ללכת בתלם, להיות חריג, ומה שביניהם: מגמות של אינדיבידואליזציה בחברה הישראלית
ד"ר יערית בוקק-כהן
לא פעם אני נתקלת במקרים בהם אנשים זוכים להקלות במסגרות שונות בגין התחשבות בנסיבות אינדיבידואליות כגון הפרעות קשב ותקשורת או השקפות עולם; הקלות אלו אומנם מיטיבות איתם אך פוגעות באופן עקיף באנשים אחרים. מחד גיסא האינדיווידואל ה'חריג' זוכה בשוויון הזדמנויות, ומאידך נפגעת זכותם של אנשים רבים אחרים לשיוויון זה. מתן ההטבות ל'חריגים' מביא לעיתים באופן פרדוקסלי לסיטואציה בה מי שיוצא נפסד הם דווקא האנשים אשר 'הולכים בתלם' ולא מבקשים הקלות כלשהן. לפיכך אבקש במאמר דעה זה להתייחס לתופעה מקוממת זו, ולהצביע על השלכותיה על החברה הישראלית.
אתחיל בתיאור השינויים שחלו בהתייחסות ל'חריגים' מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד היום. בשנים הראשונות לקום המדינה, ואף לפני כן, הלך הרוחות החברתי אשר היה רווח בקרב תושבי ישראל התאפיין בשלילת השונה והייחודי לכל אדם, וניסיון 'ליישר' אנשים שלא הלכו באיזשהו תלם חברתי נורמטיבי ולמיין אותם לקטגוריות חברתיות. הדבר התבטא למשל, בנסיון למחוק את מורשתם התרבותית של עולי שנות החמישים והששים. מסיפוריהם של עולים שהגיעו להירשם במשרד הפנים באותם ימים, עולה כי כאשר הגיע עולה חדש להירשם עם שם פרטי גלותי, היה זה פקיד הרישום אשר החליט על דעת עצמו, בהחלטה שארכה מספר שניות, מה יהא שמו החדש בישראל, ואף רשם שם זה בתעודת הזהות; אם שמך 'אליס'- מהיום את 'עליזה', אם שמך 'איגור'- מהיום תהיה 'יגאל'. אם שמך היה 'פסח' זכית לשם 'פנחס', ואם נולדת בשם 'מרסל' מהיום תכוני 'מזל'. במקביל הנוהג לעברת את שם המשפחה-אשכנזי ומזרחי כאחד- נחשב ל'מודרני' ו'נאור'. אם המשכת להחזיק בשם משפחתך 'רוזנקרנץ', כי קצת חששת מתגובתו של אבא, נתפסת כגלותי ומיושן על ידי חבריך. אשכנזים נטו לעברת את שמם בעיקר כדי להיראות 'ליברליים' ו'ציוניים' ואילו בני עדות המזרח העדיפו לעשות זאת כדי להימנע מאפלייה עדתית בנסיבות תעסוקתיות וחברתיות, כמו גם להידמות לאשכנזים בשמות המשפחה העבריים: 'אורנשטיין' הפך ל'אורן', 'אבוטבול' הפך ל'אביטל'. רבות נכתב בספרות הסוציולוגית על מדיניות 'כור ההיתוך' שהיתה שלטת מאז קום המדינה ועד לסוף שנות ה-80. אולם במקביל ל"היתוך" בני עדות שונות, הלך הרוחות בחברה ובתרבות עודד גם היתוך של אנשים עם דעות וסגנונות חיים מגוונים, באמצעות חלוקתם לקטגוריות חברתיות מובחנות ומוגדרות. לדוגמא, אם היית חבר קיבוץ אזי היה מצופה ממך לנהוג כ'קיבוצניק', על כל המשתמע מכך: לנהל אורח חיים חילוני, להחזיק בדעות פוליטיות שמאלניות ולהתהלך באופן מרושל. בדומה לכך היו תבניות התנהגותיות מצופות מבני קטגוריות חברתיות נוספות כמו ה'דתי', ה'צפוני', ה'מושבניק', ה'מרוקאי', ה'גרוש' או ה'עני'. היה זה נדיר להיתקל במושבניק סועד במסעדת יוקרה, במתנחל המתפקד למפלגת הליכוד, בבחורה מעוטת אמצעים הלובשת בגדי בוטיק יוקרתיים או ביליד מרוקו שהגיע לדרגה גבוהה בקריירה אקדמית.
