עדה שכטר-ויינשטיין
ישראל ערבים זה בזה
(מהתערבות לערבות אצל חוזרים בתשובה)
פורסם לראשונה בכתב העת 'צהר' , גליון ל"א, טבת תשס"ח, עמ' 145-152.
במאמר זה אנסה לברר את נקודת הערבות או ההתערבות של מורים ורבנים שפגשתי בתהליך התשובה שאני עוברת. נקודת המוצא שלי היא שהאדם הוא המבקש את הוראת הדרך ואיני מדברת על מצב של חוסר בחירה ראשוני או מה שנקרא 'שטיפת מוח'. המאמר נכתב הן מנקודת מבטי האישית והן מנקודת מבטי המקצועית הפסיכותרפית, ולא מתוך נקודת מבט תלמודית.
במאמר אתמקד בתהליכים נפשיים ובצרכים פסיכולוגיים העשויים להופיע אצל חוזרים בתשובה, וביחסם של רבנים המנחים אותם אשר נכונים לעשות את עבודתם אך חסר להם ידע או הדרכה מספקת. שאלתי היא: היכן עובר הגבול בין ביטוי ראוי של ערבות הדדית לבין התערבות מזיקה בחייו של החוזר בתשובה? מטרת המאמר היא לקבל תמונה על הרגישות והחשיבות של העמידה על הגבול בין ערבות להתערבות אצל אנשים שונים החוזרים בתשובה (ולא רק כאלה החוזרים בתשובה דרך קשר עם דמות רבנית), וכן אציע את האמפתיה ככלי עיקרי שבאמצעותו ניתן לשמור כמה שיותר על הגבול הזה.
במסגרת המאמר ברצוני להעלות על סדר היום את השאלות הבאות: עד כמה הסביבה הדתית של האדם החוזר בתשובה מתערבת בדיאלוג האישי שלו עם הקב"ה בתואנה של ערבות הדדית? האם נגרמים מכך נזקים? אם כן, כיצד אפשר למזער נזקים אלו? על מי מוטלת האחריות לכך? אלו שאלות שאתייחס אליהן וברצוני לעורר אותן לדיון ולכתיבת המשך (יבורכו האחרים שיוסיפו) למאמר זה. שאלות אלו עלו אצלי תוך כדי תהליך אישי ושיחות עם אחרים ומתוך הצורך העולה מן השטח להדרכה מדויקת.
כדי להבין את המושג 'ערבות ההדדית' ומדוע כה קשה להפרידו מהתערבות בענייני הזולת, עלינו להבין מעט את התפתחותה של הנפש וללמוד על הצורך במפגש עם האחר והשפעתו עלינו.
המאמר אינו מבוסס על מחקר סטטיסטי או מקורות תורניים. הוא מעלה תהיות באשר לאחריות שיש לנו כלפי האחר ועצמנו בעיקר סביב נושא החזרה בתשובה.
הדברים במאמר זה פונים לכל מי שנמצא בקשר עם חוזרים בתשובה ורוצה להבין יותר את עולמם. גם אם פעמים הדברים נראים קשים, הם כתובים על מנת לשפר, על מנת שלא להחמיץ את העושר שהיהדות מעניקה וכדי להיות מדויקים יותר.
א. הנחה בסיסית
נקודת ההנחה שלי היא שמתקיים דיאלוג בין החוזר בתשובה לבין הא-להים[1]. לכל אדם ישנו דיאלוג כזה או אחר עם הא-להים, עם הבריאה[2]. אולם הדיאלוג אצל חוזר בתשובה, ובעיקר זה שבתחילת דרכו, הוא דיאלוג מאוד רגיש; זאת מפאת הקונפליקטים שדיאלוג זה יוצר בנפשו של החוזר בתשובה, ופעמים רבות מפאת שבירה של תבניות חשיבה ואמונה קודמות. רגישות רבה זו דורשת טיפול והכוונה זהירים ומדויקים למען אותו אדם שעשה שינוי מהותי בדרכי חייו.
