הראיון הקליני-ביבליותרפי - מלים צפות על פני המים
מאת צחי ברונשטיין [1]
המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת "מעגלי נפש", גליון מס'1, אוקטובר 2009, עמ' 21-26.
ברצוני להודות למוריי ועמיתיי במגמה לביבליותרפיה שבפקולטה לחינוך, באוניברסיטת חיפה בין השנים 2005-2008, על שליוו אותי בנפתולים של דיו לתהומות ולפסגות נפשי.
חלומות שמורים / אהוד מנור
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.
כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.
עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.
ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גם אורח
מחזיר אל קו ההתחלה.
אני בוחר לפתוח בארבעת הבתים הללו, מתוך שירו של אהוד מנור - "חלומות שמורים"; השיר מוקיר לדעתי את המלה, ומיטיב לתאר את התהליך המתרחש בבסיס הטיפול בכלל ובראיון הקליני-ביבליותרפי בפרט. בראיון הקליני-ביבליותרפי, ניתן לראות כדברי השיר, את האפשרות לעיון ראשוני בספרי הפלאים שבתוכנו, את ההזדמנות למפגש מחודש עם מלה של אבא, אמא, שנאמרה לפני שנים, ונחרתה בנו, ומפעילה אותנו בדרכים סמויות מאז ועד היום. מעין גישוש עדין בתוך תלי מלים, והיאחזות בקצה מלה שיכולה להיות פתח לנפש פורחת. החבירה אל הילד שבתוכנו, בטיפול כמו בשיר, החזרה אל מחוזות ילדותנו, וכמילות השיר – אל קו ההתחלה, אך הפעם בכאן ועכשיו, בסביבה בטוחה. הנגיעה בטקסטים אלה, כפי שאציין בהמשך, פותחת פתח לדיאלוג בעל פוטנציאל תרפויטי, שניתן למימוש על ידי שילובם בדיאלוג הטיפולי.
במאמר זה אני מבקש להציג את הראיון הקליני-ביבליותרפי, כדרך לאבחון של צורכי המטופל רגשותיו, ותפיסותיו בנושאים שונים, ולשם כך יוצר היכרות עם עולמו הטקסטואלי הגלוי, הסמוי והלא נודע. תחילה אציג את האופן בו אני תופס את המלה ואת הקשר שלה ללא מודע, ואזכיר את המקורות השונים לטקסטים בחיינו. בהמשך אפנה לדון במאפיינים של הראיון הקליני-ביבליותרפי, ועל הערך המוסף שלו על פני הראיון הקליני-פסיכולוגי. לאחר מכן אזכיר דרך בחינה מומלצת ליצירה שמזכיר המועמד לטיפול בראיון, ולבסוף, אפנה להציג את השאלות האפשריות, תוך ציון הרציונל הניצב בבסיס כל שאלה. כמו כן, אזכיר את "הסיפור בשישה חלקים" כאמצעי נוסף להערכת כוחותיו הנפשיים של המטופל. אסיים את המאמר בציון הדגשים הנובעים מהראיון הקליני-ביבליותרפי, ואפנה את הקורא לספרות מקצועית העוסקת בסוגיות מהותיות להעברת ראיון קליני.
פעמים רבות אני חווה את קיומי בעולם, באמצעות מלים הסובבות אותי בכל אשר אפנה. בין אם אלה מילות השיר המגיעות אלי מהרדיו, או חלקי משפט המגיעים לאוזניי מבין כל השיחות המתקיימות סביבי. למה דווקא המלים הללו מגיעות אלי? איך הו מתחברות לפסקול חיי? כשאני עובר על טופס הראיון הקליני-ביבליותרפי שקיימתי עם המטופל, אני חושב על האופן שבו אפילו מלה אחת יכולה להיות קצה גלוי לחומר נפשי עמוק ובלתי מודע. ואז עולה בדעתי המודל הפסיכואנליטי-טופוגרפי של פרויד, מודל הקרחון שהציע בשנת 1899 , בספרו "פשר החלומות" בו חילק את הנפש לשלוש שכבות, המודע, הסמוך למודע, והבלתי מודע. אסוציאטיבית אני מוצא את עצמי בעולם המים, חושב בהתאמה על המים הרדודים, המים העמוקים והמצולות. ראייה זו מאפשרת לי להציג את האופן שבו אני תופס את הראיון הקליני-ביבליותרפי. הראיון הקליני-ביבליותרפי יכול לאפשר לנו להציף על פני המים המטאפוריים של נפשנו מלים ראשונות ממעטה המלים של תכנים (חוויות) ששקעו לקרקעית הים, ואולי התאבנו במצולות. צלילים, מלים, משפטים, סיפורים, סיפורי ילדות, גיבורי ילדות ומשפטי הורים ממתינים שנבוא לחלצם ולהציפם אל פני המים. בכך אני מציע לראות עוגנים שביכולתם להוביל אותנו במסע לגילוי העלילה המודעת והלא מודעת, עלילות המשנה והעלילה הראשית, בסיפור חייו של המטופל.
