פסיכואקטיב ו"עופרת יצוקה" -
אקטיביזם של אנשי מקצועות הטיפול הנפשי במהלך ההתקפה בעזה
טובה בוקסבאום, מיה מוכמל, לירונה רוזנטל, אורי הדר
פסיכואקטיב
התפרסם לראשונה בכתב העת: Community Mental Health and Wellbeing Bulletin 2(1), Northumbria uni., 2009
הקדמה
בדצמבר 2008 פתחה ישראל, בפעולה צבאית שכונתה "מבצע עופרת יצוקה". בתגובה לירי טילים ממושך על ישובי עוטף עזה תקפה ישראל את רצועת עזה תוך פגיעה קשה באזרחים וברכוש. המאמר הנוכחי מבקש לתאר את הדילמות, החוויות והתובנות של אנשי קבוצת פסיכואקטיב, כמי שלא תמכו בהתקפה וכאזרחים שלא הזדהו עם המדיניות של מדינתם, במהלך תקופה זו. הדברים נאמרים מתוך פרספקטיבה של אנשי בריאות נפש המבקשים להיעזר בכלים מקצועיים שברשותם על מנת להתבונן לתוך עצמם. במובן רחב יותר ניתן לקרוא את המאמר כניסיון להתבוננות רפלקטיבית בתהליכים העוברים אלו המשתייכים לקבוצת הרב בעלת הגמוניית הכוח, אך אינם מזדהים עם מדיניות ממשלתם ועם הקונצנזוס ביחס אליה. אנו מבקשים לבדוק מה קורה להם בעת מלחמה - במפגשם עם בני קבוצת ההשתייכות שלהם המזדהים עם מדיניות הממשלה, ובמפגשם עם הפלסטינים בעזה, בגדה ועם קבוצת המיעוט בתוך ישראל.
באוגוסט 2005 התנתקה ישראל באופן חד-צדדי ללא הסכם מרצועת עזה ופינתה משם את כל ההתנחלויות. במצב בו אין תוכנית כוללת להסדר מדיני ופוליטי, נמשך המאבק המזוין בין הפלסטינים בראשות החמאס לבין ישראל. הפלסטינים המשיכו את התקוממותם בצורת שיגור טילים על היישובים הסמוכים לעזה, מנגד המשיכה ישראל לקיים פעולות צבאיות בתוך שטחה ולהטיל סגר מתמשך ששיתק את האפשרות לחיים תקינים של מיליון וחצי אזרחים ופגע בכל התשתיות האזרחיות באזור.
מבצע "עופרת יצוקה" הוצג ע"י ממשלת ישראל כאמצעי הגנה הכרחי על אזרחי הדרום הנתונים למתקפות הטילים, ועל כל מדינת ישראל הנמצאת בסכנת השמדה מול הקשר שבין החמאס, חיזבאללה ואירן. התקשורת הישראלית וגורמי ההסברה התמקדו בסבל הפיסי, בפחדים ובחרדות שחוו אזרחים ישראלים יהודים, ובאיום הקיומי התמידי על מדינת ישראל. הנזקים שהלכו והצטברו בעזה וההרס המאסיבי שהתקיים בה ככל שנמשכה ההתקפה, נתפסו בישראל כהישג במלחמתה נגד החמאס, ואילו הפגיעה באוכלוסיה האזרחית נתפסה כרע הכרחי במלחמה צודקת. בצד הלוחמה הצבאית עסקה ישראל במתקפה תקשורתית, פנימית וחיצונית, במטרה לבלום כל ביקורת מבית ומחוץ על ההתקפה וכדי למנוע לחץ בינלאומי להפסקתה. האחריות לסבלם של אזרחי עזה הוטלה על ממשלת החמאס ועל חיילי החמאס כמי שעושים שימוש באוכלוסיה למטרות צבאיות. המחיר הנפשי שנגבה מהאנשים בצד השני של הגבול - הטראומות, הסבל, הפחדים והחרדות - לא זכה כמעט להתייחסות בישראל.
בעוד הרוב הגורף של החברה היהודית בישראל ראה בהתקפה על עזה הגנה לגיטימית על הריבונות הישראלית ועל תושבי הדרום, מיעוט במדינת ישראל, ואנו, חברי פסיכואקטיב בכלל זה, ראה בפעולה הצבאית בעזה תוצאה מבעיתה במיוחד של האופן בו ישראל בוחרת להתמודד עם הקונפליקט הלאומי הישראלי-פלסטיני, בהפנותה עורף לדרכים של משא-ומתן מדיני ושל דיאלוג. תוך כדי ההתקפה סברנו כי דרך זו, מעבר להיותה פוגענית כלפי תושבי עזה, גם אינה יעילה בפתרון הקונפליקט, ואינה מבטיחה שקט אמיתי לתושבי שדרות ועוטף עזה; סברנו גם כי כל פעולה צבאית כזו מדרדרת את המצב באזור, מסלימה את השנאה והעוינות, מרחיבה את מעגל ההרוגים והנפגעים, פיזית ונפשית, ומרחיקה פתרון ארוך טווח.
השמועות והידיעות שהגיעו מעזה ודיווחו על ההרס, ההרג והפגיעה באזרחים המתרחשים לכאורה בשמנו כאזרחי מדינת ישראל, סחפו אותנו, חברי פסיכואקטיב, למערבולת רגשית קשה: מצד אחד גם אנחנו לא היינו אדישים למצוקה של קבוצה גדולה מבני עמנו, תושבי עוטף עזה, החיים במציאות בלתי נסבלת מזה שמונה שנים, ומצד שני, לא יכולנו שלא לראות את הסבל הנגרם לאוכלוסיה הפלסטינית ברצועה ולא יכולנו לקבלו כהכרחי. ההיכרות האישית, ודאי תרמה לקונפליקט שלנו– לנגד עינינו ראינו את חברינו, אנשי בריאות הנפש בעזה עימם היינו בקשר קולגיאלי בשנים האחרונות, נתונים בסכנת מוות, ונפגשנו בחברינו הערבים אזרחי ישראל הדואגים לגורל קרוביהם בעזה.
חשנו כי בחברה הישראלית פשתה דרישה סמויה להתעלם מכך שתושבי עזה הם בני אדם - קרובי משפחה, חברים, ילדים, נשים, גברים – וכי ההתעלמות מתאפשרת על ידי תהליכים של דה-הומניזציה ושל אובייקטיפיקציה של עם שלם. ניתן לומר ששבר קשה נפער במפגש שבין המרכיב הלאומי של זהותנו לבין המרכיב המתנגד לדה-הומניזציה זו. תחושות שבר אלו אינן זרות לנו, כאנשי שמאל אקטיביסטים בישראל, אך במהלך ההתקפה האחרונה ולאור אכזריותה הגיעה עוצמתן לשיאים חדשים. גם אם התנגדנו לחלוטין לנעשה בשמנו בעזה, מעצם היותנו יהודים ישראלים הוצבנו, בעיני הפלסטינים ובעיני עצמינו, בתפקיד התוקפן האלים. אנשי עזה חשו שהעולם נטש אותם, שדמם הפקר, ואנחנו חשנו שנכפה עלינו להיות שותפים בעל כורחנו לדרך שבה מתמודד הקולקטיב הלאומי שלנו עם חוויה של איום. סברנו שחוויית האיום הובילה לתגובה אלימה באופן מוגזם, חסמה במקרים רבים את האפשרות לראות את מיימדי ההרס והפגיעה, ומנעה התייחסות אמפתית לאזרחי עזה הסובלים. התייחסויות רגישות ואמפתיות היו שמורות לקבוצת-הפנים היהודית-ישראלית בלבד.
מהי קבוצת פסיכואקטיב?
