מהי התמקדות (Focusing) וכיצד היא משתלבת בכל מרחב טיפולי?
רונה רענן שפריר
מולכם יושב אדם. הוא בא כדי לספר על קשייו, על כאביו, על תשוקותיו. הוא מדבר, מסביר, ולפתע - נעצר. יש שם משהו... שקשה למצוא עבורו מלים. זו מעין תחושה כללית בנוגע למהות הנושא שהעלה, אבל התחושה מעורפלת. אפשר שמשהו ממנה מופיע כתחושה גופנית, נאמר – מתח בצוואר, קיבה קצת מתהפכת, אבל האמת היא שקשה לשים על זה את האצבע.
כמטפלים, כיצד תגיבו לכך? האם תשאלו עוד שאלה? האם תמתינו עד שהאדם ימצא מלים? האם תציעו לו להתחבר לממד כמו מוזיקה או ציור? דבר זה תלוי ככל הנראה בעמדה שממנה אתם יוצאים לדרך הטיפולית, ובשיטה שבה הוכשרתם. אך אם אינכם מכירים את ההתמקדות, יש להניח שלא תעשו את הדבר הבא: לבדוק את התחושה עצמה. להניח לה לדבר עבור עצמה.
התחושה עומדת במרכז הפרקטיקה המכונה התמקדות (FOCUSING) אשר פותחה בסוף שנות ה- 60' על ידי פרופ' יוג'ין ג'נדלין מאוניברסיטת שיקגו. מאז פותחה נעשתה השיטה לתפיסה חובקת עולם, בעלת השלכות רחבות ואפשרות לשילוב עם כל מרחב טיפולי, חינוכי ואולי נאמר – אנושי.
אנסה להבהיר למה הכוונה ב'תחושה'. תחושה היא דבר טבעי. למעשה, ג'נדלין לא גילה דבר חדש אלא המשיג דבר קיים. קיימת בתוכנו תחושה בנוגע לכל דבר בחיינו. אלא שתחושה איננה רגש, גם לא מחשבה, היא אפילו לא החוויה הגופנית (אם כי לחוויה זו יש קשר ישיר להתמקדות). תחושה היא דבר כללי יותר, שמתהווה בתוכנו – וכאשר אנו עומדים בקשר עם התחושה – היא משתנה.
הממד ההתמקדותי
המממ. התיאור שלמעלה הופך את המלים שלי למעורפלות. אני יכולה לחוש בתוכי את הקושי להסביר. בואו ננסה לראות מה באמת אני חשה בנוגע לכתיבה. כדי לדעת זאת אנסה לבדוק את התחושה בתוכי בדרך התמקדותית.
הנה מה שאני עושה, וזהו גם הצעד הראשון בכל התמקדות: אני יושבת בשקט מוחלט, ובודקת את נוכחות הגוף על הכסא. למה? כי הדבר התחושתי יגיע מתוך אינטראקציה עם הממד הגופני. עכשיו אני מעלה בקול שאלה עצמית: מהי כל התחושה שלי ביחס לכתיבה?
ומחכה.
אני מתמקדת מנוסה, מורה להתמקדות, עוסקת בכך כבר שנים. עדיין, התחושה שתגיע ע כ ש י ו תפתיע אותי. אוקיי. הנה: יש משהו בגרון, תחושה שהגרון "צר מלהכיל". אני מקשיבה למלים, באותה עת עולה הרגשה כאילו הגוף "נמשך לאחור", כאילו הוא "מבקש להתרחק" מהגרון.
זהו הצעד השני בהתמקדות: אני מנסה לתאר את התחושה (כשאני ממקדת, האדם מולי מנסה לתאר את התחושה שקיימת בו), ובאותה עת ברור שלא אצליח. אני מחפשת אחרי מלים אך הן לא מדויקות. זה כל הרעיון – המלים לא יכולות להיות מדויקות כי הן מתארות תחושה, ותחושה היא דבר כללי, רחב, מוכל בתוך עצמו. אך עצם הניסיון לתאר משמעותי לתהליך.
עכשיו אני בודקת שוב. התחושה של "מבקש להתרחק" השתנתה קצת. היא ברורה יותר, זה כמו משהו במרכז הגוף שמושך אותי אחורה, כדי להתרחק מהמחשב שעליו אני כותבת... כשאני שואלת את התחושה למה זה קשור, ומקשיבה, אני קולטת שזה קשור ל"לא להיות כל כך מעורבת בכתיבה" ו"לא להתאמץ". כששתי המחשבות האלה עולות, אני נושמת פתאום נשימה עמוקה ולא רצונית. במקביל, משהו משתחרר בי: אני מבינה שעלי להתרחק מהמאמץ להסביר ולהתמקד בתיאור. הגוף "רצה לומר" שאתרחק קצת מהגרון המאומץ, מהאותיות על המחשב. הגוף "סיפר" שכך יהיה נכון יותר לכתוב.