ב. החזרה בתשובה כלידה מחודשת
כשאדם רוצה לשנות משהו מהותי בדרכו, ללמוד משהו חדש, הוא באופן טבעי מסיט את מה שידע קודם כדי לפנות מקום לקליטה של ידע חדש. הפרט, גם אם באופן לא מודע, שם עצמו במקום של תלמיד המעוניין ללמוד ממוריו. ככל שמושא השינוי קרוב יותר ללִבו, קשור בהרגלי חייו, ברגשותיו ובתפישת עולמו כך יתרחש תהליך רגרסיבי יותר בנפשו. הרגרסיה תתבטא בין השאר בחזרה למנגנוני הגנה ראשוניים כגון חלוקת העולם ל'שחור ולבן'[3], לדוגמא: כאלה שחוזרים בתשובה וכאלה שאינם חוזרים בתשובה. ממש כמו שתינוק עושה. התינוק מתחיל את דרכו בעולם ואחד המנגנונים הראשונים שבהם הוא משתמש כדי להתפתח הוא היכולת לפצל. העולם נחלק ל'טובים' ו'רעים', כך קל יותר להתמודד עם מטר הגירויים השוטפים אותו. הצורך של חוזר בתשובה, בעיקר זה שבתחילת דרכו, לפצל ולחלק את העולם ל'קבוצות' הוא פעמים רבות מאוד דומיננטי בכדי לפנות מקום בנפשו לקליטת חומר חדש ורב. בנוסף הוא חשוף להד המתקבל מחוזרים בתשובה כמותו החשים את אותו הדבר.
ג. כל אדם – עולם מלא בפני עצמו
אני בטוחה כי ישנה הסכמה שכל 'חוזר בתשובה' הנו בעל עולם סובייקטיבי בפני עצמו. תפיסתנו את הסובייקטיביות של בעל התשובה היא שמביאה אותנו להתערבות או לערבות. כאשר אנו פוגשים אדם הנמצא בתחילתה של דרך חדשה, עלינו להכיר בכך שיש לו את הסובייקטיביות שלו. אנו חייבים להבחין בינה לבין הסובייקטיביות שלנו, ומתוך כך להבחין בין מה שהיינו רוצים בשביל עצמנו לבין מה שאנו רוצים בעבור האחר. וזה לא אותו הדבר!
הבחנה כזו עשויה לתרום למדריך להבין מהי מחויבותו מתוקף תפקידו כאדם ואחר כך כמדריך. נכון שישנו גם 'החוזר בתשובה' עצמו, ואין מדובר כאן בטיפול נפשי; אך בהחלט מדובר בעמדה ראשונית שאדם שם עצמו כדי לקלוט ולהיקלט בדרך החדשה, ומדובר בתהליך. כיצד המדריך יכול להיות ערב לו (עד נקודה מסוימת כמובן) לכך שיעבור את הדרך בשלום, כלומר עם כמה שפחות משקעים מזיקים?
רבים מן החוזרים בתשובה, בעיקר אלו שבתחילת דרכם, סובלים מתחושת מציאות בסיסית מעורערת לגבי חוויותיהם הפנימיות. דווקא להם חשוב התיקוף של עולמם הסובייקטיבי[4]. חוסר היכולת של אדם להאמין במציאות התפיסתית שלו, עלול להביא במקרים מסוימים למצבים פסיכוטיים[5]. רוב החוזרים בתשובה אינם סובלים ממצבים פסיכוטיים[6], אך בהחלט עשויים לסבול ממשבר משמעותי בנפשם דווקא כתוצאה מהשינוי, ולא בהכרח מפני שעשו את השינוי מלכתחילה מתוך משבר.
ד. היחיד התלוי ב'יחד'
דניאל סטרן[7] מסביר כי קשר בין אנשים מתבסס על יסודות הקשר הגרעיני. קשר גרעיני, הנוצר על ידי 'העצמי הגרעיני'[8], יוצר הבחנות פיסיות וחושיות של העצמי ושל האחר והוא תנאי מוקדם והכרחי להמשך ההתפתחות התקינה של האדם. זאת מאחר שלאפשרות לחלוק חוויות סובייקטיביות אין שום משמעות, אלא אם כן השיתוף הוא בגדר חליפין המתקיימים על רקע הביטחון כי העצמי והאחר מוגדרים פיסית ונפרדים. יש לציין ולומר שאף שקשר בין אנשים משנה את העולם הבין-אישי, הקשר הגרעיני ממשיך להתקיים. הקשר הגרעיני והקשר הבין-סובייקטיבי (בין אישי) מתקיימים זה לצד זה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין.