קבוצת פסיכואקטיב היא קבוצה של אנשי מקצוע יהודים וערבים מתחומי בריאות הנפש המקיימת רשת של קשרים ענפים עם אנשי טיפול בגדה המערבית וברצועת עזה - קשרים מקצועיים וחברתיים שנרקמו מתוך פעילויות משותפות. קשרים אלו מתקיימים בתוך המציאות של הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, ודורשים התמודדות מתמדת עם הא-סימטריה ביחסי הכוח שנוצרה על ידי הכיבוש הישראלי.
הקבוצה שמה לעצמה למטרה לפעול בתחומים סוציו-פוליטיים, עם דגש על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הקבוצה קמה מתוך הצורך של חבריה להרחיב את השיח והפרקטיקה הטיפוליים לקונטקסט החברתי והפוליטי של חיינו. אנו משתמשים בכלים המקצועיים העומדים לרשותנו כאנשי בריאות נפש להעמקת הבנתנו על השפעות קונפליקטים – לאומיים, ג'נדריאליים, חברתיים, כלכליים ואתניים על הפרקטיקה של הפסיכותרפיה- פרטנית וקבוצתית. חלק נכבד מהפעילות עוסק בכיבוש בגדה ובעזה, במלחמה המתמשכת בין ישראל לפלסטינים ובהשלכות הפסיכולוגיות של המצב הן על הכובש והן על הנכבש.
אנו מנסים לאתגר את עצמנו בהקשר לתפיסה המקובלת בעולם הטיפול בדבר נייטראליות המטפל בתחום בריאות הנפש, ולבחון כיצד ניתן להציע פסיכולוגיה המעורבת בקהילות בהן פסיכולוגים חיים ועובדים, תוך שמירה על הסטנדרטים והאתיקה המקצועיים. בכך אנו מצטרפים לזרם של מטפלים ברחבי העולם אשר רואים בכלים המקצועיים העומדים לרשותם אמצעי למעורבות אל מול מצבי דיכוי ואלימות, הן בתוך חדר הטיפול והן במרחב הציבורי ( Martin-Baro I. 1996 Frosh S. 2007, ׂ(.
דיאלוג ברשת בעת מלחמה
קבוצת פסיכואקטיב מונה כיום 212 אנשים המכותבים בקבוצה אינטרנטית. מתוך המכותבים למיילים כארבעים חברים/ות נוטלים חלק אקטיבי בפעילויות שהוזכרו לעיל ובפעילויות אחרות. רשת החברים האינטרנטית קיימת מאז דצמבר 2005, והתקשורת בה כוללת בעיקר הודעות על יוזמות לפעילות, דיווחים על פעילויות, סיכומים של מפגשים וכדומה.
בתקופת ההתקפה על עזה, שינתה הרשת את תפקידה, והיוותה, מן היום הראשון, מקום לביטוי תחושות, חוויות, עמדות והתרחשויות פנימיות, בנוסף להמשך התקשורת השוטפת. רשת האיטנראט אפשרה לחברי הקבוצה לקיים סוג של תקשורת שלא הייתה קיימת עבורם כמעט בשום מרחב אחר - מקום בו יכלו להביע את זעזועם, פחדיהם והתנגדותם למתרחש, מבלי שיהוו מיעוט, המושתק באופנים גלויים או סמויים, או המואשם בבגידה. עם חלוף הימים והמשך המתקפה ביקשו עוד ועוד מטפלים מתחומי בריאות הנפש להצטרף לקבוצה האינטרנטית. נראה היה כי רבים הרגישו צורך לקחת חלק בשיח כן ונוגע על המתרחש. כעשרים וחמישה חברים/ות חדשים/ות הצטרפו לקבוצת הרשת במהלך המלחמה. המצטרפים/ות החדשים/ות הפכו את הדיון ברשת להטרוגני יותר – מהתכתבות פנימית של פעילי שמאל, התרחב הדיון והפך לשיח בין קולות שונים בחברה הישראלית שביטאו רצף של עמדות פוליטיות וחוויות בנוגע למתרחש בעזה בפרט - ובנוגע ליחסי יהודים ופלסטינים בכלל. בד בבד עם התרחבות הדיון והפיכתו להטרוגני יותר, החלו לעלות שאלות ביחס לגבולות החברות בקבוצה ולנושאי הדיונים המתקיימים בה. למרות ההתלבטויות והשאלות החלטנו שלא ליצור כל הגבלות פורמאליות על הדיונים ועל תנאי ההצטרפות כיוון שראינו במרחב הדיון שנפתח דבר יקר ובעל ערך, באפשרו דיאלוג בין הצדדים המעורבים בקונפליקט, באופנים שלא התאפשרו אז בשום מקום אחר.
כאנשי טיפול אנו מודעים לחשיבות הטרנספורמטיבית של המלים בזמנים בהם המציאות הרסנית ופוגענית וכאשר רגשות של אימה, כעס ושתוק מאיימים להשתלט על החוויה. בזמן ההתקפה על עזה חווינו כולנו את חוויות ההרס ותחושות האימה, וכקהילת אנשי טיפול, חשבנו שדווקא בעת זו ההתעקשות על הדיבור היא בעלת חשיבות ממעלה ראשונה – במובנים אלו היינו בתקופה זו גם 'מטופלים' וגם 'מטפלים'.
אנו מבקשים לתאר את מטריצת הדיאלוגים שהתקיימה, במהלך ההתקפה, ברשת האינטרנט של הקבוצה, כמו גם בשיחות עם אנשי טיפול פלסטינים בעזה, עם אנשי טיפול פלסטינים בגדה, עם חברינו הפלסטינים בפסיכואקטיב בישראל ובינינו – בין היהודים הישראלים שהתנגדו למתקפה לבין אלו שתמכו בה. כפי שניתן יהיה לקרוא, כל אחד מערוצי התקשורת הללו אופיין בכוחות שאיימו להפסיקו ובכוחות שעזרו להניע אותו הלאה.
חשוב להדגיש שכותבי המאמר הנוכחי הם יהודים ישראלים, המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל ומציגים זווית אחת מתוך ריבוי נקודות מבט. איננו מתיימרים לומר דברים בשם קבוצות אחרות המצויות בשדה הקונפליקט או לייצג את נקודת מבטן. תמונה מלאה יותר תוכל להתקבל רק מהעלאת קליידוסקופ של קולות ומראות - הן מהחברה היהודית הישראלית והן מקרב החברה הפלסטינית. ההבהרה מהווה ניסיון התמודדות עם שתי מלכודות האורבות לנו: אל מול החברה הפלסטינית - אנו מנסים שלא ליפול לפח הסוחף אותנו לעיתים לדבר בשם הפלסטינים בשעה שהמשתתפים הפלסטינים עצמם מודרים, מסיבות שונות, מתוך השיח החי. אל מול החברה היהודית - הפח אורב לנו בצורת כתיבה מעמדה בדלנית המבחינה את עצמה מקבוצת הרוב הלאומית מתוך תפיסה עצמית של צדק ומוסריות לכאורה.
הדיאלוג עם הפלסטינים
קשר עם אנשי טיפול הפלסטינים בעזה:
עם פרוץ ההתקפה, חשנו דאגה עמוקה לשלומם הפיזי של מכרינו, אנשי הטיפול מהמרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעזה. רצועת עזה היא מהאזורים הצפופים ביותר בעולם, הדיווחים על הפעילות המלחמתית המאסיבית של צה"ל, לא השאירו מקום לספק בדבר סכנת המוות המיידית המאיימת על כל התושבים שם. התקשורת הישראלית הטילה ערפול על הנעשה, אולם הדיווחים האינטרנטים החלו לזרום, ואיתם חווית ההלם, המצוקה והקריאות לעזרה.
