוייר להשתמש בטכניקת "ניקוי הארובות" ולאפשר לאישה (או לגבר) הסובל לדבר עליהן באופן חופשי, להתיר את חרצובות השיח על ידי השימוש באסוציאציות חופשיות כדי לאפשר למצוקות הלא מודעות להתגלות, היא שיצרה את הבסיס לפסיכותרפיה של ימינו.
מהי חשיבות ההיסטריה כיום?
"לעיתים קרובות זיהיתי אצל נערות צעירות חרדה התוקפת את הנפש הבתולית כאשר הן נפגשות לראשונה עם עולם המיניות", כך כתב פרויד ב-1895, כאשר החל לנסח את מהות ההיסטריה (פרויד, 1895/2004, עמ' 16). האם מה שכתב פרויד, בתיאור המקרה של קתרינה, יש לו איזשהו תוקף כיום, בעידן הפוסט-מודרני, שבו המיניות מוחצנת וגלויה, לכאורה, והמאבק בין המינים ביחסיהם בחדר המיטות, בשירותי הפאבים, בתוך זוגיות (במישור האישי) ובתוך החברה (במישור הציבורי) - הם פתורים לכאורה?
בפועל, כאשר אנו מסכימים להציץ מעבר למוסכמות, אנו יכולים להבחין שהחרדה לנוכח מפגש עם עולם המיניות לא נעלמה – היא שינתה את פניה. קשה לנו להאמין שאנו בעלי מצוקות ומבוכות מיניות באופן שאינו שונה מהותית ממה שגילה פרויד לפני כמאה שנה, כאשר טבע את מושג ההיסטריה בפסיכואנליזה. אולם, גם כיום, כאשר הורים אינם מסתדרים עם המיניות של עצמם (בשל הפנמות מבלבלות שלהם, בשל בלבול הנורמות בין הדורות, ועוד), הם עלולים להשליך צרכים מיניים שלהם על ילדיהם ולהעצים את האספקטים המיניים ההתפתחותיים של ילדיהם, מעבר ליכולת ההכלה של הילדים בגיל נתון; הם יכולים, ללא מודעות רבה, להפוך אותם לאובייקט הפנטזמטי של צרכיהם המיניים, המאיימים עליהם בתוך הסדר זוגי קונפליקטואלי שבתוכו הם חיים, או בהעדר בן/בת זוג ממשי/ת. או להשאיר את ילדיהם מוצפים, בלתי מוגנים וחסרי הבנה לגבי חוויותיהם בתחומים אלה.
מכאן, שגם כיום דרוש מודל מארגן להבנת הטלטלות המיניות שלנו, ומושג ההיסטריה, כמודל שכזה יכול, גם כיום, להועיל לתהליכים של גיבוש הבנה ביחס למיניותנו ולנטילת הבעלות הדרושה לנו עליה.
האם אפשר להאמין שכאלה אנחנו כיום? האם לא התפתחנו, השתחררנו?
כל מטפל בנפש (וכל מי מסייע לאנשים באופן כללי) – כאשר הוא מטפל בילדים, מתבגרים, משפחות או מבוגרים – צריך להיות משוחרר ומודע מספיק כדי לשים לב לנפתוליו של פן אנושי זה שלנו במצוקות של חיי היומיום. לעיתים קרובות מדי מטפלים מתקשים להתייחס להתנהגות, לצרכים או לפנטזיות מיניות בגין המבוכות הבלתי פתורות שלהם עצמם. השיח בחדר הטיפולים נוטה לבחון חרדות מקרבה, ניפרדות, עצמאות והתפרקות או פונה למטפורות גופניות כגון "התמוססות", "התנדפות" או "התרוקנות" בהתייחסו לחרדות אלה. אולם, יש הימנעות, בוטה, לטעמי, מלנסות ולהבין את החרדות לא רק באופן המתואר אלא גם כביטוי לצרכים, להפנמות ולהזדהויות מיניות כשהן מגולמות במרחב הטיפולי. למשל, מטפלים לרוב לא ינסו להבין או לפרש את החרדות הקיומיות של אשה מטופלת גם במושגים של היחדרות, או של ניראות נשית – החרדה להיות מושכת או ניסיונות להיות "פרחה" – לא רק כאג'נדה מודעת של המטופלת אלא כהתנהגות המונעת על ידי הזדהויות הוריות שגויות, משלימות או נוגדות, שאינן מודעות. משמע, הילדה או הנערה יכולה להפנים את המסר המיני שקבלה במודע או שלא במודע מאמה או מאביה שתהיה "יותר טובה מאמה", או "סקסית כדי להתנקם בגברים", או "לתת להם כדי למצוא בן זוג אבל להיזהר לא ממש להתמסר".