בספרו "השיח הטיפולי", מדמה הדר (2001) את מרחב החוויה[2] לאוקיינוס ואת התיאורים המילוליים לרשת תלת-ממדית הנמצאת בתוכו. לטענתו, מרחב החוויה רווי מלים שבאמצעותו מושלכים האירועים אל ההווה המיידי. המלים הן הקשרים ברשת הזאת והמשפטים בשפה הם אוסף מלים שניתן לעבור דרכן באופן רצוף. הן הקשרים ברשת והן המשפטים בשפה יכולים להיות במצב פעיל או סביל. המלה, על פי הדר, מיוצגת בנפש כל הזמן בצורה סבילה, ורק כשהיא נעשית פעילה ניתן לחוות אותה. באופן זה, מלה פעילה יוצרת "גל" במרחב בו היא נמצאת, כאשר הגל הוא החוויה הקשורה במלה. המשפטים, ביחד עם הגלים שהם עושים, הם המחשבות. לתפיסתו של הדר, דברים שאינם קרובים לביטוי מילולי, נוטים להיעלם ואינם משפיעים על תחושת העצמי, ולכן חשוב לתת לחוויות תיאור מילולי. צמיחתה של הרשת הלשונית מעבירה שטחים מהלא-מודע למודע, כאשר הטיפול האנליטי הוא ניסיון להפוך את הלא-מודע למודע.
מבין ההתייחסויות של הדר להגדרות שונות של הלא-מודע, בהקשר לרשת הלשונית, אציין את התייחסותו ללא-מודע לפי יונג (1992) שכותב: "הלא מודע הוא אוסף של תכנים מולדים המאפיינים מסורת תרבותית מסוימת ומצביעים על כיווני התפתחות אפשריים של האדם" (בתוך הדר, 2001, עמ' 63). את התפיסה של יונג מתאר הדר באופן הבא: "הרשת הלשונית מתחילה להתפתח בתוך מרחב חוויה גדול ועשיר הנמצא באדם מלכתחילה. דרך ההתפתחות של השפה, הרשת הלשונית מתפשטת בתוך מרחב החוויה, כך שעם הזמן חלקים גדולים יותר ויותר של מרחב החוויה, שאליהם לא היה ניתן להגיע לפני כן, נעשים נגישים לתודעה ולביטוי לשוני". (הדר, 2001, עמ' 63-64). בחרתי באופן שבו מתייחס הדר ללא מודע על פי יונג מפני שבהגדרה של יונג ללא מודע, כאוסף של תכנים מולדים המאפיינים מסורת תרבותית, נכללים בלא-מודע הקולקטיבי האגדות והמעשיות המשמשות אותנו בעבודה הביבליותרפית, לצד ניתוח הארכיטיפים שפועלים בנפש המטופל.
טקסטים רבים, מסוגים שונים, סובבים את האדם בחייו, והיכרות עם עולמו הטקסטואלי, מלמדת אותנו אודותיו. יש מקורות שונים לטקסטים שניתן לעשות בהם שימוש בטיפול וביניהם חלומות, סרטים, מחזות, תוכניות טלוויזיה, מוזיקה (פזמונים), משחקי מחשב, משחקי קופסה, תיאטרון בובות, משחק בארגז החול, ציור, גרפיטי, קלפים השלכתיים ועוד. כפי שניתן לראות, הטיפול הביבליותרפי אינו מגביל את עצמו לטקסטים של ספרות יפה, אם כי טקסטים אלה הינם בעלי איכויות תרפויטיות אימננטיות המאפשרות לתהליך הטיפולי להתרחש במרחב הפוטנציאלי, ומזמינות את המטפל והמטופל לשהות בצל העמימות המאפיינת אותם, ללא צורך בפירוש חד משמעי, או הכרעה. על כן, שמור להם מקום של כבוד בטיפול הביבליותרפי. עוד בנושא זה ניתן לקרוא אצל צורן (2000), בפרק ה', העוסק בנושא "ייחודו של הטקסט הספרותי והמשמעות התרפויטית שלו".
הראיון הקליני-ביבליותרפי אינו מחליף את הראיון הקליני-פסיכולוגי[3] )ולא את הראיון האבחנתי או את הבדיקה הקלינית הפסיכיאטרית במקרה הצורך), אם כי יש ביכולתו להניב חומרים שלא נתגלו בראיון הרגיל עם המטופל. מטרתו של הראיון הקליני-הביבליותרפי, היא לאבחן צרכים, רגשות ותפיסות של המטופל, באמצעות היכרות עם עולמו הטקסטואלי הגלוי, הסמוי והלא נודע. השאלות העקיפות[4] המאפיינות ראיון זה, מקנות לשיחה תחושה טבעית, מפחיתות התנגדויות, מבוכה, ושוברות את הקרח במגע הראשוני, ובדרך זו מאפשרות להגיע למחוזות עמוקים יותר מאלה שניתן במקרים רבים להגיע אליהם בראיון הקליני-פסיכולוגי, המבוסס על שאלות בעלות אופי טכני וכרונולוגי בעיקר, שיכולות ליצור חוסר נינוחות, חודרנות ולאיים על המטופל. הראיון הקליני-ביבליותרפי, מאופיין בשאלות ידידותיות יותר, המזכירות קריאה מרחבית (ולא לינארית), כזו המאפשרת לחזור בכמה נקודות בחיים לאותו מקום ולהאיר אותו בכל פעם באור אחר הפותח פתח לשינוי עתידי בטיפול.