חלק מהחברים בפסיכואקטיב מקיימים קשרים אישיים ארוכי שנים עם קולגות בעזה - בסדנאות, כנסים ופעילויות משותפות. בזמן המתקפה חשנו צורך בוער ליצור קשר טלפוני עם אנשי המרכז לבריאות הנפש הקהילתי בעזה. בנוסף לדאגה המיידית לשלומם הפיזי, חשבנו שבעת כזו ישנה חשיבות רבה לקשר אנושי בלתי אמצעי, וכן רצינו שידעו שישנם ישראלים המתנגדים לנעשה, מוקיעים את המתרחש וחרדים לשלומם. בשיחות הללו שמענו ממקור ראשון את מה שלא שמענו ולא ראינו בתקשורת הישראלית, ובתוך כך נחשפנו לממדי ההרס והטראומה שחוו תושבי עזה בכלל, והקולגות שלנו בפרט.
שמענו על הפחדים והטראומות של הילדים שחזרו להרטיב, לגמגם ולהיצמד להוריהם; שמענו על הקושי להשיג מזון; שמענו על ערעור כל מהלך החיים התקין ברצועה; שמענו על ההפצצות, ההסתגרות בבתים, האובדן של קרובי משפחה וחברים, הפגיעות וההרס של הבתים ומבני הציבור, כאשר בתוך ההרס הבלתי מובחן שהתרחש בהתקפה, נפגע גם המבנה של המרכז לבריאות הנפש: מתוך הדברים שמענו את הבהלה, הפחד והכעס. השיחות הפכו לחלק משמעותי ואף מרכזי בשגרת יומנו במהלך המתקפה.
אחד מאיתנו נהג להתקשר לחבר כל כמה ימים ולדרוש בשלומו ובשלום משפחתו. לעיתים ענה חברו לטלפון, לעיתים ענתה אשתו ולעיתים אחד מהילדים, אך תמיד ניכר היה כי הם שמחים לקבל את השיחה. במהלך שיחות אלו שיתפה המשפחה באירועי היום – גם כאשר בקולם ניכרו הפחד והחרדה – הם סיפרו מי נפגע, מי החליף מקום מגורים מפאת ההפגזות ומי ממשפחות עובדי המרכז לבריאות הנפש נפגעו וכיצד. לעיתים, בשעת השיחה נשמעו ברקע קולות נפץ והחבר הסביר היכן נפלו הפצצות ומהו המרחק שלהן מביתם. בשבוע האחרון של ההתקפה, נשמעו ברקע קולות דיבור וצעקה רמים. המטלפן שאל את חברו בדאגה מה מתרחש, ושמע ממנו שבמרחק קילומטר מביתם מתבצעות פעולות קרקעיות של צה"ל , הגורמות למנוסה של המוני אנשים, חלק מהפצועים הוכנסו לביתם והם מציעים להם עזרה ראשונה.
בשיחות הטלפון, ביטאו העזתים לא אחת, את התרגשותם על כך שישנם ישראלים אשר אינם שותקים אל מול האלימות הנוראה המכוונת כלפיהם. אנו מצידנו נפעמנו מהעובדה שלא נתקלנו בביטויים של שנאה וכעס כלפינו, למרות המתקפה הישראלית הרצחנית. הקולגות שלנו המשיכו להביע התנגדות לכל פגיעה והרג של אזרחים, ערבים כיהודים, ונתנו בנו אמון למרות השתייכותנו לקולקטיב הפוגע בהם. כך לדוגמא, האישה במשפחה שתוארה לעיל, ספרה באחת משיחות הטלפון על שיחה שקיימה ביום שלפני כן עם חברה בשדרות. היא תארה כמה מוזר היה לנהל את השיחה הידידותית הזו כאשר קולות הנפץ של ההפצות הישראליות נשמעות משני צידי קו הטלפון...
חברינו העזתים הוכיחו לנו כיצד, גם בתנאים של העדר סימטריה והתרחשותה של אלימות נוראה, יכולות להתקיים עוצמות אתיות של הכרה בסובייקטיביות של האחר ( עמ' 18 .(Benjamin J. 2006 הצורך לשמוע ולדעת מה מתרחש היה כרוך בתחושות של אימה וזעזוע, ורצון עז לזעוק ולהפיץ את מה שאנו יודעים. הקולגות שלנו ביטאו את רצונם להעביר באמצעותנו את צעקתם להפסקת ההרג. בתחילה היינו סבורים, כפי שהיו סבורים רבים מתושבי עזה, שאם אזרחי ישראל היו יודעים על הנעשה, לא היו תומכים בפעולה הצבאית. בעיתונות הישראלית התפרסמו באותה עת סקרים שהצביעו על כך שהרוב המכריע של אזרחי המדינה תומכים בהתקפה. חבר מעזה שאל בחוסר אמון "האם באמת 90% מהציבור היהודי תומך במתקפה הזו ?!" להבנתו, ולהבנתם של חברים אחרים שם, תמיכה כה גורפת בהתקפה התאפשרה רק בגלל שהתקשורת הישראלית הסתירה את האמת על הנעשה בעזה. התקווה שידיעה על המתרחש תשנה את עמדותיהם של הישראלים ביחס למתקפה נתבדתה: דיווחנו נתקלו לרב בתגובות של אדישות עד עוינות מצד קבוצת הקונצנזוס - בני משפחה, חברים, שכנים - שלנוכח שמיעת הדברים ניסו בכל דרך להרחיק ולהדוף את התכנים. חוסר התכלית של השיחות הללו בתוך החברה היהודית, עוררה בנו תחושות של חוסר אונים ובדידות, תחושות שאפיינו את החוויה של רבים מאיתנו לאורך ההתקפה ועד היום. נותרנו עם חוויה של שבר בזהותנו כישראלים ובהזדהותנו עם הקולקטיב הישראלי התומך בהתקפה.
יחד עם היותנו אסירי תודה על הדיאלוג הנדיר שהתאפשר לנו לקיים, התעצמה בנו תחושת צער עמוק על שנאלצנו שוב ושוב לאכזב את חברינו מעזה ולהודות בכך שאנו לא מצליחים להעביר את זעקתם כך שתשמע בקרב הציבור הישראלי וכי אין באפשרותנו להשפיע כהוא זה על המציאות היומיומית הנוראה שהייתה מנת חלקם.
קשר עם אנשי טיפול פלסטינים בגדה המערבית
במהלך ההתקפה המשכנו גם בדיאלוג עם אנשי בריאות נפש בגדה, שהתקיים ברובו באינטרנט. רמת הכעס והבהלה של אנשי הגדה אל מול הידיעות על המתחולל בעזה הייתה רבה. לחלקם קרובי משפחה שם, אך גם ללא קשר משפחתי, קיימת הזדהות על בסיס לאומי ותחושת שותפות גורל בין שתי החברות. השיח בינינו לא פשוט גם בימים רגילים, וטעון ביחסי כובש נכבש, כאשר ההתקפה המלחמתית על עזה ערערה את הבסיס השברירי ממילא לקיום שיח זה.
בחוויה שלנו - כיהודים-ישראלים - המרכיב השלט בדיאלוג עם אנשי הגדה היה של אשמה ובושה מצידנו - וכאב וזעם מצידם על מה שמעוללים לבני עמם. לנוכח הכאב והזעם שלהם, ניסינו לרב להביע עמדה של לקיחת אחריות למתרחש, היות והנעשה נעשה גם בשמינו כיהודים אזרחי מדינת ישראל. ניסיונות מצידנו להביע קול אמפאתי גם לסבל של הישראלים, למשל, לסבלם של תושבי הדרום המותקפים מזה שנים ע"י קסאמים וחייהם משובשים לחלוטין, או לפחד של היהודים בישראל מפני פיגועים – פורש לרוב כניסיון להצדיק את הפעולה בעזה.