בפועל ישנה האפשרות שההיבטים המיניים והמגדריים לא יקבלו התייחסות כלל או לא יזכו בהתייחסות מעמיקה ומפורטת המתבקשת במסגרת הטיפול, בשל אותה מבוכה מינית של המטפל/ת, שלא זכתה להכרה מספקת בטיפולם האישי, ובשל העדר תרגול מספק במערכות הטיפוליות הלימודיות.
בטיפול במצוקותיהם של הגברים העכשוויים, חשוב גם כן להבין איתם את המבוכות, הטראומות והפנטזיות הלא מדוברות שלהם בתחומי המין והמגדר. גם כאן בושה או חרדה מכישלון ביצועי יזכו להבנה מעמיקה ושלמה יותר אם נתייחס למסלול הצמיחה הספציפי של הגבר או הנער או הילד הנתון ולדרישות ההוויות הממשיות והדמיוניות שהוא חש שמופנות כלפיו; כלומר - לא להתייחס אליו כא-מיני ולא כמיני באופן מובן מאליו.
גבר שחווה כשלון מקצועי יכול למצוא עצמו מפתח חולי כלשהו בגופו, ולכן חשוב, הן מבחינת הגבר עצמו והן מבחינת המטפל בו, להיות קשוב לדרמה ההיסטרית (המינית-מיגדרית) המסופרת על ידו באמצעות החולי המסוים בגוף: לתחושת איום מחודשת בבגרות לגבי תפקיד "גברי" שאומץ בילדות ושהתקבע ביחסים עם זוגתו. על פניה נראית התבוננות זו כטריוויאלית, כמעט סטריאוטיפית, ואף על פי כן - צריך לגייס דרכים חדשות, תואמות הקשר (קונטקסט), מיוחדות לאדם המטופל ולתחושות העולות בטיפול, על מנת לגעת בחוויות האנושיות הללו, ולעזור לאדם להבהיר אותן לעצמו, כדי להיות פחות מופעל על ידן ויותר אוטונומי ביחס אליהן.
תפקיד הפסיכואנליזה בימינו בחשיפת הקשיים המיניים הסמויים
תפקידה של הפסיכואנליזה היום, ושל המטפלים הפונים בעבודתם הטיפולית אל המודלים התיאורטיים שלה, הוא, בין השאר, לעזור לאדם להבין את קשייו המיניים, לחשוף את הצרכים, ההפנמות וההזדהויות שמסבכים אותו ואת הפרקטיקות הילדותיות שהפקיעו ממנו את אברי המין שלו, על מנת להפוך לאדם שלם – לסובייקט שהוא גם סובייקט מיני. במילים אחרות, לסייע לאדם להכיר בעובדת היותו בעל יצר ותשוקה, ובעובדה שבלב לבה של תשוקתו מונחת התשוקה לאחר המגדרי. יצר המין שלנו הוא חברתי וזהו גם הקושי במימושו. אנו תלויים בפרטנרים שהם ישויות אוטונומיות, משוחררות מן הפנטזיות שלנו לגביהם. אלה ישויות שצריך למצוא דרך לשאת ולתת אתן לא רק במישור המיני אלא במישור היחסים הכללי. האחר החיצוני, בחרות שלו מחייב אותנו להיות אדונים לתשוקות ולצרכים שלנו. להכיר בהם, ולהכיר בקיומנו כישויות חברתיות-מיניות, כדי להבין כיצד אנו מתקשרים, מה אנו משדרים, על מה אנו מוותרים ומה המחירים שאנו משלמים בפתרונות היומיומיים שלנו בתחומים אלה. כלומר, עלינו להכיר בכך שהמין הוא גם שפה של קשר, לא רק דרך לבילוי נאות.