במקרים רבים, במיוחד בתחנות בהן עובד צוות מקצועי, הראיון הקליני-פסיכולוגי נערך טרום הטיפול, בידי מטפל אחר, אולם הראיון הביבליותרפי נערך ככלל בפגישה הראשונה של הטיפול, על ידי המטפל עצמו ומהווה חלק מהטיפול. מתוך נסיוני, הראיון הביבליותרפי יוצר אווירה נעימה וחופשיה יותר בין המטפל למטופל לעומת הראיון הפסיכולוגי-קליני, שמתבסס על שאלות כרונולוגיות ועובדתיות רבות. במקרים בהם יצא לי להעביר הן את הראיון הקליני-פסיכולוגי והן את הראיון הקליני-ביבליותרפי לאותו המטופל, התרשמתי שהאחרון תרם לתחושת נינוחות רבה יותר אצלו/ה, דבר שעשוי להשפיע על כינונה של הברית הטיפולית.
במקרה שהמטופל הוא ילד, העברת הראיון הקליני-ביבליותרפי גם להוריו, תאפשר להתחקות אחר העברה טקסטואלית בין דורית, עליה ארחיב כחלק שיעסוק בשאלת "משפטי הורה". בהעברת הראיון הקליני-ביבליותרפי להורי הילד, יש להקפיד לקבל את תשובתו של כל הורה בנפרד. לכן רצוי בטופס הראיון להשאיר מקום תחת כל שאלה הן לתשובת האם והן לתשובת האב. השאלות הנכללות בראיון הקליני-ביבליותרפי אינן דורשות התאמה לגיל המטופל. השאלות מתאימות למבוגרים, למתבגרים ולילדים כאחד. כפי שבבדיקה הפסיכיאטרית לא נהוג להסתפק בקבלת אנמנזה מהחולה עצמו, וכפי שלא מקבלים לטיפול ילד מבלי לראיין את הוריו, כך גם בראיון הקליני-ביבליותרפי, חשוב לזכור כי ההורים יכולים לתת לנו מידע שהילד אינו מודע אליו או שבמכוון לא סיפר על אודותיו. למשל, נשאל כל אחד מההורים איזה ספר הוא הספר שאותו אהבו לקרוא לבנם יותר מכל, ובהמשך הראיון נשאל איזה ספר הוא הספר האהוב ביותר על בנם. אם הילד לא יזכיר בראיון שנערך עימו את הספר שאותו הזכירו אביו או אמו, או אפילו יטען שהוא ממש לא אוהב את הספר הזה, הרי שקיבלנו הזדמנות לבדוק את מקור הפער, על ידי פנייה לתוכנו של הספר, והשוואתו עם פערים אחרים שהתגלו בין תשובות ההורים לתשובות הילד. למען הסר ספק אומר, שאינני רואה בראיון עם ההורים אמצעי להצלבת נתונים, שמטרתו לבדוק את אמיתות התשובות, כפי שאולי ניתן להסיק בטעות מדוגמה זו.
הראיון הקליני-ביבליותרפי, אם נעשה במלואו, יכול להימשך בין פגישה אחת לשתי פגישות ואפילו שלוש, זאת בהתאם למטופל, לשיתוף הפעולה שלו ולעניין שהוא מגלה.
הביבליותרפיה, כמו הפסיכותרפיה כוללת דרכי עבודה שונות אלה מאלה, וזאת בהתאם לנקודות המוצא השונות של האסכולה הפסיכולוגית לפיה בוחר המטפל לעבוד (פרוידיאנית, יונגיאנית, אדלריאנית, התייחסותית, ועוד). לזאת מוסיף כהן (1990), עוד שני גורמים המונעים את האפשרות להציע מודל אחד לתהליך הביבליותרפי הינם: אישיותו של הביבליותרפיסט ואישיותו של המטופל. כנקודת מוצא לכל גישה ביבליותרפית, מציע כהן (1990), לערוך שתי רשימות מפורטות, באחת יופיעו נתונים אישיים אודות המטופל, ובשנייה יופיע ניתוח מידעי ראשון של היצירה הספרותית המוצעת לטיפול והאפשרויות השונות הגלומות בה.
הרשימה הראשונה שמציע כהן (1990), צריכה לדעתי להתחלק לשני חלקים. החלק הראשון יכלול מידע אישי במקרה שהמטופל עבר ראיון קליני-פסיכולוגי, ויכלול נתונים כדוגמת גיל של המטופל, מינו, מוצאו או העדה אליה הוא משתייך, הרקע המשפחתי שלו, תפקודו במשפחה ומקומו בה, מצבו בלימודים, תפקודו בבית הספר, מגעיו החברתיים, מצבו הרגשי, מצבו הבריאותי, רמת השכלתו, בוחן המציאות שלו ותפקודו הקוגניטיבי, רמת הקריאה שלו ומידת הבנת הנקרא שהוא מגלה, בעיות מיוחדות וקשיים בקריאה, אם יש כאלה, סוג הבעיה של המטופל וסוג הטיפול הנדרש. המשך הרשימה שמציע כהן – התנסויות מוקדמות בקריאה, היכרות של סוגי ספרות שונים, התעניינות בקריאה, טעמים והעדפות, מהווים לדעתי כבר חלק ממה שאני קורא בשם "הראיון הקליני-ביבליותרפי".