כפי שמתרחש לעיתים קרובות בדיאלוג בין אנשי שמאל יהודים לפלסטינים, עובדת היותנו אקטיביסטים המתנגדים להתקפה לא עמדה לרב לזכותנו ונתפסנו כחלק מהישות המתקיפה. וכך, הפנטזיה שנראה שמתקיימת במידה זו או אחרת בבסיס הפעילות שלנו, שהתנגדותנו למדיניות הממשלה תהווה בסיס לסולידאריות, התנפצה מול ביטויי הכאב והזעם שהעמידו אותנו שוב ושוב משני צידי המתרס.
התגובות כלפינו עוררו מגוון של חוויות: חרדה לחיסול האפשרות להידברות; רצון להבדיל את עצמנו עוד יותר מהציבור הישראלי בביטויי מחאה והתנגדות; התעוררות של כעס נגדי ואכזבה כאשר עמדותינו לא זכו להכרה, עד הרגשה שתקוותינו ליצור שותפות על בסיס חווייתי אנושי מתנפצת. לפעמים האשמות והזעם עוררו חוויה של שיתוק, ללא יכולת להגיב לכאב הנמצא בבסיסן. ג'סיקה בנג'מין בהרצאתה ( (Benjamin J. 2006 מיטיבה לתאר את תחושותינו בנסיבות אלו:
The challenge is to hear and respond to the pain of the other when we ourselves are in some sense responsible, or identified with those who are responsible, for causing it ... when we are being accused, when the guilt, shame and sense of being blamed for harming enter into the picture, then touching and facing the other’s pain becomes enormously difficult (pp-21 ).
במקביל לעוצמות הרגשיות המקטבות התקיימו גם רגעים אחרים: חלק מהפלסטינים מהגדה הביעו הערכה לפעילות המחאה, התמיכה וההזדהות של חברי פסיכואקטיב במהלך ההתקפה, ולהכרה שלהם בסבל שמדינת ישראל גורמת לתושבי רצועת עזה. ברגעים כאלה חשנו שפעולותינו אינן חסרות-משמעות ואינן נבלעות בתוך חוויית הקטסטרופה שיצרה ההתקפה.
קשר עם אנשי טיפול פלסטינים בישראל ובתוך פסיכואקטיב:
פלסטינים אזרחי ישראל חווים אפליה תדירה ופגיעה בזכויות האזרח שלהם, אם בשל הגדרת מדינת ישראל כמדינה הלאום היהודי או בשל חשדנות כלפי בני עמם של מי שמוגדרים "האויב", ואם בשל סיבות אחרות. לחלקם קשרי משפחה וחברים והמתקפה על עזה נחוותה על ידם כפגיעה בבני הלאום שלהם. מציאות זו מגדירה את היחסים שבין קבוצת הרב היהודית לקבוצת המיעוט הערבית ויש לה השלכות נרחבות על כל ההיבטים של חיי היום-יום. בעתות מלחמה, הפלסטינים אזרחי ישראל נתפסים כ"גיס חמישי". הם נדרשים להביע נאמנות למדינה, ונבחנים בזכוכית מגדלת על כל גילוי של הזדהות עם אחיהם המותקפים ועל כל הבעה של מחאה כנגד פעולות של מדינת ישראל. מגמה זו בלטה במיוחד במהלך "עופרת יצוקה" - המשטרה התנכלה למפגינים הערבים, ורבים מהם נעצרו במהלך הפגנות חוקיות ולא אלימות. כמו כן, סבלו פלסטינים אזרחי ישראל מהקצנה וגילויי עוינות והתקפות גזעניות ברחוב.
זהו הרקע לדיאלוג שהתרחש בינינו, חברי פסיכואקטיב היהודים, לבין החברים הפלסטינים הישראלים במרחב הווירטואלי של הקבוצה, כמו גם במפגשים פנים אל פנים שנערכו במהלך אותה תקופה.
הרשת, והדיונים שהתנהלו בה, הפכו עבור כולנו למקום משמעותי: להבנתנו, עבור הפלסטינים הייתה זו כמעט האפשרות היחידה לדבר עם יהודים המתנגדים למלחמה ומזדהים עם הסבל הפלסטיני, וכן מקום לביטוי ולפורקן של רגשות זעם ותסכול מהחברה היהודית בכלל ומהתקפות צה"ל בעזה בפרט. עם זאת היו חברים פלסטינים שחשו שעצם התקשורת איתנו היא חסרת תוחלת, ובלתי נסבלת לנוכח מה שמתרחש בעזה, וכי בעצם הדיבור עימנו הם בוגדים בבני עמם.
כיהודים ניתנה לנו אפשרות להביע את מכלול התחושות שלנו לנוכח התנהלות ישראל בעזה – אל מול ה"אחר" הפלסטיני. יש להניח שהצורך שלנו בהקשבה ובקבלת הדברים מצד חברינו הפלסטינים בפסיכואקטיב היה חזק במיוחד על רקע הקשרים המקצועיים והחברתיים המתמשכים המתקיימים בינינו.
התקשורת בינינו התנהלה במציאות שבה אנו מצד אחד אזרחים של אותה מדינה, שותפים באותה קבוצת פעילים, ומצד שני – נכפים להימצא משני צידי המתרס. המרחב הווירטואלי אפשר לכל אחד מהצדדים להביע את הפחדים העמוקים ביותר בנוכחות הצד האחר. הפחדים הללו מצאו את ביוטיים העצמתי כאשר משתתפת פלסטינית הביעה מתוך כעסה את החשש שהנעשה בעזה הוא "רק ההתחלה", וכי הפלסטינים אזרחי ישראל הם "הבאים בתור". היהודים, מצדם, הביעו חרדות מפני מה שעלול לקרות למדינה היהודית אם הכוח והשליטה לא יהיו בידי רב יהודי. נראה שחרדות השמדה הדדיות אלו עמדו בבסיס הדיאלוג כולו במהלך המלחמה ובטאו את האיום שחשנו כולנו מהתדרדרות נוספת בעתיד.
הדיון התפתח לשאלות עמוקות על זהות, ועל המשמעות של היות פלסטיני ויהודי בישראל. היו פלסטינים שביטאו קולות של תקווה וצורך דחוף בפיוס ובמציאת דרכים לקיום משותף. חברים פלסטינים אחרים אתגרו את רעיון ההגמוניה היהודית בישראל, והציבו את הויתור על הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית כתנאי לקיום משותף.
במהלך ההתכתבות, היוותה רשת המיילים גם מקור לאינפורמציה אלטרנטיבית על המתרחש. ברשת התקבלו יוזמות לפעולה, קריאות לתמיכה בחרמות על ישראל – והתנגדות לכך, תגובות זועמות מרחבי העולם בכלל ומהתקשורת הערבית בפרט. נחשפנו לקריקטורות ולדימויים שבחלקם נעשתה השוואה בין פעולות הצבא הישראלי לבין פעולותיהם של הנאצים נגד היהודים. דימויים אלה היו בין החומרים הטעונים ביותר, הן בדיון בקרב היהודים והן בדיון עם הפלסטינים.
מדי פעם עלו מהצד היהודי קריאות ישירות לפלסטינים מהקבוצה להתנער מההתקפות של החמאס על עזה או להכיר בסבל של תושבי שדרות ועוטף עזה. קריאות אלו נתפסו על ידי רב הפלסטינים כבלתי לגיטימיות, בשעה שישראל פוגעת באחיהם בעזה. להבנתנו נושאים אלו - השואה, מדיניות החמאס, פשעי המלחמה של צה"ל - היו נפיצים במיוחד, כי בבסיסם התנהל, בין השאר, מאבק גלוי וסמוי, בין השלכה של חלקים תוקפניים וקורבניים של כל צד בסכסוך לבין לקיחת בעלות עליהם.
חשוב לנו לציין שהדיאלוג התנהל בנימה מכובדת ופתוחה למרות הנגיעה בנקודות המחלוקת הנפיצות ביותר. כך התקיים במרחב הווירטואלי סוג של דיאלוג בין יהודים לפלסטינים, שלהבנתנו לא התאפשר כדוגמתו במרחב הציבורי בישראל. בצד אופיים הטעון של הדיונים ברשת נמשכה במהלך המתקפה פעילות משותפת פלסטינית יהודית, בהלימה עם מטרות פסיכואקטיב ועם רוח הקבוצה, פעילות זו תתואר בהמשך.
