סקירה של הכנס:
"מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50" – פסיכותרפיה באמצע החיים
סוקרת: עליזה רוזן
בתחילת חודש מאי ערך האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה יום עיון מעניין במיוחד בנושא
רגיש ולא כל כך מדובר: פסיכותרפיה באמצע החיים.
אמצע החיים מתחבר למונח אחר משבר אמצע החיים, מונח שמתאר תקופה של ספק עצמי דרמטי שמופיע בגיל המעבר, כאשר אנשים חשים כי נעוריהם חלפו והזיקנה מתקרבת. זוהי תקופת מעבר בין הבגרות לזיקנה, תקופה שמאופיינת בשינויים רבים, כגון הזדקנות באופן כללי, הפסקת הוסת ותום תקופת הפוריות, עזיבת הילדים את הבית, התמודדדות עם הזדקנות או מוות של הורים ועוד... לא כל ארוע חיים מתקשר למשבר אמצע החיים, יש משברי חיים גם מוקדם יותר או בשלבים יותר מאוחרים בחיים, ולכן הם יחשבו ל"משבר" אבל לאו דווקא של אמצע החיים.
אך האם הפסיכותרפיה מתייחסת באופן שונה לנער כשהוא בן 50? עם שאלה זאת ניסה יום העיון להתמודד. באולם הקטן בבית השחמט ברמת אביב פגשתי מעט צעירים, בעיקר תלמידים של... לא מעט כיסאות ריקים... והרבה ראשי שיבה. רב הקהל היה מורכב מאנשי טיפול שהנושא מן הסתם קרוב אל ליבם. אך ככל שהתפתח היום קיבל הנושא משמעויות חדשות ומרעננות ורוח של חוכמה שקטה ועמוקה הורגשה באולם, חוכמת הגיל, העשייה והניסיון שלא תסולא בפז שקשורה למחצית השניה של החיים.
הדוברים השונים התייחסו לשאלת היום מזויות שונות, כשהשאלה הראשונה שהועלתה על ידי הגב' ציפי רולניק, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה היתה: "מתי ידעתי שאני במחצית השנייה של החיים?" גב' רולניק שיתפה את הקהל בחווייה אישית שעברה אצל הרופא הפלסטיקאי אליו הלכה ליעוץ. הרופא הסביר לה מה אפשר לעשות "כדי שתראי צעירה בעשר שנים". מעודד, נכון? יש מה לעשות. גב' רולניק רק שמה לב שהדוקטור לא דיבר על איזור העיניים ולכן שאלה אם אפשר במסגרת הטיפולים להרים גם את העפעפיים והגבות. על כך ענה המומחה: "למה לך? ממה יש לך עוד להתפעל ולהיות מופתעת בגילך? תני לאחרים להתפעל ממך!" חזרה לקרקע המציאות!
ד"ר דניאל בקר – מחבר הספר "כשאדיפוס גדל" אמר בדברי הפתיחה שלו כרקע ליום העיון שמשבר אמצע החיים מחזיר את האדם לפוזיציה הדיכאונית על פי מלאני קליין עם התייחסות לסופיות של החיים. בשלב זה מתחילה עבודה של אינטגרציה בין ה"יש" וה"אין". דר' בקר הביא אבחנה מעניינת: במחצית הראשונה – אתה מזוהה עם מה שעשו לך. במחצית השנייה – אתה הופך להיות מה שאתה עושה לעצמך.
פרופ' קרלו שטרנגר בהרצאתו Sosien - אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים שאל בפתח דבריו למה כל כך מעט נכתב בספרות הפסיכואנליטית על אמצע החיים? אולי כי הנושא פחות סקסי? אולי כי הוא לא מתקשר לתיאוריות התפתחותיות? על פי דבריו של פרופ' שטרנגר באמצע החיים נשאלת שאלה תיאורטית-קיומית: "איך אפשר לתצמת את החיים לעיקר?" והתשובה: "זול זיין/ היות ככה/ sosien.