הפריטים שברשימה השנייה שמציע כהן (1990), יכולים וצריכים להוות קריטריונים לבחינת היצירות הספרותיות שהמטופל מזכיר במהלך הראיון בכלל ובטיפול בפרט. בחינה שכזאת תוכל ללמד את המטפל על עולמו של המטופל, ועל האופן שבו הוא תופס את היצירה ומתחבר אליה; וזאת, בהשוואה למה שאנו כמטפלים נגלה ביצירה זו כשנקרא אותה. לכן, גם אם לא ייעשה שימוש ביצירות אלה בפועל, וגם אם המטופל יבחר שלא להרחיב בדיבור על אודות היצירה, הרי שההיכרות המשותפת עם היצירה, תאפשר יצירת מרחב טקסטואלי אינטימי, ותקדם את תחושת האמון והקשר. כהן מציע לברר בין היתר את הנתונים הבאים אודות היצירה: הנושא שלה, הסוגה הספרותית שאליה היא משתייכת, עיקר עלילתה, הדמויות העיקריות המופיעות בה, המציאות המתוארת בה, הבעיות המועלות בה, מהות ההתמודדות של הגיבורים ודרכי ההתמודדות שלהם, הפתרונות הנרמזים בה, האסוציאציות שעולות מתוכה, והחומר האיורי או הוויזואלי המלווה אותה (הרשימה המלאה אצל כהן, 1990, עמ' 152).[5]
השאלות השונות שניתן לשאול בראיון הקליני-ביבליותרפי אינן קבועות בתוכנן, בניסוחן ובסדר העלאתן (פרט לשאלות מס' 1, 20, ו-21, שרצוי שיישארו במיקומן זה), וראוי שיותאמו למטופל, להתפתחות השיחה ולסגנונו של המטפל. פעמים רבות כולל מענה לשאלה אחת גם מענה לשאלה אחרת, והוא גורם להצגת שאלה עוקבת נוספת. להלן אציג את השאלות האפשריות, ואציין לאחר כל שאלה את הרציונל הניצב בבסיסה. ככלל, התשובות לכל השאלות יכולות ללמד את המראיין אודות התכנים הגלויים והסמויים שמעניינים ומעסיקים את המטופל.
1. מה אתה יכול לספר לי על השם שלך? מי נתן לך אותו? מה המשמעות שלו? יש לך שמות נוספים (ושמות חיבה) שבהם קוראים לך? האם רצית פעם לשנות את שמך? לאיזה שם? בשם שהעניקו לנו הורינו ניתן לראות לדעת צורן (2000), את "משפט ההורה" או את "טקסט הילדות" הראשון. דרך השם מועברים אלינו ירושות משפחתיות, ציפיות, השקפות עולם, אידיאולוגיה ועוד. במהלך כל החיים עשוי הקול הקורא בשמנו להשתנות ובעקבות זאת אף לשנות את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת יחסנו לשם שלנו. כשאדם משנה את שמו ביוזמתו הדבר עשוי לשקף את המאוויים שלו לשינוי מיוחל. בנוסף על זאת, כדאי לבדוק את היחס של המטופל לשם המשפחה שלו, דבר שיכול לשקף את זיקתו למשפחה, וגם לאביו (במקרה ושם המשפחה הוא כשם המשפחה של האב). ראוי לשים לב האם המטופל בחר לעברת את שם משפחתו, האם בחר לשמר את שם משפחתו, האם המטופלת בחרה לשמר את שם משפחתה לאחר נישואיה, כל אלה עשויים לשקף את היחסים של המטופל עם משפחתו ואת האופן בו הוא חווה את מיקומו במשפחה ואת מעמדו בה.
2. מה הזיכרון הראשון שעולה בך בקשר לספר או לשיר מסוים? מי קרא לך את הסיפור הזה או סיפר לך אותו? אמא? אבא? מה קראו לך? איך הרגשת? מה הייתה האווירה סביבך? איפה ישבתם? אהבת להחזיק משהו ביד?
שאלה זו מזמנת למטופל את האפשרות להעתיק לזמן הווה חוויה של קריאה שקראו לפניו בילדות. צורן (2000), מציינת כי הפוטנציאל התרפויטי של ספרות ילדים כרוך, בנוסף לערכה הפואטי, גם בכפילות של נקודת הראות המאפיינת טקסט זה, והן הפותחות פתח לדיאלוג בעל פוטנציאל תרפויטי בין הקורא המבוגר, לבין הילד שהיה כששמע לראשונה את הטקסט, ושמתחייה באמצעות הטקסט. עוד בנושא זה ניתן לקרוא אצל צורן, 2000, בפרק י"א העוסק בנושא "בחזרה לטקסט ילדות". בראיון עם ההורים כדאי להוסיף ולשאול אותם, איזה סיפור ילדים אהבו במיוחד לקרוא לילדם. הדבר עשוי ללמד אודות הקשר שבין הילד הפנימי שבתוכם לבין ילדם.
3. האם המציאו סיפורים בבית? מי? האם אתה זוכר סיפור מסוים?
4. האם קיים סיפור שעובר במשפחה?
5 . האם שרו שירים בבית? האם אתה זוכר שיר מסוים?