הדיאלוג בין היהודים לבין עצמם
החברה הישראלית היהודית אופיינה כאמור באחדות דעים כמעט גורפת ביחס ללגיטימיות ההתקפה. אנשים גרסו שלישראל הזכות להגן על עצמה לאחר שמונה שנים בהם הישובים בדרום עומדים בהפצצות כמעט יומיומיות של החמאס. יחד עם האיום הקונקרטי, עוררו ההפצצות בעוצמה רבה חוויות חרדה קיומית עד כדי איום בהשמדת המדינה, איום שהתבסס על החיבור שנעשה בישראל בין המצע האידאולוגי של החמאס וחיזבאללה והאיום הגרעיני מצד אירן. איום זה עורר חרדות שהזינו את עמדת הלכידות ואת תמימות הדעים בנוגע לצדקת המתקפה. נאווה זוננשיין (2008), המנתחת את מקומן של חוויות איום בהבניית הזהות היהודית-ישראלית, טוענת כי חוויות איום אלו הן המקור ממנו שואבת הזהות הישראלית-יהודית את לכידותה. זוננשיין מזהה מספר סוגים של איומים המאפיינים את חוויית הקולקטיב היהודי בישראל, ביניהם האיום המציאותי בפגיעה פיסית מצד ערבים ופלסטינים, והאיום הקיומי המתמיד המקושר לזהות היהודי הנרדף שעבר שואה.
על רקע חוויות האיום הללו, קולות המתנגדים להתקפה, כשלנו, נתקלו בדה-לגיטימציה ואפילו בהאשמת בגידה, נתפסו כפגיעה במוראל העם ובמוראל החיילים הלוחמים ברצועה. הממסד, השיח הציבורי וגם התקשורת אופיינו ברוח דברים זו. במציאות בה תקשורת גלובאלית ואינטרנטית זמינה, נחשפנו למידע שלא הופיע בתקשורת הישראלית, יחד עם המידע שהגיע אלינו, חברי פסיכואקטיב, ממקור ראשון, מקולגות בעזה. למידע זה היה חלק חשוב בעיצוב חוויותינו, עמדותינו ואופני התקשורת שלנו עם הציבור הישראלי.
בשיחות אישיות וקבוצתיות עם אנשים מהציבור הישראלי, נתקלנו במספר סוגי תגובות לנוכח המידע שהצגנו: החל מהבעת אי אמון באמיתות דיווחינו; דרך הבעת צער על הרג אזרחים תוך ראיית המתקפה כלגיטימית והכרחית; המשך בהאשמת הצד השני במה שנעשה לו, ועד להבעת רגשות של שמחה לאיד. נוכח תגובות אלו, חשנו בעצמינו את סוג האיום השלישי שזוננשיין (שם) מזהה: האיום על ערכה המוסרי של קבוצת הזהות הקבוצתית הלאומית. חשנו עצמנו מחזיקים בדבר אותו האחרים אינם רוצים לדעת, ובכך הרגשנו שאנחנו נדחקים לעמדה מבלבלת, מטרידה, ולעתים אף מבהילה.
אריך פרום (1955) מתאר את הדינמיקה שבה חברה מדחיקה מתודעתה תכנים היוצרים קונפליקטים וניגודים ובכך מאיימים על לכידות הזהות הקבוצתית. באמצעות מנגנונים של טאבואים חברתיים הקבוצה נשמרת מפני התנסויות, רעיונות ורגשות שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מודעת להם. החברה שומרת על עצמה מהעלאה למודעות של חומרים מודחקים וממעבר על טאבואים באמצעות מנגנונים של איום בנידוי ובידוד המופעלים על פרטים המשתייכים אליה. הפחד של הפרט מנידוי הוא הפחד מאבדן זהות, ויחד עם הפחד מבדידות ועם איום על תחושת ההשתייכות- מהווים פחדים אלו מנגנון עוצמתי המונע מהפרט להעלות למודע הקבוצתי את החומרים עליהם חל האיסור. במקרים רבים במהלך התקופה האמורה, חשנו בעצמה את איום הנידוי והבידוד מהחברה בה אנו חיים נוכח העלאת תכנים שסיווגו כבלתי לגיטימיים.
עבורנו, היהודים בפסיכואקטיב, המרחב של קבוצת הדיון היה המקום היחיד כמעט בו יכולנו לדבר, לשתף ולחשוב על הפעולה הצבאית בעזה ולהביע התנגדות לגביה מבלי שנחוש עצמינו מנודים או מבודדים. האפשרות לחשוב על המתרחש בכלים מקצועיים, לחלוק תחושות, להתווכח ולתכנן פעילויות סיפקה לרובנו מרחב של השתייכות. מרחב השתייכות זה אפשר לנו להתמודד עם המתרחש בתוכנו ולהיפגש עם אחרים המתמודדים עם חוויות וקונפליקטים דומים. יצרנו לעצמנו קבוצת תמיכה שהעניקה לחבריה כוח בהתמודדות עם המציאות המלחמתית,על כל מישוריה, בחוץ: הפעולה הצבאית התרחשה בעזה, אך אנו מצאנו עצמנו לא פעם 'נלחמים' אל מול 'החזית המאוחדת' של לגיטימיות המתקפה. חשנו מנוכרים נוכח האנשים הסובבים אותנו בקרב משפחותינו, בחוגי חברינו או במקומות העבודה, ומצאנו את עצמינו מודרים מהשיח היהודי-ישראלי הלגיטימי בשל התכנים אותם העלנו והעמדות בהן החזקנו.
כאמור, במהלך המתקפה על עזה, עם הצטרפות חברים חדשים שחיפשו אף הם ערוץ לביטוי רחשי ליבם ולדיון במתרחש, הפכה רשת התקשורת של פסיכואקטיב לקבוצת דיון הטרוגנית יותר בעמדותיה ובדעותיה. הדיאלוג אופיין לא פעם בהאשמות הדדיות. אנחנו, המתנגדים להתקפה הואשמנו בשנאה עצמית ובהפקרת החלק הישראלי והיהודי בזהותם. הואשמנו גם בהזדהות יתר עם סבלם של הפלסטינים בצד קהות לסבלם של אנשי שדרות המופגזים; טענו שאנו נגועים בביקורת עצמית פתולוגית; או שאנו סובלניים רק לדעות של אנשי שמאל, ולוקים בגזענות כלפי אנשי מרכז או ימין. אנחנו מצידנו האשמנו את אלו שלא גינו את המתקפה באי לקיחת אחריות על הסבל והעוול שהם גורמים לפלסטינים, ובעיוורון לאפקטים של הכיבוש הישראלי ולתפקידו ביצירת המצב ערב המלחמה ואפיינו אותם כלוקים בשיח יהודי קורבני.
הדיון היה עבורנו קשה ומאתגר כאחד. חזרנו וטענו שפעולותינו נובעות מתוך עמדה של דאגה עמוקה לחברה שלנו, כולל לתושבי שדרות והישובים בעוטף עזה, שדאגה זו היא המניעה אותנו להציע דרך אלטרנטיבית למלחמה ולקונפליקט המתמשכים בין ישראל למדינות ערב, ובין היהודים לבין הפלסטינים. להבנתנו, החברה הישראלית לכודה בתפיסה שבה כוח צבאי הוא המענה העיקרי לקונפליקט - תפיסה שלעתים מתעוררת כתגובה למצב איום אמיתי, כמו גם לחוויית איום מדומה, חוסר אונים והעדר מוצא. גם במהלך ההתקפה המשכנו להתעקש ולהציע שהפתרון ינבע אך ורק מתוך דיאלוג עם החמאס ומתוך מוכנות ישראלית לעשות ויתורים קשים אך הכרחיים.