תפקידה זה של הפסיכואנליזה כיום הוא קריטי. ראשית, לנוכח קבלת המוסכמה השגויה, שתחומי המיניות והיחסים בין המינים נפטרו מן העכבות והגינויים "הויקטוריאניים" – האזנה קשובה למבוכות ולקשיים שאנשים מביאים אתם כיום לחדר הטיפולים, בין אם מגיעים לטיפול בשל מצוקותיהם שלהם או כאשר הם באים בשל מצוקות ילדיהם – מגלה שהטלטלות המיניות והמגדריות אכן קיימות. כיום יכולה להיות רווחת הנטייה לקיים יחסים מוחפצים עם האחר (יחסים בהם האחר הוא כלי בידי להשגת מטרותיי) והנטייה לחפצן את עצמנו כצרכנים – דרך קניות, ניתוחים פלסטיים או באמצעות המדיה (הזדהות עם גיבורי טלוויזיה, יצירת קשר המצטמצמת לשימוש באינטרנט). כל אלה יוצרים כיום סוג חדש של מצוקות ומבוכות, הדורשים שנפתח שפה פסיכולוגית שתכיר את אופיין המדויק של מצוקות ומבוכות אלה (צמצום החיבור החושי אל האחר, האפשרות לאובדן מרחק בין דמויות דמיוניות ואנושיות ועוד) כדי לסייע לפונה הסובל בהתמודדות עם השלכותיהן. לפיכך דרושים לנו מודלים פסיכואנליטיים עכשוויים של היסטריה כדי להיות מסוגלים לחשוב על המיניות לא רק באופן שטחי אלא כשפה הדורשת פענוח לגבי מהות התשוקה, האובייקט (הנכסף או זה שתלויים בו ונדחים ממנו), ההפנמות וההזדהויות הטמונות בנו והמכוונות אותנו להתנהל מיני לפי תפקידים שמישהו אחר במשפחתנו המוקדמת או בסביבתנו הבוגרת "יוצר" עבורנו.
לשם כך בדיוק נוצרו, לדעתי, המודלים העכשוויים של ההיסטריה בפסיכואנליזה. במהלך ההיסטוריה הפסיכואנליטית היתה ההיסטריה ישות תיאורטית מכוננת עבור פרויד ועבור יורשיו באסכולת פסיכולוגית האני. אלא שבניגוד לדגש שפרויד שם על הבנת הנפתולים המיניים הלא מודעים של הפרט, בשל הדגש שהושם על המבנה ולא על היצר, הפכה ההיסטריה לדיון במבנה אישיות היסטרי, ודרך ההתייחסות המִבנית חדלו להתייחס למיניות עצמה והתייחסו יותר להתנהגויות הנובעות מאופי – ילדותיות, נמנעות, סדוקטיביות.
כאשר מודל יחסי האובייקט עמד במרכז התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית הפכה ההיסטריה למתייחדת בדפוסי קשר ראשוניים ובתבניות חיפוש או מנוס מקשר בתוך יחסים ראשוניים אלה.
בראשית שנות התשעים של המאה העשרים החלו להופיע סימני אי נחת בפסיכואנליזה. ההצטמצמות ליחסי 'אם-ילד' כפרדיגמה יחידה להבנת יחסי 'מטפל-מטופל' החלה להעיק ולעורר בקורת ודרישה להרחבה. ההרחבה באה בשני כוונים:
1. הצורך להחזיר לתמונת הקשרים המהותיים הממוקדים בתלות את הקשר המגדרי - להחזיר את האב.
2. לכלול בקשר האנושי לא רק יחסים תינוקיים אלא יחסים בוגרים, ולראות את הזירה הטיפולית כמפגש של שניים, כאינטראקציה בין סובייקטים, שהם גם בעלי מיניות.