התשובות לשאלות 3-5 יכולות ללמד את המטפל על נרטיב דומיננטי המשותף למטופל ולבני משפחתו. סיפור שכזה עשוי לשקף את היחסים בין בני המשפחה. בדומה לשאלה 2, שאלות אלה מזמינות את המטופל להעתיק נרטיב דומיננטי, ואולי אף בין-דורי לזמן הווה. זכור לי הורה ששר באוזניי שיר ילדות שאמו שרה לו בילדותו. רגע יקר שכזה, חושף בפנינו במלוא הרגש והעוצמה של חוויה דומיננטית שנושא איתו האדם, ובחירתו לשתף את המטפל בחוויה זו, תורמת רבות לברית הטיפולית.
6. האם יש שיר/סיפור/קליפ מסוים שאתה זוכר שהיה משמעותי עבורך? שאתה זוכר אותו עד היום? שאתה אוהב לחזור אליו? איזה זמרים/ות אתה אוהב?
שאלה זו מזמינה את המטופל לשתף את המטפל בטקסט דומיננטי בחייו. במקרה של זמר/שיר/קליפ יש לזכור כי החיבור של המטופל לאותו זמר/שיר/קליפ יכול לנבוע מהסגנון המוזיקלי של השיר ו/או מהעניין שמעורר הקליפ, ולאו דווקא ממילות השיר. גס החיבור לזמרת מסוימת יכול לנבוע מהאהבה להופעה שלה או לקול שלה ולאו דווקא למילות השיר שהיא כותבת או שכותבים עבורה. חשוב לזכור את הנקודות הללו וכדאי לבדוק אותן עם המטופל. בנוסף על זאת, כדאי לבדוק, כפי שארחיב בשאלות 14-15 , את נקודות המפגש בין חייו של המטופל לבין חייו של אותו זמר. שיר מסוים שמטופל בחר לציין אותו, יכול להתגלות במהלך השיחה כשיר המחבר בינו לבין אחר משמעותי לו, שאוהב גם הוא את אותו השיר, וייתכן גם שאותו השיר הוטבע באירוע חשוב בחייהם.
7. איזה ספר/שיר קראת לאחרונה או שאתה זוכר מהזמן האחרון?
שאלה זו מאפשרת לנו להתחקות אחר החומר הטקסטואלי הנגיש יותר למטופל, ושאולי מעסיק אותו יותר בתקופה זו שבה הוא פונה לטיפול.
8 . האם כתבת אי פעם שיר, סיפור, יומן אישי או בלוג? האם אתה כותב היום? האם אתה מראה למישהו את מה שאתה כותב?
שאלה זו נועדה להזמין את המטופל לקיים דו-שיח עם כתיבתו במסגרת הטיפול. לא הייתי ממליץ לשאול את המטופל אם פרסם את פרי עטו, מכיוון שאסוציאטיבית הדבר עשוי להכניס ממד שיפוטי, שאין לו מקום במסגרת הטיפול. יש להזכיר למטופל במקרה הצורך כי כתיבתו לא נשפטת, אלא ניתן לקיים איתה דו-שיח. גם אם המטפל מאמין בתוך תוכו כי כתיבתו של המטופל ראויה לפרסום, אל לו להציע זאת. ניתן לצאת מנקודת הנחה, שמטופל שפרסם בעבר ספר, יספר זאת למטפל. בספרו "אלף הפנים של האני" מרחיב כהן (2005) אודות היומן האישי ותרומתו התרפויטית (פרק ט').
9. האם קוראים אצלכם במשפחה? מי קורא ובאיזה סגנון ספרותי?
התשובה לשאלה זו יכולה ללמד את המטפל על דינאמיקת הקריאה בביתו של המטופל, לספק מידע על חומרי הקריאה הנגישים למטופל אם בכלל, לחשוף את הרגשתו בנוגע לסגנונות הספרותיים האלה, וכך ניתן להגיע למסקנה האם מטופל נמשך אל טקסטים אלה או מתקשה להתחבר אליהם.
10. האם זכורה לך סיטואציה מסוימת מסיפור/שיר/תוכנית טלוויזיה שהיית רוצה להשתתף בה באופן פעיל אם ניתן היה לעשות זאת?
שאלה זו מזמינה את המטופל לקרוא דרור לרצונותיו, לשחק, להזמין אותו להיכנס לתוך מרחב טקסטואלי אולי דמיוני, שבו יוכל להסיר מעצמו את מגבלות היומיום, ולחוות עולם בעל חוקיות אחרת הנתונה לשליטתו.
11. איזה שפות אתה ובני משפחתך מדברים?
שאלה זו יכולה להצביע לנו על פערים אפשריים בתקשורת ואף בתרבות.
12. האם יש לך חבר דמיוני או שאתה זוכר שהיה לך כזה? מה אתה יכול לספר עליו?