הביקורות והאשמות הגבירו אצלנו את חווית הפיצול בין ה"אנחנו" המוסריים, האנושיים, המבקשים פתרונות בדרכים לא אלימות, ובין ה"הם" הלא מוסריים, הלא-אנושיים ושאינם כנים ברצונם לשלום ולמציאת פתרונות לא צבאיים. היה זה פיצול עיקש, ש"תרם" רבות להקצנת העמדות בניסיונות לקיום דיאלוג בקרב הקבוצה היהודית. חברים שניסו להשמיע קול התומך בנסיבות ההתקפה נתקלו בתגובות עוינות. מצטרף חדש פרש מהשיח ואחרים הצהירו מספר פעמים על הקושי להיות מיעוט בקבוצה שלנו והביעו רצון לפרוש. לפיצול היו מספר ביטויים: ראשית, הוא התאפיין ברצון לסמן את גבולות המרחב האינטרנטי "שלנו", לשמור עליו כמקום מוגן, שבו, בשונה מהמציאות בחוץ, היוונו רוב. מקום בו אנחנו לא נדרשים להצדיק השכם והערב את עמדותינו ותחושותינו לנוכח ההתקפות, ויכולים להתכנס בכאבינו ובכעסינו. שנית, הצורך שלנו להרגיש מוסריים ואנושיים היה קשור בצורך בהכרה מהפלסטינים במוסריות ובאנושיות שלנו. ציפינו, באופן מודע יותר או פחות, להכרה בפעילותנו בזמן המלחמה, במשוב שמבחין אותנו מקבוצת הרוב. ביקשנו לראות בעיני הפלסטינים את בבואתנו האנושית והערכית. כאשר צורך זה לא סופק, מצאנו עצמנו שוב מתמודדים עם תחושות הבידוד והבדידות. המצבים הללו הביאו איתם את ההכרה בכך שהפיצול, שהגן עלינו במידה מסוימת מפני התקפה מן ה"חוץ" היהודי-ישראלי, אינו יעיל ואינו מביא איתו את ההקלה המיוחלת. פנינו לבחון את הסטריאוטיפים, העמדות והדעות הקדומות שלנו, שמנעו מאיתנו לעתים לקיים תקשורת עם אנשים שדעותיהם לא תואמות במדויק את אלו שלנו. כאשר הצלחנו להתגבר על החרדה מה"אחר" היהודי-ישראלי, גילינו שותפים אמיצים בנכונותם לבחון את עמדותיהם, את גבולות זהותם, את הנחות היסוד העמוקות ביותר עליהן מושתתת חוויית הקיום כיהודים בישראל. קיום משותף זה של קולות שונים בקבוצת הדיון אפשר לנו להגדיר ביתר דיוק את זהותנו והוביל את חלקנו לחשבון נפש בנוגע לגבולות הסובלנות שלנו, בנוגע לרצון שלנו להתכחש לחלקים מזהותנו הלאומית ולפצלם מעצמנו, והפך אותנו ערים למלכודת הצדקנות האורבת לפתחנו. הדיונים הקשים שהתנהלו עוררו בנו ביתר שאת את הדילמה, שבין הרצון להסתגר בתוך עצמנו ולשאוב כוחות מקרב אלו החושבים כמונו, לבין ההכרה שבעשותנו כך - אנו מפצלים את עצמנו מהציבור בתוכו אנו חיים ובעצם מוותרים על המאמץ הנדרש בכדי לתקשר איתו. הבנו כי אנחנו חייבים למצוא בעצמנו את המרחב שיאפשר לנו ריבוי קולות ויפתח בנו את האפשרות להידבר גם עם אלו שאינם מסכימים עימנו.
נושא שהיה טעון במיוחד והיווה מקור למחלוקת חריפה בקרב היהודים, שחצה גבולות בין שמאלנים מתונים לאלו הרדיקלים יותר, בין אקטיביסטים ללא-אקטיביסטים, הוא ההשוואה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים. מצד אחד, היו שגרסו כי השואה אינה ברת השוואה למצב בעזה, חמור וזוועתי ככל שיהיה. היו שהאשימו את המשווים באנטישמיות ופירשו את מניעיהם כמניעים גזעניים. מנגד, היו שראו בהשוואה ביטוי לכאב, וגרסו כי אין להתייחס אליה כאל טאבו חברתי וכי יש להפיק לקחים היסטוריים מן ההשוואה, כלומר מבחינת הדומה והשונה בין המצב היום לבין המצב בשואה.
לסיכום הפרק "דיאלוג ברשת בעת מלחמה" – בתיאור מטריצת הדיאלוגים בקשנו לאפיין את התקשורת בין קבוצות שונות שהושפעו באופן ישיר, מי יותר ומי פחות, מההתקפה על עזה. תארנו את הקולות ואת התחושות שליוו אותנו כחברי פסיכואקטיב במהלך ההתקפה, במפגשנו עם יהודים-ישראלים ועם פלסטינים מעזה, מהגדה ומישראל. אנו משערים כי קיימים מוטיבים מקבילים בין מאפייני הדיאלוגים שהתנהלו בין הקבוצות לבין מאפיינים בתהליכים התוך-נפשיים שעברו על רבים מאיתנו בהשפעת הפעולה. ההשתתפות בדיאלוגים התקיימו למרות אווירת מציאות שלא היה בה מקום להתבוננות פנימית, למפגש לא-אלים ולדיבור. השיחות הוירטואליות נגעו כל העת בחוויות קצה - הישרדות רגשית, ערעור עד כדי איום בהרס הזהות - ואופיינו לכן בנפיצות הרבה ובעיסוק בגבולות המדיום התקשורתי ובהגבלתו. הדיאלוג במצב כה טעון וטראומטי נטה להפוך לעיתים טעון וטראומטי בעצמו. מאמצים רבים ומתמשכים הושקעו מצד כל המשתתפים בכדי להפוך את המרחב הווירטואלי למרחב בטוח. כאשר מאמצנו צלחו, חשנו הקלה ואף גאווה עד כדי תחושה שיש ביכולתנו להציע אלטרנטיבה להתמודדות עם הקונפליקט הלאומי. כאשר לא צלחו המאמצים והדיכוטומיות, הניגודים והאשמות השתלטו על השיח, הוצפנו בתחושות חוסר מוצא וייאוש.
בכל אחת מהקבוצות השותפות לדיאלוג, היו משתתפים שהרגישו, בזמן זה או אחר, שתמורת השתייכות למרחב הדיאלוג הם נדרשים לחצייה בלתי נסבלת של גבולות זהותם. משתתפים ספורים בחרו לעזוב את קבוצת הדיון. אנו תקווה שאלה שנשארו במרחב הוירטואלי בין אם כמשתתפים פעילים ובין אם כקוראים בלבד, מצאו עצמם, כמונו, מחוזקים בכוונתם לפעול לשינוי המציאות שאיימה וממשיכה לאיים על אזורנו.
פעולות פסיכואקטיב במהלך ההתקפה
במהלך ההתקפה על עזה חשנו שאל לנו להסתפק בדיבור שבינינו לבין עצמנו - מהותי וחשוב ככל שיהיה - וכי כאנשי טיפול אקטיביסטים אנו אחראים לפעול כמיטב יכולתנו על מנת להשמיע ולהראות את ההתנגדות שלנו למבצע "עופרת יצוקה".
ניתן לאפיין את הפעילות של פסיכואקטיב בשני ערוצים שחפפו זה את זה: פעולות לתמיכה והזדהות עם הציבור הפלסטיני בישראל, בגדה ובעזה, ופעילות מחאה כנגד ההתקפה בתוך החברה היהודית-ישראלית.