במסגרת מהפכה זו צמחו ארבעה מודלים חדשים של ההיסטריה, שהחזירו למרכז תשומת הלב את נפתולי המיניות אך לא רק באור התוך-נפשי, כמאבק בין היצר למצפון, כפי שהיו עבור פרויד, אלא גם כפועל יוצא של צרכים וחרדות ראשוניים והפנמות והזדהויות מוקדמות, בהשראת מודל יחסי האובייקט, וגם כזירה בין-סובייקטיבית.
מעתה ההיסטריה הינה שוב מינית ומתקיימת בין שניים. אלה הם האפיונים הבולטים והמאחדים של המודלים שפיתחו אנזייה (1990), בריטון (1999), בולס (2000/2009) וירום (2003/2005), ויתרונם הוא בחיבור שמאפשרות ההמשגות התיאורטיות שלהם בין עולם נפשי והתנהגותי תינוקי (טרום אדיפלי) ובוגר יותר (אדיפלי) בישומו לנפתוליה של המיניות העכשווית שלנו. זוהי ההיסטריה הפוסט-מודרנית, ואלה הם המודלים שיכולים לעזור לנו להתוודע אליה.
המודלים החדשים של ההיסטריה: אנזייה, בריטון, בולס וירום
אנזייה (1985/2004; Anzieu, 1990) הגיע אל מושג 'המעטפת ההיסטרית' דרך עבודתה של אשתו, אנני אנזייה, אשר פיתחה את מושגיו שלו באשר ל'אני עור' ולמעטפות הגוף והנפש. ה'אני עור' – מושג המפתח של אנזייה – מבטא את המעבר מן הגופני לנפשי, לאופן שבו הגוף רושם ומבטא חוויות נפש לא מעוכלות דרך מנגנונים גופניים. ההיסטריה, או המעטפת ההיסטרית בשפתו של אנזייה, היא האופן שמיניות מציפה אותנו בשל כשל מצד האובייקט המטפל לפעול כמגן גירויים אפקטיבי – חוויה המופנמת על ידי האני המוקדם שלנו. הדבר מביא להתפתחות אי היכולת לשאת את ההצפה המינית או את החרדות שמעוררות ההתנהגויות או הפנטזיות הכרוכות במיניות.
הבה נבחן מצבים שבהן חוויות עכשוויות מהדהדות חוויות חושיות קדומות, במסגרת 'המעטפת ההיסטרית' של אנזייה: חוויה של מבט (אני מתבונן במישהו ש"בא לי עליו" או, הוא או היא מתבוננים בי או נמנעים מלהתבונן בי) או חוויה של מגע ("בעלי מרפרף מדי כשהוא נוגע בי", לא נרדמים בלילות או ישנים עמוקות כשיש תשוקה למין אצל הפרט או אצל בן/בת הזוג) - מתרגמות ונחוות כחוויות מודעות של חרדה ומתח. הפרט מרגיש חרד באופן בלתי מאובחן. האימה מן המיניות שתתעורר באדם או שתופנה אליו מן האחר מתרגמת אצלו לחרדה דיפוזית מוכללת. האדם חווה חרדה זו בגופו, כאשר הוא מחצין את מקורותיה הנפשיים-מיניים-פנימיים, ומוצא עצמו מבוהל מן המציאות החיצונית המצטיירת לו כקטסטרופית ובלתי צפויה.
בריטון (Britton, 1989; 1999) הגיע אל ניסוח ההיסטריה דרך הפריזמה הקלייניאנית שבתוכה הוא פועל. כמו קלייניאנים אחרים בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, בריטון חש שההצמדות לעמדה הסכיזואידית-פרנואידית שניסחה מלאני קליין, איננה יכולה להישאר בלעדית, כפי ששמשה אחרי מותה של קליין. הוא טען שצריך לאמץ שוב את העמדה הדיכאונית, כפי שקליין עצמה הציעה, ולבחון את החרדות ואת הפנטזיות של הפרט כחלק מתנועה הגנתית בין העמדות הללו. מבחינתו, מושג 'החוליה החסרה' מבטא את הקושי (אי היכולת או הכשל ההתפתחותי) של האדם לחבר בין בני הזוג שהם הוריו, ובאופן כללי יותר לקבל סדר חברתי שהוא נמצא מחוצה לו, כמתבונן, ולא רק כשותף פעיל.