רגע, ומה עם המקום הצר בגרון? הוא פתוח עכשיו. אני מרגישה זאת גם בכתיבה שזורמת וגם באופן פיזי.
מה קרה כאן? ברמה הפשוטה ביותר, הקשבתי לתחושה – והתחושה השתנתה, ואז שוב השתנתה. התחושה דיברה איתי, ובסופו של דבר חשתי הקלה ברורה גם במישור המציאותי. זה מה שקורה בהתמקדות, וזו הסיבה שהיא יעילה כל כך בתמיכה שהיא מציעה לכל שיטת טיפול/ליווי מוכרת.
למה טיפול לא תמיד מצליח?
ההתמקדות נולדה משאלה מחקרית שטרדה את ג'נדלין אשר לימד פסיכולוגיה ופילוסופיה, וביקש (ביחד עם עמיתיו) להבין מדוע טיפול נכשל לעיתים קרובות כל כך במשימתו לחולל שינוי אמיתי בחייהם של בני אדם.
בחיפושיהם, הם ניתחו אלפי פגישות מוקלטות בין מטופלים למטפלים העובדים בטכניקות שונות. הממצאים הדהימו אותם: בלי קשר לרמת המטפל או לטכניקת הטיפול, הגורם המשפיע ביותר על היכולת של מטופל ליצור שינוי משמעותי בחייו נבע ממשהו שאותם מטופלים עושים באופן טבעי – האופן שבו הם קשובים לתחושה שקיימת בתוכם, מקשיבים לה, ובאופן אינטואיטיבי "מניחים" לה להניע אותם קדימה.
ג'נדלין אומר על כך: "עם כל הקושי שהיה לי בהתחלה לקבל את ממצא המחקר לפיו התרפיה בכלל אינה מגיעה לתוצאות, הרי שממצאי מחקר לעולם אינם יכולים לפגוע בנו. הם מניעים אותנו קדימה"[1]. מה שג'נדלין עשה כדי לנוע קדימה היה לבדוק מה עושים אותם מטופלים "אינטואיטיבים" – ולהפוך זאת לפרקטיקה קלה ליישום, שניתן להעביר אותה כמעט לכל אדם, וניתן לשלב בכל מרחב טיפולי.
התחושה העמוקה שאיתה אנו עומדים בקשר בעת ההתמקדות נקראת felt-sense (תחושה משמעותית), ומאז שנות ה-60' היא נחקרה, תוארה, ומתועדת באלפי מאמרים ובמאות אלפי מפגשים טיפוליים[2]. ג'נדלין מציע: "הניחו בצד לזמן מה את מה שאתם יודעים אודות טיפול נפשי או תהליכים פנימיים. מה שאראה לכם איננו "יצירת מגע עם רגשות", וגם לא ההתרוקנות השקטה של מדיטציה. בין אם אתם מטפלים, מטופלים או סתם אנשים אינטליגנטים, קרוב לוודאי שאינכם מכירים פעולה פנימית זו. כל אדם מצויד בכלים הדרושים לביצוע הפעולה, אך רוב האנשים אינם משתמשים בהם". ובמלים אחרות – נדרש זמן כדי ללמוד מחדש את מה שקיים בנו כ"ידע טבעי".
התמקדות כפרקטיקה
הידע הטבעי קיים בנו. קל לראות זאת אצל ילדים: הם לא מבחינים בין המחשבות שלהם, הרגשות שלהם והתחושות הכלליות אודות דברים. ילד יכול לומר: "הלב כבד לי מרוב מחשבות" – והוא מתכוון ממש לכך שהמחשבות מכבידות על ליבו. כשפונים אל ילדים בשפה התמקדותית, מגלים עד כמה היא טבעית עבורם. אפשר לומר לילד: "אז איך הלב מרגיש כשהוא כל כך כבד ממחשבות", והוא יענה: "הלב רוצה לבכות. זה מעצבן אותו כל המחשבות". באופן פשוט, הילד מצליח לחוש מה קורה בתוכו, ולבטא את זה.
אלא שכמו במקרים רבים אחרים, הידע הטבעי אודות התחושה הקיימת בנו לא פעם הופך למוסתר עם ההתבגרות תחת מעטה רחב של מערכות אמונה, תפיסות, ודעות. אישה יכולה לומר: "אני מרגישה שאם אקח עוד עבודה הכתפיים יקרסו מרוב עומס", אבל היא תיקח עוד עבודה, ולא תבדוק מה בדיוק עולה מהתחושה שקיימת בכתפיים.
אפשר לומר שזה מוגזם. שהחיים מציאותיים, ואין לנו אפשרות להיות כל כך רגישים וקשובים לניואנסים של תחושות בתוכנו. אך תחושה היא דבר רב עוצמה, וכאשר איננו מקשיבים לה היא מוצאת דרכים "לצעוק בקול".