מעניינת במיוחד העובדה, שעד לתחילת שנות התשעים הייתה אחידות גם במתן הנחיות רפואיות לאנשים בעלי צרכים שונים. כך לדוגמא, רופאי השיניים המליצו למטופליהם לצחצח את שיניהם במברשת שיניים קשה, ללא התחשבות בסוג החניכיים; רופאים אורתופדים ומשווקי מזרנים המליצו באופן גורף על מזרן קשה, מבלי לברר האם למטופליהם או לקוחותיהם יש צורך רפואי או העדפה אישית כלשהי. בדומה לכך, גם המודעות לצרכיהם של ילדיהם בעלי לקויי למידה או הפרעות קשב ותקשורת הגיעה למערכת החינוך הישראלית באיחור רב לעומת מקבילתה האמריקאית. ילדים שהתקשו בלימוד הקריאה כונו על ידי חבריהם 'עצלנים' במקרה הטוב, ומעטים אף נשלחו למוסדות חינוך ייעודיים לילדים המוגדרים 'מפגרים', במקרה הרע. ילדים אשר התנהגו באופן מחוצף או אלים כלפי מוריהם או חבריהם לכיתה נענשו בחומרה וללא היסוס.
שנות ילדותי עברו עליי בחולון של שנות השבעים. מבין הזיכרונות הבולטים מתקופה זו היו המשמעת הנוקשה בבית הספר הממלכתי היסודי והתיכוני מחד, והלחצים שהפעילו ילדי הכיתה אחד על השני לציית לנורמות החברתיות שהיו מקובלות באותם הימים, מאידך. חולצת בית הספר הקיצית הייתה עשויה בד דיאולן עם כפתורים וצווארון, בצבע תכלת אחיד, ולא הותאמה לאקלים הישראלי. אף אחד לא היה מסוגל להאמין אז, שבחלוף 30 שנה יגיעו ילדים לבית ספר לבושים בחולצות טריקו, מכנסיים וחצאיות בכל צבעי הקשת, כאשר הדרישה היחידה היא להטבעת סמל בית הספר על החולצה. זכור לי כיצד צייתתי מיידית להוראתה של המחנכת שלי בכיתה ט' והסרתי את הלק הסגול מציפורניי. בימינו מעטות הן המורות אשר תעזנה לפגוע בזכותה הבסיסית של התלמידה לביטוי עצמי באמצעות איפור בצבעים עזים. אם אסיר לרגע את כובע הסוציולוגית ואחבוש את כובעי השני, של אמא ישראלית ממוצעת, נראה לי שאגיב בכעס כלפי המורה אם בנותיי תתבקשנה בקשות דומות, הפוגעות ביכולתן לבטא את ייחודיותן. באשר לאופנת הלבוש, בכל שנה היה אופן לבוש אחד 'לגיטימי', אשר מי שלא התאים עצמו אליו, נתקל בסנקציות חברתיות שליליות החל מרכילות וכלה בלעג וחרם חברתי.
הרוח הפוסט מודרניסטית הגיעה לישראל באיחור, אי שם בתחילת שנות התשעים, וחלחלה בהיקף ובקצב שונה למגזרים שונים בחברה. אחד המאפיינים של רוח זו הינו שבירת \האמיתות שהיו מקובלות עד אז, והתנפצותן של הקטגוריות החברתיות שעזרו 'לקטלג' אנשים חדשים בשלבי ההיכרות הראשונים. אחד האינדיקאטורים הבולטים ביותר לרוח חדשה זו התבטא ביחסו של הממסד כלפי העלייה ההמונית מחבר העמים; מדיניות 'כור ההיתוך' התמסמסה אט אט כך שכאשר הגיעו עולים אלו לארץ בראשית שנות התשעים, הם התקבלו בגישה רב תרבותית מצד המוסדות הקולטים, אשר כיבדו את מורשתם התרבותית ואיפשרו להם לשמר את זיקתם אליה, וכן את הרגליהם ומנהגיהם. 'סבטלנה' נשארה 'סבטלנה', לא חשה צורך לעברת את שמה, ואף נתנה לילדיה אשר נולדו בישראל שמות רוסיים. במקביל לכך, החל הממסד לעודד גם את בני עדות המזרח לשמר את מורשתם ושורשיהם התרבותיים; חגיגות המימונה והסהרנה יצאו מהספירה הביתית והפכו לאירועים המוניים המתהדרים באירוח פוליטיקאים מכל העדות. הכבוד למורשת התרבותית של כל קבוצה אתנית מתבטא באופנים שונים ומשונים; אפילו בצה"ל, המוסד הטוען לשיוויון והאחידות המירביים בין חייליו, קיימת מוסכמה חברתית שאינה כתובה באף תקנון: חיילים יוצאי גרוזיה, קווקז ובוכרה לא משתתפים בתורנות ניקיון השירותים היות וביצוע משימה זו על ידי גבר נחשב להשפלתו; ה'פטור' הלא פורמאלי החל בעקבות מקרה בו קיבל חייל ממוצא זה פקודה לבצע את תורנות ניקוי השירותים, הגיב באלימות וניסה לפגוע באופן חמור במפקדו.