היכולת להדרה (Exclusion) היא מהותית, משום שהיא מניחה את היכולת לחבר 'זוג' אנושי שמולו אני עומד כנבדל, ובמקביל - לחבר מחשבות ולהיות יצירתי. אם קיימת חוליה חסרה פירוש הדבר שלא התפתחנו לישות נפרדת מן האחר, ולא הפנמנו אותו כדרך לכוון את עצמנו על ידי מוקד פנימי לשליטה והכוונה. אנו ממשיכים לתפקד כבלתי נפרדים מן האחר, לא בטוחים מה ממעשינו הינו פועל יוצא מן הרצונות והצרכים שלנו, ורואים את המרחב הבין-אישי שלנו עם האחר כאילו הוא תוצר של ישות אחת. זהו שלטונו של מנגנון ההזדהות ההשלכתית, לפי בריטון. ההיסטריה, לפי הבנתו, היא המצב שבו הפרט הלא מאובחן מקיים מיניות המוכתבת על ידי תפקידים של האחר המשמעותי שאתו הוא מזוהה. הנפרדות והאובייקטיביות מאיימות עליו, והפרט רוצה לבטל את האחרות, את המין השני, את המיניות, את כל מה שיכול לאיים על תחושתו הסובייקטיבית השבירה (אליה מתייחס פרט זה בנוקשות כאל "אמת"). ההיסטרי מגונן על עצמו ועל תחושת השפיות שלו דרך הצמדות לתחושה שכל מציאות שבה מתקיימים חיבורים נפשיים ומיניים - היא מסכנת.
כריסטופר בולס ניסח את המהדורה המאוחרת שלו להיסטריה (2000/2009), בספר שתורגם בימים אלה לעברית, כפיתוח של הניסוח המוקדם שלו למושג זה (1987/2000). בניסוח המוקדם בולס שם דגש על דפוסי הקשר הראשוניים בין האם לילד שבהם האלמנט ההיסטרי היה השימוש של המטופלת ההיסטרית בגופה ובחושיה כדי ל"הפציץ" את הזולת ולתקשר אתו תכני נפש שאי אפשר היה מבחינתה להחזיקם כאגורים בפנים. ההחצנה הפיזית התקשורתית, שההיסטרית אימצה לעצמה נועדה במקורה לאותת לאם נרקיסיסטית, שהיתה מרוכזת בעצמה, לראות אותה ולשים לב לצרכיה ולקשייה.
בספרו המאוחר בולס נותן להיסטריה מעמד רחב יותר – לא עוד דפוס תקשורת ראשוני פגום, כי אם עולם שלם של יצרים והפנמות מיניות, שמישהו במרחב המשפחתי התקשה בו והעבירו הלאה. ההיסטריה היא חגיגה, שעלולה להפוך למיצג, לחסר שאותו מאדירים ומטעינים בארוטיקה. ההיסטריה היא הפיתוי וההתמכרות ליחסים, כולל יחסים טיפוליים. המשפחה ההיסטרית-הפתיינית מתוארת על ידי בולס כמשפחה המחצינה תסריטים מיניים ומשתפת את הילד בהם. הילד משתף עמם פעולה, משום שזוהי משפחתו וזוהי המציאות שבה הוא חי. הוא יכול להיות השותף הסמוי של האם המבוהלת ממיניותו של בעלה, המתוסכלת ממגבלות נפשיות או פיזיות שלו, מנתוניו הגופניים, או מעצם קיומו ותשוקתו, הפוגשים את החרדות הנרקסיסטיות והליבידינליות שלה. הבן הקטן יהיה שותף סמוי נוח עבור אם כזאת. האב גם הוא ישתף פעולה עם התסריט הסמוי הזה, במידה והוא חש אשם לגבי מיניותו או לגבי הפוטנטיות הכללית שלו, נוכח עליונות שהוא הפגין בילדותו מול אביו החלש. בתוך הדרמה הזו הילד המתפתה הוא מבולבל, וחולה.