ג'סיקה בנג'מין[9], פסיכואנליטיקאית ופילוסופית אמריקאית, נותנת דוגמאות שבהן התינוק נהנה מחפצים המגיבים ישירות לפעולותיו, כמו פעמונים הקשורים לרגליו, מובייל המתנודד לחבטותיו ועוד. תגובות מיידיות מאשרות את פעילות התינוק ואת יכולתו להשפיע, ובכך, טוענת בנג'מין, טמון עיקרון העונג של פרויד. התינוק נעשה מעורב ביצירת ההשפעה. עונג זה מתרחש כאשר הוא משפיע הן על חפץ והן על סובייקט שלדוגמא מוחא לו כפיים. וויניקוט[10] מדבר על תינוק שבורא במרחב הפוטנציאלי שנוצר בינו לבין הדמות המטפלת. כלומר, בין הדמות המטפלת בתינוק, נניח האם, לבין התינוק, נוצר מעין מרחב, או משהו בדומה לחלל פנוי בו יש לתינוק מקום 'לברוא' את המציאות בהתאם לחוויות שלו. הכרה על ידי האחר, ממשיכה בנג'מין, הינה מרכיב קבוע בכל האירועים והשלבים. לאור זאת נאמר אנו: גם הקב"ה מבקש את הכרתנו בו. הוא הוציא מרשותו רק תחום אחד והוא תחום האמונה, ההכרה שלנו בו[11]. מן הסתם הצורך בהכרה טבוע גם בנו[12].
במעקב אחר התפתחות התינוק, לפי בנג'מין, ניתן לראות כיצד הופכת ההכרה יותר ויותר ליעד בפני עצמו; בהתחלה להישג של הרמוניה, ולאחר מכן לקונפליקט בין העצמי לאחר[13]. מכאן אנו למדים כי לילד יש צורך לראות את אמו גם כסובייקט עצמאי, ולא רק כנספח של ה'אני' שלו או איזה שהוא 'עולם חיצוני'. האם, היא למעשה סובייקט אחר מן הילד, שהמרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד אם היא רוצה לתת לו את ההכרה שהוא מבקש. כך היא יכולה לגלם גם משהו מן ה'לא-אני', המגיב בדרכו שלו. ככל שהילד מבסס את המרכז העצמאי שלו, ההכרה שלה בו תהיה משמעותית לו רק אם היא משקפת את הנפרדות שלה, את הסובייקטיביות שלה. בל נשכח את מלאני קליין ובעמדות הפרנואידית סכיזואידית והמעבר אל העמדה הדיכאונית, כך שהעמדה הראשונה אכן מתאימה יותר לסוג מנגנון כמו הפיצול ואילו ההכרה שהאם הינה חלק מן הלא אני מצריכה מעבר לשלב הדיכאוני. הכרה הדדית בין ילד להורה הינה יעד התפתחותי משמעותי לא פחות מן ההיפרדות. הפסיכואנליטקאים סטולורו, אטווד ואורנג'[14] סבורים שהילד מפתח תחושה של מה שהוא חווה כאמיתי דרך תיקוף רגיש של ההורים. ההורים מהדהדים את התחושה הסובייקטיבית של הילד לטוב ולרע והם שמספקים את תחושת המציאות. התגובה האמפתית חשובה לתפיסת המציאות כולה וזאת מפני שלאמפתיה תפקיד מאחה ומחבר. במילים אחרות, האמפתיה הינה פתח, צוהר, לחוש דווקא את הנקודה הפנימית המשותפת בין בני אדם ולחדור את הנבדלות הנראית על פני השטח[15]. תחושה של אחדות אמיתית בין השניים (למרות החלקים הנפרדים) מהווה מקום שבו האדם לא נשאר עוד לבד. שימוש נכון באמפתיה לדעתי, יכול לעזור לאדם להיות במצב של ערבות ולא התערבות מזיקה.