פסיכותרפיה צריכה לקחת בחשבון שיש "זול זיין/היות ככה" שהיא המסוגלות להתבונן בכל מה שאנחנו יודעים על עצמנו ומתוך זה לעשות עשייה קוהרנטית. שטרנגר מתבסס על ניטשה שאמר: "אתה חייב להסתכל בצורה חסרת רחמים וחמלה על מי שאתה ומתוך זה לעצב את ההווייה שלך". המרצה הביא את רמבראנדט כדוגמה למי שהתבונן וצייר פורטרטים של עצמו במהלך שנות יצירתו. אפשר להבחין במבט המפוכח, המדוייק ואפילו האכזרי של רמבראנט על עצמו. בפורטרטים אפשר לראות את סימני הגיל, האכזבה, ההתבגרות וההשתנות שעוברים על הצייר בצורה צלולה ובהירה ובכך בעצם לברוא יופי ואמנות.
זאת תפיסתו של שטרנגר. על האדם לפתח בתוכו יכולות של השלמה וקבלה לא פאסיבית אלא מתבוננת. התבונן התבוננות אובייקטיבית שיכולה להביא לתימצות, למהות.
יש כאן תקופת מעבר מיצירתיות פורצת ואופטימית שמאפיינת את גיל הנעורים ליצירתיות מעמיקה "מפוסלת", פחות אופטימית פחות "יפה" אך מייצרת אמנות ויופי. זאת אמנות סיפור החיים שמספר האדם שמקבל את סופיות החיים ולא מתכחש למוות.
וויניקוט ראה בכך תחום בו תרבות מתרחשת, תחום שבו אנו מחזיקים דבר והיפוכו: קבלת הסופיות מחד והפנטזיה לאימורטאליות מאידך. זהו תחום המשחק בו אנו חיים עם פרדוכסים כמו פריצה ויצירה אחרי אובדן או משבר, התפתחות אישית והתמודדות עם שינויים מתוך הכרה עמוקה שאין זמן, הכל זמני וחולף. כעת יכול האדם להחליט מה באמת חשוב לו בחיים ולהתמקד. האדם שמצליח לחיות עם הפרדוכס הזה חי דינאמיקה רגשית מעניינת שכדאי על פי שטרנגר לתמוך בה בקליניקה.
גב' רות נצר – "חייו נושקים לו על המצח" – החצי השני של החיים לפי יונג.
גב' נצר הביאה את תפיסת הלא-מודע היונגיאני והציגה את נפש האדם כנטולת זמן, מבחינת הנפש המוות לא קיים. לדבריה, יונג חשב שטיפול אנאליטי עמוק מתאים יותר למחצתי השניה של החיים: במחצית החיים הראשונה – האדם עסוק בלהשיג את מטרות החיים, הפעילות היא החוצה. במחצית השנייה – הפעילות היא פנימה, התבוננות פנימית מעמיקה אותה כינה "תראפיית המעמקים" וזאת בגלל שהעצמי – self – חזק יותר בגיל השני. בגיל זה אפשר וכדאי לפתח את החלקים החסרים של הנפש, את ההיבט הנוגד כדי לממש את העצמי בצורה מלאה: הגבר – יפתח ויממש את החלק הנשי שחסר בו, והאישה – את החלק הגברי החסר בה.
גב' נצר התייחסה גם לארכיטיפ הנעורים – ארכיטיפ הילד הנצחי על פי יונג הוא בעל פוטנציאל אנרגטי, אנרגיית ה- power שמתעוררת לדבריה גם בגיל השני. זה הגיל שבו עולות שאלות: האם חייתי את חיי במלואם? מה עוד עלי לעשות? מה עוד עלי ללמוד על עצמי? מה עלי לשנות?