המשפחה ההיסטרית-האסקטית (הסגפנית) הינה ורסיה אחרת של פתרונות הוריים לגבי מיניות מאיימת. התיאור של בולס להתנהגותה של אם החרדה מכל ביטוי של מיניות גלויה, הנאלצת להתמודד עם אברי מינם של בנה ובתה, ודרכם לפגוש את הפנים השונות של המיניות, מהם היא מרגישה צורך לנוס - הוא תיאור שיכנס לדעתי לקלאסיקה של הכתיבה הפסיכואנליטית. החרדה המינית של האם מכריחה אותה לנוס מהגופניות אל ה"רוחניות". היא תגזים בדיבורה כדי לכסות על הדבר המאיים עליה, על מה שמיני. עבור גברים שגדלו במשפחות כאלה, מחמאות הופכות למסמן של מלכודת - לא רואים אותך כפי שאתה, אדם-גבר מחונן ומצויד, אלא מגזימים ומעטרים אותך בפנטזיה "כנהדר".
מודל מטריצת ההיסטריה שלי (ירום, 2003/2005), כפי שמתואר בספר "ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו", בא להציע מסגרת מאגדת לכל הניסוחים האפשריים של ההיסטריה במסגרת הפסיכואנליזה. מטריצת ההיסטריה המוצעת ממקדת את תשומת הלב בפגיעויות, בטראומות ובלבטים המיניים והמגדריים שלנו, להם לרוב אנו איננו מודעים, את השלכותיהם על מציאות חיינו היומיומית איננו מבינים, ואשר באים לעיתים קרובות לידי ביטוי דווקא דרך מצוקותינו וכאבינו הגופניים. לקשיים הנעוצים בחיבור הזה בין המיניות, המגדר והגוף אני קוראת 'היסטריה', ומציעה שלושה צירים מרכזיים: ציר טלטלות המיניות והמגדר, ציר אי הידיעה לגביהן וציר ביטוין דרך הגוף. ביחסי הגומלין בין שלושת הצירים הללו נאתר את התופעות ההיסטריות שלנו.
הספר מציע להשתמש במטריצת ההיסטריה במישור האישי והטיפולי כדי לשים לב לקשיים המיניים והמגדריים ולביטוייהם באמצעות הגוף, וכן כדי לעבות את התובנות שלנו לגבי קשיינו אלה דרך מגוון המודלים והמושגים הפסיכואנליטיים הרלבנטיים – מעין "מארז" של דרכי הבנה אפשרויות.
כותרת המשנה של הספר "פסיכואנליזה של המאבק בין המינים המתחולל בגוף" באה להסב את תשומת הלב לדברים שנראים לכאורה מובנים מאליהם, למשל - שהיחסים בין גברים לנשים וקבלת הזהות המגדרית שלנו כגברים וכנשים, זהות הכוללת גם את היותנו אובייקט וסובייקט מיני – הם אספקטים חשובים בחיינו, שגם השפה הציבורית וגם השפה הטיפולית-פסיכואנליטית ויתרו עליהם.
האזנה לשפה הציבורית מעוררת תחושה של "מיניות מובנת מאליה" – בגלל הפרסומות המאמצות אותה, בגלל הנטייה לדבר באופן חופשי, לכאורה, על איברים ופעולות מיניות ובגלל התייחסויות תכופות למיניות כסוטה, כפויה ומסכנת במקרים שבהם מעורב החוק (למשל, כשילד מוטרד מינית על ידי ילד אחר או על ידי מבוגר, ולא כאשר הוא מתחיל להתפתח ולהתעניין במיניות).
השפה הטיפולית-פסיכואנליטית ותרה על המיניות בדגש הרב שמושם בה על הצרכים הילדותיים של מטופלים, ולכן חשוב לעדכן אותה כדי לתת מענה לקשייהם בתחומי המיניות והמגדר של המטופלים ולביטוייהם בזירה הטיפולית. חשוב שהמטפלים, שכיום לרוב מוותרים או מתנהלים באופן מגושם בתחום זה, יחושו מצוידים ונינוחים בבואם לפגוש את הפנים המיניות של מטופליהם ותהליכים המתרחשים בטיפול הקשורים לחשיפה, לפיתוי, להשתוקקות ודומיהם.