פעולות הזדהות, תמיכה וסיוע:
1.איסוף עדויות מאנשי טיפול בעזה: בשיחות הטלפון שניהלנו עם הקולגות שלנו בעזה ביקשנו להיות עדים לתוצאות המתקפה הצבאית על האנשים שם. ניסינו להימנע בשיחות אלו מדינמיקה של תקשורת "טיפולית", של יחסי כוח א-סימטריים, וכן ניסינו שלא להיות מונעים על ידי תחושות אומניפוטנטיות של הצלה. ניסינו להקשיב ולא להתנתק מתחושות חוסר האונים שלנו לנוכח המציאות הנוראה שהם נתונים לה.
חנה אולמן (2000) כותבת על תפקיד העדות במובן החברתי. היא רואה בעדות תהליך בו מוחזרים חלקים מוכחשים של מציאות חברתית אל תוך הספור האישי והקולקטיבי של הקהילה. החלקים הללו מוכחשים מורחקים בשל הסבל והרוע הטמונים בהם. כך חשנו בעת איסוף העדויות, שאנו אוספים חומרים שקבוצת הרוב היהודית-ישראלית לא נמצאת עימם במגע ואף מרחיקה אותם מעליה באופנים שונים. בתהליך איסוף העדויות נפגשו חברי הקבוצה במציאות טראומטית וכואבת. בעקבות המפגש חוו חלקנו סימפטומים של טראומה משנית: דיכאון, חוסר שינה, חרדה ועוד. כפי שמוסיפה וכותבת אולמן, עבור העד, המפגש הישיר והבלתי ניתן להכחשה עם המציאות המורחקת, עלול להוביל למשבר שיש בו ערעור על הנחות וקטגוריות קיימות וערעור על מרחק נוח בין האני וה"אחר".
2) ארגון סוכת אבלים על כל ההרוגים במהלך ההתקפה על עזה: קבוצת פסיכואקטיב הצטרפה ליוזמה של נוה שלום/ וואחת אל-סאלם ויחד עם עו"סים שלום, ופורום משפחות שכולות ישראליות פלסטיניות, אירגנו אירוע שכונה "סוכת אבלים, קריעה – אירוע מחאה ואבל" בה נערך טקס אבלות על ההרוגים היהודים והפלסטינים במהלך ההתקפה הצבאית על עזה. בכניסה לאולם האירוע הוצבו שלטים שחורים עם שמות ההורגים – 182 שמות פלסטינים ושני שמות של אזרחים ישראלים - והודלקו נרות לזכרם. בטקס נשאו דברים אנשי רוח ואנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה מישראל ומעזה (באמצעות הטלפון), פעילי שלום ואם שכולה מישראל. הורה שכול פלסטיני מהגדה היה אמור להגיע ולשאת דברים אך סורב כניסה ע"י שלטונות צה"ל. המארגנים/ות ביקשו לתת במה לכל אחד מהצדדים להתאבל על הדברים שמתו בחברה שלו ובתוכו; להיחשף לאבלו של האחר ולהשתתף בו מתוך בחירה; ולשני הצדדים לבטא את האבל המשותף על התקווה ועל החלומות שההתקפה על עזה המיתה.
3) סיוע לארגון "רופאים לזכויות אדם" בפעילות לפינוי פצועים: במהלך המתקפה על עזה נותרו פצועים פלסטינים רבים ללא מענה רפואי ואפשרויות הפינוי נחסמו. חברים מפסיכואקטיב הצטרפו למאמצים של ארגון "רופאים לזכויות אדם" (רל"א) בהפעלת לחץ על שלטונות הצבא בקריאה לאפשר הגשת סיוע לאזרחים שנפצעו. לדוגמה מובא להלן המקרה של משפחת אל-עאידי:
ב-3 בינואר פגע הצבא בביתה של משפחת אל-עאידי המתגוררת בשכונת ג'חר אלדיק מזרחית לעיר עזה. ששה מתוך 20 בני המשפחה נפצעו. על כל ניסיון לצאת מהבית הגיבו חיילי צה"ל בירי. בעקבות פניית המשפחה, פנו ב-4 בינואר נציגי רל"א לצבא בבקשה לתיאום פינוי הנפגעים. הצבא מנע את פינוי בני המשפחה במשך ששה ימים, כמו כן נחסמה גישת אמבולנסים למקום, נמנעה הגשת מזון ומים למשפחה וטיפול רפואי לפצועים. ב- 6 בינואר הצליחו שניים מהפצועים לצאת מביתם, כשהם אוחזים בדגל לבן. הם נאלצו לצעוד ברגל מרחק של שני קילומטרים עד הגעתם לרכב הפינוי. פינויים של שאר הפצועים התאפשר רק ב- 10 בינואר כאשר בני המשפחה יצאו רגלית את ביתם כשהם נושאים את הפצועים בזרועותיהם. מתוך דו"ח רופאים לזכויות אדם בנושא האתיקה הרפואית בעת התקפה על עזה אנו למדים שהשיחות עם המטה ההומניטרי של צה"ל היו לרב מתסכלות למדי. הקמת מטה כזה אמורה לכאורה להעיד על האחריות ההומאניטרית שהצבא לוקח על עצמו כלפי האוכלוסיה האזרחית בשטח הלחימה. בפועל, לא ניתן שלא לחשוד שהמטה נמצא שם על מנת לצאת ידי חובה - שעות הפעילות שלו הוגבלו לשעות היום במהלך השבוע בלבד, וחיילים זוטרים, מנומסים, אך נטולי כל יכולת השפעה הם אלו שענו לטלפון.
4) הצטרפות לקואליציית אירגונים לסיוע למרכז לבריאות הנפש בעזה (GCMHP): במהלך ההתקפה על עזה נפגע המרכז לבריאות הנפש וניזוק קשות. קבוצת פסיכואקטיב הצטרפה לקואליציה של ארגונים, בראשות Psychologists for Social Responsibility (PsySR), שהתאגדו במטרה לתרום לשיקום המרכז ולתמוך בעובדיו. נייר העמדה של קואליציית הארגונים מצהיר כי שלום צודק ובר-קיימא דורש לקחת בחשבון שיקולים פסיכולוגיים והתוצאות פסיכולוגיות של התקפה כזו. עוד מצהיר נייר העמדה כי הסיוע ל-GCMHP הוא אחת הדרכים בה אנשי טיפול יכולים לתת מענה לייאוש ולחוסר-האונים של כל הצדדים לנוכח האלימות המתפרצת, שנראית בלתי פתירה. בכך יש תמיכה בזכויות אדם, בהכרה הדדית ובביטחון לשני הצדדים. בנוסף להצטרפות ליוזמת הסיוע וההתרמה של PsySR, חברי פסיכואקטיב פעלו ופועלים עדיין לגיוס תרומות מנדבנים בחו"ל לשיקום המרכז.
פעילות מחאה נגד המלחמה:
בניסיון לסייע לתושבי עזה ולתמוך בהם, השתתפו חברי פסיכואקטיב באירועי מחאה שאורגנו על ידי ארגונים שונים במהלך כל התקופה וכן יזמו פעולות מחאה בעצמם:
1) השתתפות בהפגנות כנגד "עופרת יצוקה":
חברי פסיכואקטיב השתתפו ברבים מאירועי המחאה שאורגנו על ידי קבוצות שונות בשמאל כנגד המתקפה בעזה. (ונשאו שלטים כגון "שלום לשפיות" או "נפש בריאה בגבול בריא"....) ההפגנות התקיימו בתל-אביב החל מהימים הראשונים של המתקפה ולאחר מכן התפשטו לערים גדולות נוספות כמו חיפה ובאר- שבע, לערים ערביות כמו סחנין, לאוניברסיטאות, ועוד. ההפגנות נערכו באווירה ציבורית עוינת, לעיתים אל מול הפגנות-נגד של אנשי ימין שתמכו בהתקפה, ולוו במשמר משטרתי כבד מחשש להתלקחות אלימה. הפגנות בעת פעולה צבאית לעולם אינן מתקבלות באהדה, גם כאשר הן מותרות על פי חוק. במהלך ההתקפה הנוכחית חשנו התקשחות ביחס של המשטרה לגילויי ההתנגדות שהתבטאה בסירוב למתן רישיונות לקיום הפגנות ובמעצרים של מאות אזרחים ערבים, כמו גם במספר מעצרים של אזרחים יהודים, שהשתתפו בהפגנות לא אלימות.