מתחיל חיפוש של הקול הפנימי, הקול של עצמי. הנשמה מחפשת את קולה. התכחשות לקול של עצמי מעוררת אשמה פנימית. זהו מעבר מ- אגו ל-סלף מ-עשייה ל-להיות, מהשאלה - מה אני? לחיפוש - מי אני?
העצמי בתפיסה היונגיאנית הוא החיבור של כלל ניגודי הנפש שמתקיים בהם דיאלוג של חיבור, חיבור בין ארוס וטנטוס – צניעות האגו מול הגדול ממנו. בחצי הראשון של החיים – יש מאמץ להיפרד מההורים בחצי השני של החיים – יש מאמץ להתחבר למה שיש להם להציע. מתפתחת היכולת להכליל את חלקי הנפש שנידחו על ידה בחצי הראשון.
גב' נצר ניסתה להביא את תפיסתו של יונג על אמנות החיים דרך אמנות הקולנוע נסיון שלא כל כך צלח בגלל בעיות טכניות אך אין ספק שאמנות הקולנוע נוגעת וממחיזה את אמנות החיים ונותנת פרספקטיבה עמוקה למהותו של אדם הנמצא בתוך מסע חיפוש עצמי.
ד"ר דניאל בקר – בהרצאתו - "מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50" –
התייחס לפסיכותרפיה של אמצע החיים על פי הגישה הקיומית [אקזיסטנציאליזם].
ד"ר בקר התייחס לארבעת התכנים המרכזיים של הקיום האנושי: סופיות, בדידות, חרות ומשמעות. זוהי גישה שמסתכלת יותר על מצבים ופחות על הדמויות. הגישה מתייחסת למצב הקיומי בו מצוי האדם ופחות על מי הוא.
מטרתה העיקרית: אינדיווידואציה – הליכה מהמימוש העצמי הקולקטיבי אל עבר המימוש העצמי האינדיווידואלי. זוהי גישה שבנוייה על הדרמות של המצבים ולא על הדרמות של הדמויות. הגישה לא מתייחסת לשלבים התפתחותיים אלא למצב שבו האדם מצוי, מצב שהוגדר: "מצב גבולי", מצב שאי אפשר לא להיות מודע אליו, כמו המפגש עם הסופיות.
הקונפליקט הבסיסי של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית על פי בקר הוא הנסיונות החוזרים שלנו להתעלם מנתוני המציאות.
מנגנוני ההגנה כאן באים להגן על האדם מפני המצבים הגבוליים כמו קבלת הסופיות. כמו הניסיון החוזר שלנו בחיפוש משמעות כניסיון להילחם בריקנות, ניסיון למצוא משמעות אישית בעולם אדיש.
מנגוני ההגנה באים לעזרת האדם גם בהתמודדות שלו עם החרות ועם הבדידות. ד"ר בקר במבט מפוכח וחסר פשרות משווה את דרכו של אדם בעולם לשלוש דמויות מיתולוגיות: - סיזיפוס – עשייה שלא מובילה לשום מקום
- טנטוס - התשוקה להגיע אל הענבים והמים- הסיפוק שלא יסופק אף פעם
- פרומתאוס – הקשור לאבן והנשר אוכל את כבדו- כסמל לסבל שלא יגמר לעולם.
אך דוקא מבט מפוכח ישר לאמת בעיניים, מודעות בוגרת ולא מתגוננת היא הפסיכותרפיה העמוקה של אמצע החיים שמאפשרת חיים מלאים ובעלי משמעות.
ההרצאה הבאה היתה של ד"ר אירית קדם – "התיאטרון כמראה לפוחדים להביט בה באמצע חייהםֻ" – ד"ר קדם עשתה עבודת מחקר מעמיקה במסגרת הדוקטורט וחקרה 200 מחזות שעוסקים באמצע החיים ומתוכם בחרה 70.
אין ספק שזהו יבול רב של מחזות שעוסקים באמצע החיים.