ה. דרכה של אמפתיה
האדם החוזר בתשובה, כפי שאמרתי, חש פעמים רבות התערערות של עולמו המוכר. לדוגמא, מישהו קרוב אלי דיבר בהזדמנות כלשהי עם רב מכובד, אורתודוקסי, רב המשרה סביבו הרבה אהבה. הם דיברו על כל מיני עניינים, אבל מה שדיבר אל אותו אדם היו הדברים האישיים שאותם הרב חלק עִמו, תחושת האחאות (מלשון אחים) גם במה שקשה. הרב אמר לו "ומה? לי לא קשה?! אני לא מוצא עצמי לפעמים חושב שבא לי לעזוב את הכול?! שישה ילדים מעירים אותך בלילה, אתה רוצה להסתלק ולהשאיר אותם עם אמא שלהם, היא תדאג להם... אבל אני לא יכול להתחמק מן האחריות שלי כאב...". זה מה שדיבר אל אותו אדם יותר מכל הדברים החכמים שהרב אמר לו. הגילוי של החולשה, של 'אני מתמודד עם אותם לבטים, אותן מצוקות, אבל יש לי דרך שמנחה אותי לעשות כך וכך ובצורה זו להתגבר עליהן, לצמוח' - הוא שחיבר את אותו אדם אל מחויבותו האישית, והוא זו שאיחה וחיבר ולא הרחיק והפריד. בלי פחד ובלי חשש אמר הרב את דבריו, מפני שהרגיש שזה מה שנכון להגיד לאותו אדם ומפני שידע שזה יחבר ולא ירחיק. הוא הכיר וידע את שבריריות ובלבול הנפש ברגעים כאלה[16].
אמפתיה, לפי רוזנהיים, היא הכנסת הזולת לעולמנו הרגשי[17]. אמפתיה במובן הפסיכולוגי היא השתתפות של אדם אחד בתהליכים רגשיים והנעתיים הקורים בעולמו הסובייקטיבי של האחר. אותו אדם מנסה להרגיש את מה שהזולת מרגיש ומנסה 'להיכנס לנעליו'. אמפתיה היא הדהוד פנימי בתוכנו לאור המתרחש בליבו של האחר ומעמדה זו אנו יכולים לתמוך בו נפשית[18]. האמפתיה היא בעצם חוויה רגשית שלנו, של מה שנראה לנו על פי תפישתנו שמתרחש אצל האחר. דהיינו, אינטראקציה חווייתית בין בני אדם. אמפתיה הינה עמוד תווך במגע בין בני אדם והיא תנאי ליצירת קשר משמעותי, כאשר איכותו של קשר זה קשורה קשר הדוק לעומקה ובהירותה של השתתפות אמפתית זה בחוויותיו של זה. באופן עקרוני, האמפתיה היא תהליך אינטואיטיבי, כלומר, אינה מורכבת מתהליכים רציונאליים שכליים, אלא בעיקר משכבות קדם מודעות. לכן לעולמנו הפנימי ישנה השפעה רבה על האופן האמפתי שבו נתפוש את הדברים. אנחנו בעצם יכולים רק לשער את מה שמתרחש אצל אדם מסוים ולהגיב באופן אמפתי, כשהתגובה נעשית בדרך כלל מבלי משים[19].
גם בחוויה האישית שלי, יכולתי לראות פעמים רבות את הדילמה של אנשים שומרי מצוות בין ההלכה כפי שהם מכירים לבין לומר משהו שמביע יותר אמפתיה מאשר ציות לחוקים.
באמפתיה, שלא כמו בהזדהות, האדם נכנס ל'נעלי' האחר באופן זמני בלבד. תחושה אמפתית עדיין אינה עשייה אמפתית[20], כלומר, תחושה היא משהו שהאדם חש בינו לבין עצמו ועשייה היא ההוצאה לפועל של התחושה. תחושה בלבד אינה מספיקה מאחר והאחר אינו נתרם ממנה, מה שאין כן בעשייה האמפתית שבה האחר חש את האמפתיה, האמפתיה מקבלת ביטוי. סביר להניח כי לכל מעשה אמפתי קדמה תחושה אמפתית. חיים ללא אמפתיה, הם למעשה חיים ללא ההד האנושי למה שמתרחש בעולמנו; אנו זקוקים לה תמיד. היעדר מענה אמפתי גוזר על האדם בדידות קשה, דימוי עצמי נמוך ותחושה של חוסר משמעות וחיוניות. החשיבות של העשייה האמפתית היא כה גדולה עד שקורה לפעמים שיש לסטות מן 'האמת' ולהגיב לאדם, לסובייקט, לפי צורכו באותו רגע. עזרה אמפתית כוללת בתוכה גם את ההבנה שיש לאחד קושי לקבל את העזרה מהאחר, וכן יש להיות רגישים מספיק כדי לדעת גם מתי לא לתת, מתי נתינה היא חונקת, ואינה ממלאת את הצורך של הנזקק[21].