הפרקטיקה הנלמדת בהתמקדות היתה מאפשרת לאותה אישה לקבל מושג עמוק על התחושה בנוגע לאותה עבודה חדשה שהיא מתכוננת לקחת על עצמה. אנחנו לומדים שהתחושה מתהווה כאשר פונים אליה (היא לא "נמצאת שם מראש"...), והיא מכילה אינפורמציה עמוקה בהרבה מכפי שניתן לראות במבט ראשון.
האישה יכולה להרגיש, למשל, שהכתפיים כבדות מאד כי... כי זה לא רק העבודה החדשה והמעמיסה, אלא שיש שם משהו נוסף שדוקר בין הכתפיים. אולי... משהו שדוחף אותה לנוע למקומות חדשים ויצירתיים? והמקום הזה מרגיש כבד אולי כי... העבודה החדשה לא תורמת לתחושה של התחדשות ופוריות, אלא היא לקחה אותה רק בגלל הכסף.
ככל שנעמיק, כך תשתנה התחושה הפיזית ויתווסף מידע משמעותי על מה שבעצם מדובר שם.
בתוך הפרקטיקה אנו מבחינים ב- felt shift (תפנית תחושתית) שקורית כאשר משהו "נפרם" ומשהו חדש מתגלה. התפנית תהיה מוחשית (כמו הנשימה העמוקה שלי קודם), ותאפשר לזהות את ההתקדמות בתהליך. גם ממד זה שונה מפרקטיקות אחרות: בהתמקדות ישנה "תנועה קדימה"מובהקת, שינוי שבא לידי ביטוי בהקלה גופנית ונפשית. הקלה זו קורית כמעט בכל התמקדות, והיא חלק מתבנית העבודה.
התמקדות כתפיסת עולם
ההתמקדות היא בסופו של דבר פרקטיקה פשוטה ליישום: אנשים יכולים ללמוד התמקדות בכל גיל, כמעט בכל מצב. מטפלים יכולים לבדוק עם מטופליהם מהי התחושה אודות נושא, ולקבל מידע רב ערך על מה שקורה בטיפול. מטפל יכול להשתמש ב"חומר" העולה מהתמקדות כדי ליצור "תנועה קדימה" בתהליך הטיפולי, וכדי לאפשר הקלה משמעותית (בתחושה) תוך כדי תהליך הטיפול .
אך מעבר לכל אלה – ההתמקדות מציעה תפיסת עולם: היא ממקדת את המבט על אדם שיכול לגעת בתחושותיו מתוך שקט ומתוך נוכחות. היא מציעה לחשוב על התחושות כמו על סרט שמוקרן על בד חלק. במובן זה – הנוכחות המלאה של האדם משולה לבד החלק, ואילו התחושות השונות הן הסרטים המוקרנים. המרחב ההתמקדותי מזמין להכיר ולזהות את ה"סרטים" שמוקרנים בחיינו, אבל לדעת שאנו לא הסרט... כי אם הנוכחות השקטה שמאחורי. בהמשך, ההתמקדות אומרת שאם נקשיב למה שה"סרט" (או התחושה) רוצה לומר, נוכל לאפשר לו להשתנות, ולהיעשות מותאם יותר לתחושה נכונה ושקטה שקיימת בנו.
ההתמקדות מציעה אופטימיות אך לא אופוריה. מסע התמקדותי מעמיק נוגע בכל "סוגי הסרטים", בכל התחושות, רבות מהן קשות – וודאי מוכרות לכל מטפל. ויחד עם זאת, הלמידה המשותפת כיצד להקשיב לתחושות ביחד עם המטופל – היא למידה שאני מוצאת אותה כמשחררת.
ג'נדלין אומר על כך: "תגלית חשובה של ההתמקדות היא שתהליך ההשתנות עצמו הוא נעים. עבודה אפקטיבית על בעיותינו איננה בבחינת עינוי עצמי. תהליך השינוי הוא טבעי לגוף... והוא כרוך בהרגשה טובה, אשר דומה לשאיפת אוויר צח לאחר שהות ממושכת בחדר מחניק"[3].
תפיסת עולם זו יכולה לסייע לכל מטפל לנוע בעצמו, להיות בקשר עם תחושותיו העמוקות בעת הטיפול, וגם לפגוש את האוויר הצח הנכנס לחדר הטיפולים כאשר האדם "נע קדימה" ותחושותיו משתנות. כמטפלים, חוויה זו יכולה למלא אותנו בהשראה ובהבנה למה בחרנו ללוות מסעות אישיים של אנשים אחרים.
[1] ג'נדלין, יוג'ין; התמקדות, הוצאת מרקם, 1996, עמ' 20.
[2] אתר ספריית המאמרים של ג'נדלין ואחרים בנוגע להתמקדות: www.focusing.com
