סיפורי שחרזדה ותפילה של רוסיני במזג אויר מעונן פוליטית
רשמים מהכנס הבינלאומי לפסיכואנליזה התייחסותית
תל אביב, 24-27 יוני 2009
מאת חוה קדוש
ההרצאות בכנס ההתייחסותי היו כולן מרתקות, אך היו כמה שבמיוחד תפסו את ליבי וחושי והעבירו אותי לתוך אווירת החלום או הפנטסיה אשר בתוכה שהינו ושרינו, בערנות מלאה, לאורכו של כל הכנס. זו אינה סקירה של הידע הרב שהוצג בכנס זה, כי אם ניסיון להעביר אל הכתב את החוויה שלי, של להיות עם אחרים שם - מטפלים צעירים ובוגרים, חדשים וותיקים, מורים ותלמידים, הוגים, קוראים וכותבים. כולם יחד במליאה, מאות נשמות ונשימות דחוסות במרתפי המלון, מחפשות ופוגשות קשר, קירבה, מגע והתייחסות אנושית.
חווית החלום והביחד התפתחה מתוך מפגש ראשוני עם קולו המונוטוני של מלקולם סלאבין, בנתחו את סיפורי ערב (סיפורי "אלף לילה ולילה") כדוגמה לנרטיב יצירתי של ריפוי האחר – הוא המלך – המאיים על חיי שחרזדה; החוויה העמיקה במפגש הערב החזיתי והטוטלי עם הסרט "ואלס עם באשיר" והשיח שאחריו עם היוצר; והמשיכה להתעצם דרך המוסיקה ונגינת דיבורו האיטלקית של ג'יאני נביוסי, שדיבר על חשיבות הגוף כבסיס הזיכרון של חוויית הטראומה, על "גוף זוכר" אשר רק עם שיתוף אחרים יכול להיפגש שוב עם החוויה, באמצעות מקצב ותנועה רגשית. נביוסי השמיע לקהל תפילה שהלחין רוסיני ליחידים ומקהלה, והדגים דרכה את עוצמת היחד ומשמעויות השיתוף. לא היה צורך בהרבה מילים נוספות.
בתוך האווירה הקסומה חשתי גם את העננה הפוליטית. נראה היה שדי בעקשנות, חלק לא קטן מהאורחים ניסו לכפות עמדה פוליטית נגד המדיניות הישראלית בקונפליקט האזורי. נפתח מרחב גדול מאד, ותביעה, לתת מקום למצוקת הפלשתינאים, אבל לא כל כך קל היה למצוא מקום למצוקה היהודית והישראלית. החוויה היתה כאילו ישראל נדרשת להסכים עם העמדה הביקורתית המקובלת, התובעת ויתור על כוחניות לטובת הנזקקות הפלשתינאית. היתה לי הרגשה שפשוט קשה לתת מקום למצוקה של העצמי, ועל זה הולבשו ניסיונות פוליטיים - פוליטיים מדי לטעמי. אולם, היה גם בכנס מקום לקושי של המטפל להתבונן לתוך עצמו ולהכיל את שנמצא שם, הפן הפרטי של הצל כפי שהוצג בדבריו של פיל ברומברג בראיון מוקלט מראש בוידאו.
הרגעים בהם נערך עיבוד של חוויות הכנס הללו היו בשעת קבוצת הבוקר – 45 דקות מדויקות של עבודה נפלאה, ולטעמי גם מועילה. מפגש הבוקר אפשר מרחב התייחסותי עשיר ומעמיק להתמודדות ועיבוד הזוויות השונות של "צילו של הזיכרון". אולי גם עיבדנו את צילה של ההוויה האנושית, הצל שאף אחד לא רוצה להכיל ולנכס לעצמו, לחיות עימו באחריות, ולכן מושלך ומוטל על האחרים. הצללים התכניים היו בעיקר סביב טראומת השואה, והשתלשלות משבריה לימינו אלה.
בולטת במיוחד עבורי לאורך הכנס היתה החוויה של המפגש בין חלקי זהויות בתוכנו - הפרטית והחברתית, האישית והמקצועית, הפוליטית והאנושית. ובעיקר – איך לעזאזל מחברים ביניהם וחיים עם זה בשלום? בעיני, כל המשתתפים חוו קונפליקט זה והתנהגו ודיברו אותו בקולות שונים.
באתי לכנס הזה לראות ולשמוע את המורים מהם למדתי ואת כתביהם קראתי. אכן כך היה. אולם, עלי לציין שבמיוחד התרשמתי והושפעתי דווקא מאלה שלא הכרתי קודם לכן – מעבודות מקוריות, חשיבה יצירתית, ובעיקר מההומאניות. שמחתי לקחת חלק בכנס, להווכח שאת מקומו של ההוגה המרוחק והמנוכר קמעה מימים עברו, תפסו אנשים חמים חכמים וקרובים. נהניתי לפגוש מכרים חדשים וללמוד מחוויות מעשירות אלה.