אט אט החלו הקטגוריות החברתיות לאבד ממשמעותן, ובמקביל התרבו האנשים אשר החזיקו בו זמנית בזהויות אשר בעבר נחשבו לסותרות; היום כבר לא מרימים גבה (כמעט) אם אתה חי בשומרון ובמקביל הצבעת ל'מרץ', או אם אתם זוג 'אשכנזים' אשר השמעתם מוזיקה מזרחית בחתונתכם. אנו נתקלים יותר ויותר ב'בני כלאיים' כדוגמת אדם דתי והומוסקסואל, פרופסור יליד עיראק או תימן, ידוענים ילידי עיירות פיתוח או גבר היוצא לחופשת לידה בעוד אשתו ממהרת לחזור למשרד עורכי הדין שבבעלותה, יומיים לאחר הלידה.
נזילות זו לא התקיימה בתקופה בה הגדרת הקטגוריות החברתיות הייתה נוקשה. ההומופוביה הולכת ופוחתת בקרב הצעירים במקביל ליציאתם מהארון של יותר ויותר הומוסקסואלים המקבלים לגיטימציה חברתית לנטייתם המינית. מערכת החינוך התקדמה והחלה גוברת המודעות לצרכי הילד החריג; כל קושי לימודי, ולו אזוטרי ביותר, קיבל שם מקצועי וזיכה את התלמיד בהקלות שונות מצד המוסד החינוכי. הלגיטימציה לשונות וחריגות התעצמה עם השנים, וכיום הרושם שלי הינו שאם לא השגת אבחון שאתה 'סובל' מדיסלקסיה, ADHD או ליקוי אחר – הרי שאתה חריג! הבושה וההסתרה שהייתה אופיינית ל'מאובחנים' הראשונים הלכה ופחתה, עד שנעלמה,ואת מקומה תפס בחלק מהמקרים סוג של גאווה: בעבודתי עם סטודנטים אני לעיתים מרגישה שתלמיד לקויי למידה רואה באיבחון המקצועי סימן להיותו ילד 'מושקע' או סטודנט ליברלי ונאור. זאת ועוד, על פי הרישומים עולה כי כל ילד חמישי נשאר שנה נוספת בגן חובה למרות שאין בהכרח צידוק לכך. ברוב המקרים אין מדובר בהמלצה מקצועית אלא בתחושתה של האם כי 'הוא עדיין ילדותי כל כך...'. תוכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים כוללת תוכניות כמו 'אני יחיד ומיוחד' המסייעות בהגברת הלגיטימציה לתחושות וזהויות אינדיבידואליות. הבושה והסודיות שאפפה את הייעוץ הפסיכולוגי פחתה מאד בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה, וטיפול פסיכולוגי הפך להיות אפילו סמל סטאטוס. רבים מקרב הידוענים הישראלים מספרים בראיונות חושפניים בתקשורת על המשברים הנפשיים וחוויות ההעצמה שעברו בעקבותיהם, עם או בלי סיוע פסיכולוגי, פסיכיאטרי או רוחני.