שאלה זו מאפשרת לנו ללמוד אודות החסרים, המאוויים והקונפליקטים איתם התמודד הילד בעבר או שהוא מתמודד איתם בהווה באמצעות הדיאלוג שהוא מנהל עם החבר הדמיוני או ניהל איתו בעבר. המצאת החבר הדמיוני מתאפשרת הודות לחשיבה המאגית והאומניפוטנטית המאפיינת ילדים קטנים. ככלל, קיומו של חבר דמיוני הוא חלק מהתפתחות נורמאלית של הילד, אולם אם קיומו נמשך גם בגיל ההתבגרות והילד רואה בחבר הדמיוני תחליף לקשרים חברתיים אמיתיים, אז הדבר עשוי להצביע על היתכנותה של בעיה (למשל בבוחן המציאות). זכורה לי פגישה בה סיפר המטופל על מעשיו של חברו הדמיוני, כאשר שבוע לאחר מכן התברר כי המטופל השליך את מעשיו שלו על אותו חבר דמיוני. בהקשר של החבר הדמיוני, ברצוני להזכיר את האפשרות לדיאלוג עם הילד הפנימי, ועם דמויות פנימיות אחרות הנמצאות בכל אחד מאיתנו. על שיטת ה- Voice Dialogue ניתן לקרוא בהרחבה, בספרה של גבריאלי (2006), "השד, הנזירה והילד הקסום".
13. האם יש חלום מסוים שזכור לך או שחוזר אליך שוב ושוב? (או חלום שסיפרו לך על אודותיו?)
פרויד (1963), ראה בחלום את דרך המלך ללא מודע, דרך המלך לפעילויות הלא מודעות של המערכת הנפשית, והציע לבדוק כיצד משתלבות אסוציאציות בתכני החלומות (ויכולות להדגים כמו שהזכרתי קודם, כיצד יכולה מלה אחת להיות קצה גלוי לחומר נפשי עמוק ובלתי מודע). אל סיפור החלום ניתן להתייחס כאל טקסט לכל דבר, וניתן להציע לו ניתוח ספרותי בנוסף לזה הפסיכולוגי. לחלומות יסודות משותפים עם טקסטים ספרותיים. צורן (2000), מרחיבה בנוגע לקשר זה, בפרק י"ג בספרה, "החלום וספרו", בו היא בוחנת את נקודות המגע בין טקסטים ספרותיים לבין חלומות, ועל בסיס זה היא מציעה שתי דרכים באמצעותן ניתן ליצור דיאלוג תרפויטי בין טקסט ספרותי לבין חלום. קישור החלום לטקסט הספרותי נעשה באמצעות הנחיה לקישור אסוציאטיבי, ויכול להוביל לגילוי מספר גדול של תכנים סמויים בחלום, שהקריאה הישירה בהם לא הצליחה להעלותם (צורן, 2000).
14. האם יש גיבור מסוים שאתה זוכר?
15 . האם יש דמות שמלווה אותך מספר שקראת, מתוכנית או מקליפ שבהם צפית או ממשחק שבו השתתפת?
לעיתים נמשך האדם אל דמות דמיונית מפורסמת כלשהי, או אל אישיות מפורסמת כדוגמת משורר/ת, סופר/ת, זמר/ת, אישיות פוליטית, או אל כל אדם אחר שיש לו משמעות יוצאת דופן עבור המטופל. במקרה שיש גיבור או דמות אחרת שאיתה מזדהה המטופל, רצוי לברר איתו, מה בביוגרפיה של אותו גיבור או של אותה דמות מושך אותו, ולנסות למצוא מהן נקודות המפגש בין שתי הביוגרפיות, זו של המטופל וזו של הגיבור או הדמות שאיתם הוא מזדהה. בספרו "אלף הפנים של האני" מרחיב כהן (2005) על הכתיבה האוטוביוגרפית וחשיבותה ביצירת העצמי (פרק ח').
16. מה היה מעניין אותך לקרוא ולדבר עליו?
17 . האם יש סיפורים או תוכניות שאתה לא אוהב? אולי דברים מפחידים ? יש דברים שלא מעניינים אותך?
18. איזה סגנון ספרים אתה אוהב? מדע בדיוני? הרפתקאות? מתח? שירה?
התשובות לשאלות 16-18 , יעזרו למטפל לבחור את הטקסטים הספרותיים המתאימים ביותר למטופל, ולהימנע מטקסטים אחרים. לגבי הבחירה האם לעבוד על טקסטים מפחידים או להימנע מהטיפול בהם, הדבר תלוי בבשלותו של המטופל ובשלב בו נמצא הטיפול. הדבר מקביל לבחירה עבודה על ההגנות הנוקשות והלא יעילות של המטופל תוך ניסיון ולעזור לו להגיע להגנות גמישות יותר, יעילות יותר ולכושר הסתגלות רב יותר ,לבין חיזוק ההגנות הרופפות ולהחזרתן לתפקוד. לגבי ההעדפה לסוגה ספרותית מסוימת, יתכן שההעדפה של המטופל לז'אנר מסוים עשויה להיות סמלית לאישיותו. כך למשל, יתכן שאדם חרד מאוד, יעדיף במובהק ספרות מתח, המשמרת את החרדה.
19. אלו תוכניות טלוויזיה אתה אוהב? משחקי מחשב? אתרי אינטרנט? בלוגים שאתה קורא?
התשובה לשאלות אלה כמו לשאלות הקודמות יכולה ללמד אותנו אודות התכנים שמעניינים את המטופל ומעסיקים אותו. במקרה של משחק מחשב, נוכל לשער מבעד למטרת המשחק מה המטפל מבקש להשיג, בדרך של סובלימציה. כדאי לשים לב אם מדובר במשחק פעולה, הרפתקאות, ולאיזה גיל יועד המשחק במקור. כדאי לזכור, כי תיאוריות המשחק רלוונטיות גם למשחקי מחשב. הרחבה בנושא המשחק בכלל, ניתן למצוא לדוגמה, אצל פרוני (2002), בספרה "המשחק- מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר".