חז"ל לא קראו לאמפתיה בשם זה, אלא התייחסו למונחים כמו: חסד, נתינה ואהבה. גישתם של חז"ל לאמפתיה היא שאמפתיה הינה כלי בעל עוצמה והשפעה רבה[22]. היא נתפשה על ידם כתכונה אישיותית של נטייה של אדם להגיב בדרך מסוימת, אוטומטית כמעט, בכל מצב. עמוד התווך של האמפתיה על פי חז"ל הוא הכבוד המוחלט לחווייתו הסובייקטיבית של האדם.
ו. אמפתיה כערבות שאינה מתערבת
מדריך אמפתי מסוגל לצמצם[23] עצמו (לא לבטל את עצמו) או להרחיב את עצמו. לדוגמא, לא להחליט לפונה אליו אילו מצוות תהיינה טובות בשבילו כרגע ואילו לא. פעמים רבות החוזר בתשובה מתחיל לחשוב שהרב הוא מעין חכם גדול (ואולי הוא אכן כזה) ונותן בו את מבטחו, "כל מה שהרב יגיד לי אני אעשה. הרי כתוב 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. אולי חבר הוא לא, אבל רב, מורה, כן". האדם החוזר בתשובה מתנסה לראשונה בחייו במעשים ובהתנהגות שבדרך כלל מאוד שונים ממה שהוא הכיר עד זמן לא רב, הוא רוצה להתנסות, ועדיין אינו יודע איך הוא מרגיש עם המצוות, ולכן הוא לוקח מצווה זו או אחרת ולפעמים אף לוקח על עצמו מצוות רבות מדיי מתוך התלהבות, אך מגלה שמצווה אחת מבין העשר שלקח עושה לו רע, חונקת אותו. קונפליקט זה מעלה את השאלה האם ניתן לומר שעוזבים את המצווה לעת עתה? כמובן באופן אישי ולא גורף, זאת מאחר שפעמים רבות עשייה מרובה מידי של מצוות (כאשר הכלי עדיין לא יכול להכיל כמות מצוות מסוימת) מרחיקה שבעתיים ועשויה להשניא עם הזמן את ההלכה ואת הדרך היהודית על החוזר בתשובה או על ילדיו ומשם הדרך לעזוב בד"כ קצרה. האם אי אפשר לומר: "אם לא מצאת מוצא אחר אז תפסיק לזמן מה לעשות את המצווה ותראה מה קורה לך... אולי תוכל בעתיד לחזור אליה"? בדרך זו הוא אינו מאבד את התקווה כי יוכל להישאר בדרך, לקיים את המצווה, אך לא עכשיו. בתהליך העכשווי הנפש כנראה עדיין אינה בשלה לזה[24].
אחת הדרכים להיות אמפתי היא היכולת לצמצם[25] – לצמצם את מה שהמדריך יודע, את מה שהוא מרגיש, את המקומות שהמפגש לוקח אותו, את הרצונות שלו לגבי אותו פונה, את האני כשלעצמי שלו[26], וכן לעזור לפונה לצמצם ולהרחיב חלקים בתוכו. אימון לצמצום וההתרחבות כנ"ל מפתח 'כלי נפשי' רחב ומכיל יותר אצל המורה, הרב וכו' ומאפשר לו להוות דמות אמפתית מכילה היכולה להחזיר לתלמיד את השיקוף שהוא זקוק לו כדי לצמוח באמת[27]. כלומר, למרות שייתכנו מצבים מעוררי אימה אצל הרב כתוצאה מאינטראקציה עם החוזר בתשובה, הוא עדיין יהיה מסוגל לעזור לו באופן מדויק. זהו היבט משמעותי מאד של ערבות שאיננה התערבות.
ז. עד שתגיע... למקומך
חז"ל התייחסו לחשיבותה של האמפתיה העצמית שבלעדיה לא יוכל האדם באמת להיות אמפתי וקשוב לסביבתו. נכונותו ויכולתו של האדם להתייחס אל עצמו בהבנה היא חשובה ביותר. לפי רבי עקיבא: "כל שרוח עצמו נוחה בשלו - סימן יפה לו; אין רוח עצמו נוחה בשלו - סימן רע לו"[[28. רבי עקיבא התכוון בכך שאדם שבאופן עקרוני נוח לו עם עצמו, ידאג לרווחתו כשם שדואג לרווחת זולתו. עמדה זו תסייע לו להגן על עצמו משיפוט עצמי קטלני, הרסני וקיצוני כשהוא נכשל במשהו או מגלה בעצמו תכונות שאינן מוצאות חן בעיניו. כאשר אדם אמפתי וקשוב לצרכיו שלו הוא ינסה לממש אותם וסביר להניח שאדם שמממש את עצמו הוא אדם מאושר יותר.