המודלים החדשים של ההיסטריה כציוד מעודכן להבנת נפתולי מיניותנו בעולמנו העכשווי
הפרדיגמות הפסיכואנליטיות הרווחות כיום משמרות את הנימות שהתפתחו באמצעות תיאוריות יחסי אובייקט. במסגרתן מוצגים האובייקטים המופנמים ומאבקינו עמם בעיקר במושגים של חרדות מכיליון ומהתמוססות, והדגש הוא חשיבות היענות לצרכים הראשוניים על ידי הענקת נוכחות אנושית יציבה, מבינה ומתפעלת. הן מציעות הקשבה טיפולית דרוכה לנימות אלו.
המודלים החדשים של ההיסטריה, דרך הניסוחים של אנזייה, בריטון, בולס ודרך המסגרת המאגדת של מטריצת ההיסטריה, מוסיפים נדבך לתובנות הקיימות בסייעם להחזיר את תשומת הלב ההיסטורית להיבטים המיניים והמגדריים שאתם אנו מתמודדים כיום, בעקבות השנויים החברתיים והטכנולוגיים. במקביל, המודלים התיאורטיים הללו מציעים אינטגרציה של מחשבה קדם-אדיפלית, ראשונית, ברוח תיאוריות יחסי אובייקט , עם מחשבה אדיפלית. המודלים הללו מאפשרים להכיר את הקשיים בין המינים כאשר מדובר במפגש עם האחר המגדרי כאובייקט ממשי – גבר או אשה – שהוא גם סובייקט אוטונומי, שבו אנו תלויים רגשית וכלכלית. המודלים החדשים מאפשרים להכיר את נפתולי האובייקטים המופנמים: ההזדהויות וההפנמות שנספגים ונחקקים בנו דרך החרדות והפיתויים ההוריים, המשפיעים על התנהגויותינו ובחירותינו. כך, במקום לחוש כ'סוכנים' עצמאיים של חיינו, אנו עלולים לחוות את עצמנו כיצורים מופעלים, נכפים על ידי אויבים לכאורה, שאתם אנו חולקים את חיינו.
לסיכום, ההיסטריה חוזרת בעיקר משום שנפתולי המיניות והזהות המינית עדיין טורדים אותנו. לעיתים נדמה לנו שהשתחררנו מהם, ועדיין אנו מתקשים בלהיות נשיים, גבריים ומיניים, או שאנו נצמדים לדימויים מוכרים כאשר אנו מאוימים. כבני אדם של ראשית המאה ה- 21 וכמטפלים המציעים סעד לבני האדם במצוקותיהם, אנו זקוקים למודלים מנחים טובים בתחומים אלה.
המודלים העדכניים שהכרנו כאן, דרך מושג ההיסטריה, מאפשרים למטפלים העכשוויים להחזיר את השיח המיני למרחב הטיפולי.
רשימת קריאה מוצעת:
אנזייה, ד. ה'אני-עור', הוצאת תולעת ספרים, 1985/2004.
בולס, כ. צילו של אובייקט: פסיכואנליזה של הלא ידוע הנחשב. הוצאת דביר, 1987/2000.
בולס, כ. היסטריה. הוצאת תולעת ספרים,2000/2009.
ירום, נ. ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו: פסיכואנליזה של המאבק בין המינים המתחולל בגוף.
הוצאת דביר, 2003/2005.
פרויד, ז. שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים. ספרים, הוצאה לאור, 1895/2004.
פרויד, ז. פרויד ודורה. הוצאת עם עובד, 1993.
Anzieu, D. (ed.) (1990). Psychic Envelopes. London:Karnac Books
Britton, R. (1989). "The missing link: parental sexuality in the Oedipus complex".
In: The Oedipus Complex Today. London: Karnac Books, pp.83-101.
Britton, R. (1999). "Getting in on the act: The hysterical solustion".
The International Journal of Psycho-Analysis, 80:1-14.
Freud, S. & Breuer, J. (1895). Studies on Hysteria. London: Penquin Books, 1991.