20. יש משהו בקשר לנושא הקריאה שלא שאלתי והיית רוצה לדבר עליו?
שאלה זו באה להבטיח שלא ייווצר מצב שבו המטופל רצה לספר לנו דבר מה במשך כל הפגישה, ולא התאפשר לו, בין אם מפני ששאלותינו מנעו זאת ממנו ובין אם מפני שהתלבט במשך כל הפגישה אם לספר זאת או לא. בנוסף, ייתכן שהמטופל יספר לנו דבר מה שלא חשבנו לשאול.
21 . איזה משפטי הורים אתה זוכר (לדוגמה: "עליך אני מתפלאת", "מה יגידו עליך השכנים?", "אם לא תאכל לא תגדל", "אין 'לא רוצה'", "אין רגע - עכשיו!") ?
משפטי הורה על פי צורן (2000), הם תבניות לשון חוזרות המושמעות באוזני הילד מפי הוריו, או מפי מבוגרים אחרים עימם בא במגע במהלך שנות גדילתו והתפתחותו. למשפטים אלה השפעה ארוכת טווח, כאשר הם משמיעים את עצמם למטופל במצבים מקבילים לאלה שהוטבעו בנו לראשונה. ביכולתם להכתיב את ההתנהגות, את הרגש הנלווה אליה ואת האופן בו אנו חווים את עצמנו. ביכולתם של משפטים אלה להוות הזדמנות למגע מחודש עם מוקדים משמעותיים ביחסנו עם אותן דמויות משמעותיות, אך הפעם, מנקודת ראות בוגרת. עוד בנושא זה ניתן לקרוא אצל צורן (2000), בפרק י', העוסק ב"משפטי הורה". כדאי לשים לב כי במקרה שהראיון מועבר לילד ולהוריו, ניתן להתחקות אחר האפשרות של העברה בין-דורית טקסטואלית, קרי, ייתכן שנשמע כי משפט הורה שנאמר להורים על ידי הוריהם, נאמר גם לילד על ידי הוריו. העברה בין-דורית טקסטואלית שכזו עשויה ללמד על מוצאם של תהליכים פתוגניים הנוצרים בקשר הורה-ילד, ונגרמים אולי מהשלכות של תכניס קונפליקטואליים פנימיים לא פתורים על הילד ועל התפתחותם של תהליכים כאלה.
ברצוני להזכיר את "הסיפור בשישה חלקים", כאמצעי נוסף להערכת הכוחות הנפשיים וכוחות ההסתגלות של המטופל בעבר ובהווה. למען הסר ספק אומר, שאמצעי זה אינו חלק מהראיון הקליני-ביבליותרפי, אך הוא מתחבר אליו יפה בהתחשב בכך שמדובר באבחון נרטיבי פנימי על סמך סיפור. מדובר בטכניקה שפיתח להד (1993) לדיבוב ילדים לספר סיפורים השלכתיים. להד מציג טכניקה לניתוח סיפורים אלה באופן שמאפשר ללמוד אודות המבנה הסיפורי הפנימי-הפנומנולוגי הקיים, כיווני ההתפתחות שלו, תמות מרכזיות, קונפליקטים, דרכי התמודדות, אופציות תגובה, אמונות, רגשות דומיננטיים וערוצי תקשורת. תהליך הניתוח המלא, הכולל גם ניתוח של ערוצי התקשורת וההתמודדות העיקריים על פי מודל גש"ר מאח"ד (BASIC PH ) ניתן למצוא גם בספרו של מגד (2001), "פיות ומכשפות", בחלק ב' – "אבחון וקביעת מטרות ליצירת סיפור מטפורי/טיפולי".
בסיכום הראיון, אין בכוונתי להציע מבנה קבוע לכתיבת דוח סיכום של הראיון הקליני-ביבליותרפי, מפני שעל כל מטפל לנהוג על פי סגנונו שלו. בסיכומו של ראיון כזה, מעבר להיכרות האישית עם המטופל, יש לצפות שיהיה ברשותנו "פרופיל טקסטואלי" של המטופל, זאת לאחר בחינת היצירות הספרותיות שהזכיר בראיון, לאור הרשימה השנייה של כהן (1990). הראיון הקליני-ביבליותרפי יכול לעזור למטפל בבניית השערות בנוגע לתמות המרכזיות בחייו של המטופל ובנוגע לבעיה שבעקבותיה פנה לטיפול כפי שהיא משתקפת מבעד לתמות אלו. בנוסף, בסוף הראיון אנו יכולים לשער אלו טקסטים עשויים להיות רלוונטיים עבור מטופל זה. לבסוף, במקרה שהמטופל זוכה לטיפול רב-מערכתי, והעבודה נעשית בצוות רב-מקצועי, כדאי לזכור, שעל מנת להפיק את המרב מהראיון, יש לתרגם את עיקריו לשפה המשותפת לכל אנשי המקצוע – הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים והפסיכיאטריים.