לדוגמא, רב משוחח עם תלמידו החוזר בתשובה. בשיחה התלמיד מספר לרב על התלבטות, והוא שוטח את רגישותו ורגשותיו לגבי מעשה או התנהגות או הרגל מעולמו ה'חילוני'. יכולים לעלות שני קולות אצל הרב. אחד משתק: "אוי לי גוואלד!! אני מזדהה עם מעשה 'חילוני' שכזה... מה לא בסדר אִתי?", והקול השני: "אופס, אני מזהה הזדהות, אבל כולנו בסופו של דבר בני אדם ויש לנו רגשות מאוד דומים, נראה איך אפשר לעזור לו". אפשר להגיד לתלמיד שקיימת הזדהות. אם אנחנו לא יודעים לאפשר לעצמנו, כיצד נאפשר לאחר? באילו כלים?[29]
נכון שלא מדובר כאן במטפלים אך מדובר באנשים העוסקים בקשרים, בקשרי האדם עם עצמו, עם בוראו ובירורים פנימיים. אלו אנשים הקשורים ומשפיעים על אנשים שנמצאים במצב מאוד עדין. מכאן, לדעתי, שעל אותם אנשים לקבל הכשרה מתאימה בבואם לעבוד עם אחרים שבאו מעולם שונה בתכלית. אינני מתעלמת מהאדם עצמו שחוזר בתשובה, התלהבותו ובקשותיו. פניותיו לרבנים, הן בדרך כלל ביזמתו; אך על הרבנים להכיר במספר 'מלכודות' או 'מוקשים' שרבים עלולים לפול בהם.
סיכום
במאמר זה העליתי שאלות וכמה כיווני מחשבה כדי לעודד את האחרים לחשוב כיצד לפתח את הנושא החשוב הזה. מדובר ברקמה ישראלית, חברתית, עדינה מאד הדורשת 'טיפול' עדין וזהיר אך ללא פחד גם לבקר. ניסיתי להראות בדבריי את החשיבות בלמידה לאותם אנשים העובדים עם 'חוזרים בתשובה' ואת החשיבות לעבור סדנאות היערכות והיכרות עם עצמם ופחדיהם קודם כול, וכן להכיר באופן בסיסי את המערכת הנפשית והחשיבות של פיתוח היכולת האמפתית. אני מציעה זאת דרך העלאת המושג ערבות הדדית שפעמים כה רבות נמהל או מבולבל עם התערבות מזיקה, כזו שלעתים בהתחלה מורגשת כהתערבות נחוצה אך מזיקה בטווח הארוך יותר. נכון שאת שלב הפיצול אי אפשר לעקוף, צריך לעבור דרכו, אך מודעותם של המורים לכך יכולה להרגיע הן אותם והן את ה'חוזרים בתשובה', להבין שזה רק שלב בהתפתחות בדרך. בוודאי שהדברים תלויים במבנה הנפש של כל אחד, הרב והפונה. אין כאן נוסחה מושלמת, יש כאן השראה, כיוון, רצון להשתפר ובעיקר שאילת שאלות.
ביבליוגרפיה
1. אוגדן, ת. ה. (2003). מצע הנפש. הוצאת תולעת ספרים בע"מ.
2. בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. אור יהודה: הוצאת דביר.
3. גוברין, ע. (2004). בין התנזרות לפיתוי. גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. אור יהודה: הוצאת דביר.
4. ויניקוט, ד.ו. (2004). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
5. לוינס, ע. (2004). קריאות תלמודיות חדשות. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.
6. סטרן, ד. נ. (2005). עולמם הבין-אישי של התינוקות. בן שמן: הוצאת מודן.
7. פכלר, מ. (2004). טיפול בסוד הצימצום. בתוך ש. ארזי, מ. פכלר וב. כהנא. (2004). החיים כמדרש. עיונים בפסיכולוגיה יהודית. תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות.
8. קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל אביב: הוצאת עם עובד.
