פסיכולוגיית העצמי ומוסיקה
סקירת מפגש "פסיכולוגיית העצמי" , 21.6.09, מתוך "מפגשים בצוותא"
עם אלדד אידן, אמינה טייבר, וד"ר חזי כהן
חמוטל געש
אתמול בערב הצטרפתי לחזרה של מקהלה, לאחר שנים שלא השתתפתי בקבוצה שכזו. סוף השנה כעת, כולם מכירים את כולם, שמחים, מפטפטים. רק אני החדשה, הזרה – חשתי מבוכה, רציתי להחליף מלים עם הנוכחים, אך המלים כמעט ולא יצאו... ואז התחילה החזרה. חימום קול קצר ומַעבר לשירה משותפת. תחילה כל קול לחוד, ואז כולם ביחד. תחושת חיבור, הרמוניה וזרימה אפפה את החדר. המוסיקה המסה אותי ביופייה, והמסה גם את המחיצות. נשמענו כאחד, חדשים וותיקים, נשים וגברים. הרמוניה: קולות שונים, גבהי קול שונים, כאשר אלה נשמעים בו זמנית, כאחדות אחת, כגורל משותף. הקרח נשבר. חשתי שמחה, מלאות ושייכות.
למחרת בבוקר הדהדו בי קולות ההרצאה בה נכחתי לפני כמה ימים – "פסיכולוגיית העצמי ומוסיקה". המרצים אלדד אידן, אמינה טייבר וד"ר חזי כהן, האמונים על טיפול בגישה הקוהוטיאנית, שהעידו על עצמם ש"המוסיקה זורמת בעורקיהם" – המחישו כיצד מוסיקה עשויה לשמש כזולתעצמי, כיצד מתגלם בתוכה הרעיון של זולתעצמי ורעיונות נוספים. ההרצאה שילבה בין מלים והשמעת קטעי מוסיקה רלוונטיים.
את המוסיקה כזולתעצמי חשתי כמשתתפת בחזרה המתוארת. את מקומה במפגש הטיפולי אני חשה בחוויותיי כמטפלת במוסיקה בתחילת דרכי – תחושה אינטואיטיבית שאולי קיבלה "כותרות חדשות" בערב העיון. אני מקווה שהדוברים והקוראים יקבלו את הצורך שלי להציג את הדברים ברוח התיאוריה, באופן "אחדותי", ללא הפרדה בין דובר לדובר. כמו כן, יש לציין שאיני בקיאה בפרטי התיאוריה הקוהוטיאנית ולכן מקווה שאי דיוקים יתקבלו בסלחנות ובברכה... אשלב בסקירה דוגמאות מתחום הטיפול במוסיקה, בתקווה שאלו יתנו זווית נוספת ויעשירו את הקריאה וההעמקה.
מוסיקה, לפי הדוברים, היא אמנות שהתקשו להתייחס אליה בכתבים הפסיכואנליטיים, אולי בשל היותה דינמית ובת חלוף, ולכן קשה לניתוח. הכתבים הראשונים שהתייחסו אליה נגעו בהיבטים מצומצמים של החוויה. קוהוט בגישתו המוקדמת של דחף-מבנה, התייחס לאלמנטים הדחפיים בחוויה המוסיקלית, לתחושת הסיפוק כאשר המתח המוסיקלי, הדיסוננס, מתפוגג ונפתר, כאשר הכאוס הצלילי מתארגן לידי מבנה "אגו" מוסיקלי. בהמשך, התייחס קוהוט להיבטים מלאים יותר ואישיים יותר של החוויה, בהתאם לגישתו שהתמקדה בעצמי הסובייקטיבי.