לבסוף, ברצוני להמליץ למי שעורך את הראיון הקליני- ביבליותרפי, לערוך היכרות גם עם הספרות המקצועית העוסקת בראיון הקליני-פסיכולוגי והפסיכיאטרי. בספרות זו ניתן למצוא בין היתר מידע אודות הראיון הקליני, אופיו, מבנהו ומטרותיו (לדוגמה, 1954 , Sullivan ), מוטיבציות של מראיין ומרואיין (לדוגמה, Molynaux and Lane, 1982 ), הקשבה פעילה (לדוגמה , Othmer and Othmer, 2003 ), טכניקות טיפוליות - תשאול, עימות ופירוש, שיקוף, הבהרה, החזרה והד (לדוגמה 1982 , Molynaux and Lane ), התמודדות עם התנגדות (לדוגמה , Othmer and Othmer, 2003 ), סיום הראיון (לדוגמה 1954 , Sullivan ), קבלת החלטות אבחוניות בראיון הקליני, אבחון הפרעות והפרעות אישיות (לדוגמה אליצור ועמיתיו, 2002) וכתיבת דוח סיכום (לדוגמה, 2002 , Morrison ).
הערות
- M.A. ולימודי תעודה בחינוך - ייעוץ וטיפול באומנויות–ביבליותרפיה, אוניברסיטת חיפה. MSc במדעי ההתנהגות והניהול –ניהול משאבי אנוש ויחסי עבודה, הטכניון.
- הדר מגדיר את מרחב החוויה כתחום של חיי הנפש שבו מאורעות, תחושות, זכרונות או רעיונות מקבלים אופי אקטואלי. לטענת הדר, לא כל חוויה ניתנת לתיאור מילולי, אבל כל תיאור מילולי ניתן לחוות על ידי השלכתו אל הכאן-ועכשיו.
- אין בכוונתי לעסוק במסגרת מאמר זה בראיון הקליני - הפסיכולוגי, שכן קיימת ספרות ענפה בנושא זה, עליה אמליץ בסוף המאמר. רק אציין בנקודה זו כי חלק מתפקידיו של הראיון הקליני-פסיכולוגי, מתממשים גם בראיון הקליני-ביבליותרפי, כך למשל, לערוד היכרות הדדית עם המועמד לטיפול, להעניק תחושת ביטחון, לזהות צרכים, ציפיות גלויות וסמויות, לזהות מוטיבציה, ולזהות נקודות גיוס לעבודה נפשית.
- מתוך ההנחה המקובלת בפסיכולוגיה, ועליה מושתתים קיומם של המבחנים ההשלכתיים, כי האדם משליך את האישיות שלו לתוך הגירוי המעורפל ובדרך זו חושף משהו לגבי עצמו.
- אין ספק שהראיון הקליני-הביבליותרפי מהווה נקודת מוצא לבחירת החומרים לטיפול הביבליותרפי, אולם המאמר הנוכחי אינו דן בעקרונות בבחירת הטקסט התרפויטי ובתהליכים המובילים לבחירה הזאת, נושא המהווה קורס בפני עצמו בתוכנית ללימודי הביבליותרפיה. נקודת התחלה לקורא המתעניין בנושא זה, ניתן למצוא אצל כהן (1990), בספרו "סיפור הנפש", שמרחיב בפרק ח', בנושא בחירת החומר לתהליך הביבליותרפיה מההיבט הקליני והספרותי.
מקורות
אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. ונוימן, מ. (2002). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל-אביב: הוצאת פפירוס.
גבריאלי, א. (2006). השד הנזירה והילד הקסום – מסע אל הדמויות שבתוכנו. צפת: הוצאת ספרים.
גינאי, י. ופוקס-מנור, ע. (עורכים). (2006). מילים: אהוד מנור – אמנים מאיירים משיריו. תל-אביב: ידיעות אחרונות.
הדר, א. (2001). השיח הטיפולי – פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי. לוד: הוצאת זמורה-ביתן.
כהן, א. (2005). אלף הפנים של האני – הסיפור האישי כמסע ספרותי-טיפולי. חיפה: הוצאת מפגש.
כהן, א. (1990). סיפור הנפש – ביבליותרפיה הלכה למעשה. קריית ביאליק: הוצאת אח.
להד, מ. (1993). איתור משאבי התמודדות באמצעות סיפור בשישה חלקים ,מודל Basic Ph . בתוך לוינסוו, ש . (עורך) פסיכולוגיה בבית הספר ובקהילה. (עמ' 55-70). תל-אביב: הוצאת הדר.
מגד, א. (2001). פיות ומכשפות. קריית טבעון: הוצאת נורד.
פרויד, ז. (1963). פשר החלומות. תל-אביב: הוצאת יבנה.
פרוני, א. (2002). המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
צורן, ר. (2000). הקול השלישי. ירושלים: הוצאת כרמל.
Molynaux, D. & Lane, V.W.(1982). Effective Interviewing: Techniques and Analysis. Boston. Allyn and Bacon.
Morrison. J. (2002). The First Interview: Revised for DSM-IV. New York: The Guilford Press.
Othmer, E., & Othmer, S.C. (2003). The Clinical Interview Using DSM IV. Vol 1. Washington D.C.: American Press.
Sullivan, H.S.(1954). The Psychiatric Interview. N.Y. Norton.