מרבית ההשלכות של מגמת האינדיבידואליזציה ההולכת וגוברת הינן חיוביות: כבוד לזכויות הפרט, תחושת ערך עצמי המתפתחת כבר משחר הילדות, ירידה בסבלם של 'חריגים' עקב הסנקציות השליליות מהן זכו בעבר, הגברת חוסנן של קהילות ייחודיות ויכולתן להעניק תמיכה נפשית ומקצועית לחבריהן, ועוד. אולם, אבקש להפנות את תשומת ליבו של הקורא לתוצאות שלא נצפו מראש, ושלדעתי אינן רצויות לחברה הישראלית בכללותה ולכל אחד מאזרחיה באופן אישי. לדוגמא, ילדים אלימים ופרועים זוכים להקלה בעונשים או להיעדר ענישה כלל מתוך התחשבות בבעיות נפשיות, משפחתיות או בשל "היפראקטיביות". האלימות בבתי הספר הולכת וגואה אם כי הדיווחים הסטטיסטיים של משרד החינוך לא מצליחים לשקף זאת, עקב חששם של הילדים המוכים להתלונן וקשר השתיקה שנוצר בין המכים למוכים. דוגמא נוספת: כל סטודנט אשר ישלם סכום כסף לא גדול למכון המתמחה באבחון דידקטי יוכל להכשיל עצמו במכוון במבדקים דידקטיים ולהשיג אישור להארכת זמן בבחינות באוניברסיטה. החינוך הלקוי בילדות נותן את אותותיו שנים ואף עשרות שנים לאחר הפיכתם של הילדים ה'ייחודיים' וה'מיוחדים' לבגירים. הילדים שגדלו בדור האינדיבידואליסטי הזה, שלא התבקשו לעמוד כשהמורה נכנסה לכיתה, שלא הועמדו במפקד בוקר שבועי, שלא נענשו על שדחפו בתור, גדלו ובגרו והפכו להיות מבוגרים פורקי עול. קשה לאכוף את מרבית החוקים והתקנות באמצעות זרועות הביטחון, פקחים עירוניים, פקידים במשרדים ממשלתיים או בחברות פרטיות. בימינו יש יותר ויותר בקשות אישיות ל'התחשבות במצב מיוחד' במוסדות ומשרדים שונים. לדוגמא, בקשה להנחה בדמי המנוי ל'קאנטרי קלאב', בקשה לדחיית מועד הגשת עבודה באוניברסיטה, בקשה להיתר מיוחד להחזיק בנשק אישי וכדומה. במקרים רבים כאשר מתקבלת תשובה שלילית מנומקת והגיונית, מוגשים ערעורים חוזרים ונשנים ולדרגים יותר ויותר גבוהים בארגון. המערער בטוח בייחודיותו ובנסיבות חייו החריגות, ומבקש הקלות, הנחות והיתרים גם אם הם פוגעים ברווחתם וביטחונם של האחרים, או מפרים כללי מוסר וצדק אלמנטאריים. יצויין כאן במאמר מוסגר כי התחרות הגוברת בין פירמות עסקיות (כדוגמת חברות סלולר, קופ"ח וקופות גמל) והחיזור אחר הלקוחות תרם אף הוא לתחושת ה'מגיע לי' של הישראלי הטיפוסי. לא די בכך שאנחנו עם של חצופים, אנחנו מגדילים לעשות ואף מתגאים ב'חוצפה הישראלית' הזו, בחושבנו שזה מוערך על ידי בני תרבויות אחרות... לא רק שזה לא מוערך, אלא שאנחנו לא פעם נתפסים כ'פרימיטיביים' ו'ברבריים' בעיני בני תרבויות מערביות ומזרח אירופיות. להרגשתי, קיים פער גדול בין הרמה המדעית, האקדמית והטכנולוגית הגבוהה בארץ לבין הרמה התרבותית הנמוכה המתבטאת באינטראקציות חברתיות יומיומיות.
אסכם בכך שאפנה את תשומת ליבו של הקורא לשני מאפיינים בולטים של התרבות הישראלית: זילות החוקים והתקנות והזניית מוסדות ציבוריים פורמאליים. סבורני כי ניתן לתלות את האשם במידה רבה ביתר-אינדיבידואליזציה וריבוי ההקלות שבאו בעקבותיה. על מנת לכונן חברה יציבה ובעלת תרבות מוערכת בקרב עמי העולם, על מנהיגינו הרוחניים לעצב חברה המאפשרת לחבריה חופש ביטוי עצמי ומתחשבת בקשייהם ומגבלותיהם; יחד עם זאת ראוי להגדיר מחדש את גבולות האינדיבידואליזציה וכן את היקף ההטבות וההקלות הניתנת ל'חריגים'.
לא טוב לדרוש מכולם ללכת בתלם, אבל גם לא טוב לאפשר קיומן של כל כך הרבה הקלות אשר לעיתים מועילות לפרט בטווח הקצר אך מזיקות לקולקטיב בטווח הארוך.