2) פרסום עצומה של אנשי בריאות נפש כנגד ההתקפה: פרסמנו עצומה בה הבענו את זעזוענו מממדי ההרג, ההרס והאלימות, ובה הצהרנו כי אנו רואים בהתקפה פגיעה בערכינו. כאנשי טיפול הבענו דאגה לנוכח הטראומטיזציה של תושבי עזה, וגרסנו כי טראומטיזציה זו מקעקעת את האפשרות של שני העמים לחיות בכבוד ובשלום, לסיים את הכיבוש ולצאת ממעגלים של שנאה, פחד ואלימות. גינינו כל פגיעה צבאית במוסדות אזרחיים, בכללם במרכז לבריאות הנפש בעזה, ואת ההרס המתמשך של תשתיות בעזה. קראנו להפסקה מיידית של פגיעה באזרחים משני הצדדים, להפניה מיידית של משאבים לשיקום ההרס, לקידום הידברות אזרחית בין העמים ולמשא ומתן מדיני לסיום הכיבוש.
3) שליחת מכתבי תגובה לעיתונות היומית: חברי פסיכואקטיב ניסחו מכתבים לתקשורת שעניינם המחירים הנפשיים והמוסריים שמשלמת החברה הישראלית על ההתקפה. כאמור, רב רובה של התקשורת תמך במהלך הצבאי, והקולות המתנגדים היו מעטים. באמצעות המכתבים ניסינו להגיע דרך התקשורת לשיח הציבורי, יש לומר, בהצלחה מועטה ביותר.
פעילויות, הקשורות להתקפה על עזה ונמצאות כעת בהכנה:
פרט לפעילויות במהלך ההתקפה, עוסקים חברי פסיכואקטיב בפעילויות המתייחסות לאפקטים של ההתקפה ובאופן רחב יותר להשלכות של מצב של כיבוש על האוכלוסייה האזרחית בישראל. שתיים מהפעילויות הללו הינן:
1 ) פרויקט עדויות מהחיים בצל מבצע "עופרת יצוקה": מטרת הפרויקט היא לחקור את השפעת האירועים על האוכלוסיות השונות שהיו מעורבות בפעולה הצבאית והושפעו ממנה: אזרחים תושבי עזה, אזרחים תושבי הישובים בעוטף עזה, פלסטינים בגדה, פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, חיילים והורי חיילים. בפרויקט זה אנו מבקשים לחצות מחסומים פסיכולוגיים ולהביא נקודות מבט שונות זו לצד זו באופן שלא מתאפשר במציאות היום יומית של הכיבוש.
2) ארגון כנס על ההשלכות הפסיכולוגיות של הכיבוש על חיילי צה"ל ועל החברה הישראלית: אחד מערוצי הפעילות המרכזיים שלנו הנו עריכת כנסים לציבור אנשי בריאות הנפש במטרה לעורר את המודעות להשלכות הנפשיות של הכיבוש ושל הקונפליקט המתמשך על שתי החברות - הישראלית והפלסטינית. כל הכנסים עוסקים בקשר שבין הפוליטי והטיפולי. כנסים קודמים עסקו במחסומים קונקרטיים ופסיכולוגיים לשלום, בטיפול פסיכולוגי בצל הקונפליקט, במפגש בין פלסטינים ויהודים בחדר הטיפול, ובשאלת התנאים הפסיכולוגיים ליצירת שותפות על מקום. הכנס האחרון התקיים ביוני 2009 באוניברסיטת תל-אביב ועסק במחיר שצעירים בישראל, הנשלחים מטעם המדינה, משלמים על ביצוע משימות השיטור והכיבוש בשטחים הכבושים, ובהתקפה האחרונה על עזה. הכנס עסק בעיקר בחיילים אך גם במחיר שהחברה הישראלית כולה משלמת.
סיכום
במאמר הנוכחי ניסינו לתאר את החוויות שלנו במהלך ההתקפה על עזה ואחריה. תיארנו את הרקע הפוליטי- חברתי בתוכו פעלנו ואת האופן שבו הגבנו לאירועים, מתוך פרספקטיבה של אנשי טיפול, אקטיביסטים, יהודים בישראל. ניסינו להראות כיצד מצב עניינים זה אתגר אותנו להתעמת עם גבולות זהותנו בשיח עם קולות פלסטינים ועם קולות של יהודים ישראלים אחרים. תיארנו את התמודדותנו עם הנטייה להכחיש ולפצל חלקים מסוימים מתוך עצמנו, כמו גם עם מידת מוכנותנו לדעת ולראות את מה שנסתר מתודעתנו. את פעילותנו במהלך ההתקפה יש לראות, בקונטקסט זה, כניסיון לחבר בין חלקי עצמי דיסהרמוניים ומסוכסכים, ניסיון שבימים כתיקונם מהווה משימה מתישה למדי, ובעת פעילות צבאית נחווה לעיתים כבלתי אפשרי. לצד כל אלה תארנו את הפעילויות בהן השתתפנו ואת הפעילויות אותן יזמנו בזמן ההתקפה על עזה ואחריה במטרה לסייע לתושבי עזה, למחות על המתקפה הצבאית ולתרום לקידום דרך של דיאלוג ולמציאת פתרון מדיני בעתיד.
הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו שונה, קרוב לודאי, מסכסוכים לאומיים וטריטוריאליים אחרים שהתרחשו בעבר והמתרחשים בתקופתנו שסחפו ועדיין סוחפים את המשתתפים בהם לעמדות מקוטבות, לחוויות של איום ולהתמודדות על ידי שימוש באלימות. אנו היהודים הישראלים בפסיכואקטיב גורסים כי העובדה שאנו משתייכים לצד החזק במשוואה כובש-נכבש, מטילה עלינו אחריות למצוא דרך לרסן את השימוש בכוח ולהמיר את הכוח הצבאי בעוצמה של משא ומתן ושל דיאלוג.
המאמר הנוכחי אינו יכול להסתיים בנימה אופטימית או עם תחושת הקלה, מאחר ואזורנו רחוק מלהגיע לרגיעה ולפתרון, ומאחר והאלימות וההרס נמשכים. עם זאת, פעילותינו בפסיכואקטיב מפגישה אותנו עם פלסטינים ועם יהודים המכירים בסבל הנגרם לכל תושבי האזור והמחפשים כל העת דרכים לדיאלוג. ביחד אנו מבקשים לפרוץ את מעגלי הקורבניות וההתקרבנות האינסופיים שאנו מייצרים, ורואים את עצמינו מחויבים למצוא דרכים אחרות, לא אלימות, לפתרון. אנו רוצים להאמין שבסופו של יום כוחות אלו יגברו ושתי החברות - היהודית והפלסטינית - תמצאנה את הדרך לחיות זו בצד זו בשלום.
ביבליוגרפיה:
1) Benjamin J., Mutual Injury and Mutual Acknowledgment: Lecture in Honor of Andrew Samuels, World in Transition Conference,
2) Fromm,
3) Frosh S., Facing Political Truths , in Psychotherapy and Political International, vol. 5 p.p. 29-36, 2007
4) Martin-Baro
5) Sonnenschin, N., Dialogue-Challenging Identity – Jews constructing their identity through encounter with Palestinians.
6) Ullman, C. 2006, Bearing witness: Across the barriers in society and in the clinic. Psychoanalytic Dialogues 16(2): 181-198.