לפי הדוברים, מוסיקה היא האמנות הקרובה ביותר לחיי הרגש. מוסיקה מצליחה לבטא דקויות, מורכבויות ועומקים רגשיים שמלים לעתים מתקשות להביע. מוסיקה מאפשרת הדהוד בו זמני של רגשות שונים, של קולות תוך נפשיים שונים, לעתים גם אמביוולנטיים. למשל, המטפלת במוסיקה מארי פריסטלי השתמשה ביתרון זה, והשמיעה באמצעות אלתור יחד עם מטופליה קצוות רגשיים וקולות שונים של חוויותיהם, על מנת לאחד את הפיצולים בנפש. לעומת שיח מילולי, במהלכו כל אדם מדבר בתורו, מוסיקה מאפשרת גם דיאלוג בין אישי בו זמני. מוסיקה אינה מוסרת מסר אחיד וברור, כל אדם יכול לחוש אותה באופן הסובייקטיבי, האישי שלו, ולצמוח בעזרת האמת שהוא עצמו מוצא בה.
כפי שנרמז קודם לכן, לאורך ההרצאות עלה כחוט השני אלמנט האחדות והמיזוג בין ישויות שונות, שקיים במוסיקה: קולות שונים מעבירים לעיתים מסרים מילוליים שונים (כמו בדוגמאות שהושמעו מעולם האופרה), אך עדיין נשמעים תלויים זה בזה, והם אינם מתקיימים באופן מלא ללא האחר, ונשמעים כאחדות אחת. כך גם האדם רוכש חווית עצמי בריאה – בזכות נוכחות זולתעצמי, שנמצא איתו וממלא צרכיו, כחלק בלתי נפרד מהעצמי.
מעניינת הייתה ההקבלה בין התפתחות בתוך יצירה מוסיקלית לבין התפתחות העצמי: נושאים ומוטיבים מוסיקליים הולכים, מתפתחים ונולדים האחד מתוך האחר, כשבתחילת היצירה מונח הגרעין, הפוטנציאל להתפתחות, המאפשר לחומרים לצמוח ולהתפתח לאורך זמן, למשך היצירה. כך גם העצמי מתפתח – באמצעות סביבה שהכשירה את הקרקע להתפתחותו, המגולמת בזולתעצמי. כדוגמה לאופן בו מימד הזמן משפיע בתוך מפגש טיפולי: מטופלת אוטיסטית כבת 3, משמיעה צליל, אני מהדהדת אותו, מפתחת אותו למשפט מוסיקלי, וחוזרת עליו בכסות שונה במהלך המפגש. כמה צלילים הופכים לאטם לישות מגובשת בחדר. לפתע המטופלת כמו ניעורה, מזהה את המשפט, משמיעה שוב את הצליל על מנת לשמוע אותו מפי. היא צוחקת. לקח זמן רב – בין המפגשים ובתוך המפגש המתואר – עד שיכלה לחוות את עצמה בקולי.
מוסיקה כאמור "שוברת קרח", מובנת על ידי אנשים באשר הם, ועל כן מסייעת בהתקרבות וברכישת אמפתיה כלפי הזולת – הכלי הטיפולי החשוב ביותר, לפי קוהוט. אנשים מעולמות שונים יכולים להתחבר באמצעותה, וכפי שהודגם בהרצאה (בעזרת הסרט "חג שמח") – אפילו אויבים, דוברי שפות שונות. טיפול באמצעות מוסיקה מאפשר להתקרב למטופלים שלא יכולים, מתקשים, או איבדו את היכולת להשתמש בשפה ככלי תקשורתי, וכן לאנשים מתרבויות ושפות שונות (כפי שפוגשת, למשל, המטפלת במוסיקה מרסדס פבליצ'ביץ'). כפי שהוזכר בערב העיון – בכל מפגש טיפולי, גם זה שאינו משתמש במוסיקה ככלי, קיים צליל המקרב את המטפל אל המטופל – אפילו בנקישתו על דלת הכניסה.
ככל שניתן יותר מקום למוסיקה בהרצאות, הרעיונות הרבים שהועלו ביום העיון הפכו, בעיני, למובנים יותר, וחשתי יותר ויותר את רוח הדברים. נדמה היה לי שגם המרצה האחרון, ד"ר חזי כהן, שהשמעת המוסיקה היתה הליבה של הרצאתו, היה נינוח ובטוח יותר, מדויק וברור יותר בדבריו, אולי חש כי המוסיקה תדבר בעד עצמה...