בעבודתה עושה ד"ר קדם חיבור בין פסיכולוגיה ותיאטרון ומגלה ש"העולם כולו במה" כמו שכתב שייקספיר [1601] ומכאן היא מוצאת מספר גילויים דרמטיים במחזות:
- דרמת אמצע החיים היא חומר טוב ש"מגרה" את הדרמה.
- גברים בני 37-50 באמצע החיים יוצאים למסע חיפוש [מנטאלי או פיזי].
- אין בנמצא מחזות על נשים באמצע החיים שיוצאות למסע, הנשים יוצאות לגיחות.
- קיים הבדל בין גברים ונשים בקבלת המשבר של אמצע החיים.
- דרכם של הגברים במחזות- ליניארית / דרכן של נשים – מעגלית ספירלית, לקטנית.
- קשיים מנטאליים תופסים יותר מקום מקשיים פיזיים.
- הגיבור הראשי של המסע הוא בעל התודעה המעונה.
- הקונפליקטים האוניברסליים של הגיבור הם סביב גאולה, פיריון, ורוחניות.
- נשים באמצע החיים הן גיבורות ספרותיות ופחות גיבורות מומחזות.
- הציוד שהגיבור לוקח עימו למסע התחנות: תרמיל, מקל, כינור ומראה [ותחשבו על הסימליות שבחפצים הללו].
ד"ר קדם מצאה ביטויים פרופורמטיביים למונחים מהפסיכואנליזה, אביא מספר דוגמאות:
- אחה"צ של החיים – הוא מונח שטווה יונג למשבר אמצע החיים
- משק כנפי הסופיות – שופנהאואר
- התופת – דאנטה, מתוך הקומדיה האלוהית
זוהי תקופה של התחלת הספק ובצבוצו של היאוש, מצב בו מתחילות להישאל שאלות והגאולה יכולה לבוא רק דרך הביבים. זהו משבר הגיל שיש בו יש גם סכנה של אובדן וגם יכולת לגאולה והתגברות. שלב של ספרציה- אינדיווידואציה.
המחזאי מחזיק עבורנו הצופים את האמת העמוקה על משמעות החיים ומעביר אותה אלינו בעזרת האמנות והצגת דרכו של הגיבור. דרך שיש בה יאוש ופחד או התגברות ואומץ לב, החמצה או גאולה. החיים כאמנות או אמנות החיים.
ההרצאה האחרונה היתה של פרופ' איילה מלאך- פיינס: "זוגות סנדוויץ באמצע החיים: בין הורים מזדקנים לצאצאים מתבגרים".
לא נשארתי להרצאתה של פרופ' מלאך אך אביא לכם את סקירתה במילותיו של הפסיכולוג יעקב ברמץ: "הרצאתה של איילה מלאך החזירה את השומעים מרום של אלף רגל פילוסופי, לקרקע המחקר. עם ניתוח שונות, סטיית תקן וקורלציות. בחלקן אמנם נראו בנאליות, למשל, נמצא שחוסר שביעות הרצון בעבודה מצוי בקורלציה עם חוסר שביעות הרצון בחיי הנישואין, אולם בחלקן היו מפתיעות – נמצא שחוסר שביעות הרצון של הגברים מעבודתם משפיעה על חוסר שביעות הרצון של נשים מעבודתן הן, אולם לא להיפך. נשים שאינן שבעות רצון בעבודתן לא חשות כך גם בבית ובטח לא משפיעות על עבודת הבעל... וכל זה במובהקות סטטיסטית ושונות ארצית.
אני מסכימה עם דבריו של הפסיכולוג והדוברים השונים, שרואים בפסיכותרפיה בכלל ובסיטואציה הטיפולית בפרט ריקוד של פסיכולוגיה, פילוסופיה ואמנות.
זה היה יום עיון קטן ומעניין שנגע בשאלה מהותית וחשובה בתקופה שבה תוחלת החיים מתארכת ובני אדם מוצאים עצמם בשאלות ומצבים שלא נשאלו קודם.