9. קולקה, ר. (2005). התרומה הישראלית לפסיכולוגית העצמי. הורד בתאריך 28/12/05 מהאתר
http://www.selfpsychology.org.il/page.asp?id=56
10. רוזנהיים, א. (2005). תצא נפשי עליך - הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
11. רוטנברג, מ. (2007). פרד"ס הנפש, הגשר הפסיכו-תירפויטי בין הרציונלי למיסטי, ירושלים: הוצאת ראובן מס.
12. . Stolorow, R.D. Orange, D. and Atwood,G.E. (1998) Thinking and working contextually: Toward a philosophy of psychoanalytic practice. Recovered on 24/01/06 from http://www.selfpsycholo.../neutrality/
[1] ראה רוטנברג, מ. (2007). פרד"ס הנפש, הגשר הפסיכו-תירפויטי בין הרציונלי למיסטי, ירושלים: הוצאת ראובן מס.
[2] ראה: החיים כמדרש, עיונים בפסיכולוגיה יהודית, ארזי, פכלר, כהנא, 2004.
[3] עי' אוגדן, ת. ה. 2003, מצע הנפש (הוצאת תולעת ספרים בע"מ) שם מתוארת התיאוריה של מלאני קליין בנושא.
[4] תיקוף אינו מהווה בהכרח הסכמה עם עולם שהוא שונה מעולמנו אנו
[5] סטולורו, אטווד ואורנג', 1998.
[6] . Stolorow, R.D. Orange, D. and Atwood,G.E. (1998) Thinking and working contextually: Toward a philosophy of psychoanalytic practice. Recovered on
[7] סטרן, ד. נ. (2005). עולמם הבין-אישי של התינוקות. בן שמן: הוצאת מודן.
[8] רכיבי האישיות המתגבשים אצל האדם בגיל הינקות המוקדמת
[9] בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. אור יהודה: הוצאת דביר.
[10] ויניקוט, ד.ו. (2004). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
[11] כדברי חז"ל (ברכות לג, ב ועוד): הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.
[12] הקבלה זו דורשת הסתייגות לגבי נושא העונג שאין הכוונה שהשם מתענג לפי עיקרון העונג הפרוידיאני, מדובר במונחים מעולמות שונים, האחד פסיכולוגי והשני טרנסדנטי.
[13] בנג'מין, שם.
[14] גוברין, ע. (2004). בין התנזרות לפיתוי. גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. אור יהודה: הוצאת דביר.
[15] קולקה, ר. (2005). התרומה הישראלית לפסיכולוגית העצמי. הורד בתאריך 28/12/05 מהאתר
[16] על ההזדהות האמפתית העולה בין האדמו"ר לבין החסיד, כאשר האדמו"ר חש את חסרונותיו שלו שיש בהם דמיון לחסרונותיו של החסיד הבא להיוועץ בו, ונותן לו את המענה מתוך אותה הזדהות, ראה רוטנברג, פסיכולוגיה יהודית וחסידות, בסדרת אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הבטחון, תשנ"ו, פרק ח – תיקון עצמי כראי כפול.
[17] רוזנהיים, א. (2005). תצא נפשי עליך - הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
[18] רוזנהיים, שם.
[19] שם.
[20] שם.
[21] שם.
[22] רוזנהיים, שם.
[23] פכלר, מ. (2004). טיפול בסוד הצימצום. בתוך ש. ארזי, מ. פכלר וב. כהנא (עורכים) החיים כמדרש. עיונים בפסיכולוגיה יהודית. תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות.
[24] הערת העורך (ע. א.): ואכן שמעתי על הרצי"ה זצ"ל, שכאשר הדריך חוזרים בתשובה, עמד על כך שיתחילו בקיום מצוות רק לאחר שישלימו את עיצוב השקפת עולמם האמונית – בחינת "יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות", וגם את קיום המצוות יבצעו בהדרגה.
[25] פכלר, מ. (2004). טיפול בסוד הצימצום. בתוך ש. ארזי, מ. פכלר וב. כהנא (עורכים) החיים כמדרש. עיונים בפסיכולוגיה יהודית. תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות.
[26] לוינס, ע. (2004). קריאות תלמודיות חדשות. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.
[27] מונח ה'זולת עצמי' של קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל אביב: הוצאת עם עובד.
[28] רוזנהיים, שם, עמ' 114.
[29] ראה רוזנהיים, שם.,
