"מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50"
הגישה האקזיסטנציאלית באמצע החיים
סקירת הרצאתו של ד"ר דניאל בקר מאת רן אלמוג
מתוך הכנס: "מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50 – פסיכותרפיה באמצע החיים" שהתקיים ב-3.6.09
דניאל בקר, פסיכיאטר שעוסק לאחרונה בנושא מחצית החיים, פרסם ספר בנושא שנקרא כשאדיפוס גדל, ופעל לארגון יום העיון, שבמסגרתו ניתנה הרצאה זו. בדבריו בפתיחת הכנס, אמר בקר כי שאיפתו היא שיום העיון יציג גישה ששונה בטון ובאופי מהגישה נושאת הנימה המלנכולית, ששולטת בדרך כלל בדיון אודות מחצית החיים. מטרה נוספת שהציב בקר ליום העיון היתה לתרום לדיון בשאלה (שנידונה אך מעט) בנוגע לאופיו של הטיפול באדם שנמצא במחצית חייו, ולנושאים שטיפול כזה מזמן, הן עבור המטפל והן עבור המטופל.
את הרצאתו פתח בקר בהצגה על קצה המזלג של מספר המשגות תיאורטיות שקשורת בתהליכים של אמצע החיים: מושג האינדיבידואציה של יונג; ההתמודדות עם הכרה בסופיות החיים עליה מדבר אליוט ז'אק; הצורך בתעדוף מחדש של מטרות עליו מדבר לוינסון; ההתמודדות עם "המפגש הכפול" ע"פ ויילאנט (אמצע החיים כעמדה בה קיימת התמודדות כפולה: עם הילדים, המתבגרים הצעירים מצד אחד ועם ההורים המזדקנים מצד שני); ומושג ה- interiority של תיאורטיקנית בשם נויגרטן, שמדברת על נטייה גוברת במחצית החיים לעבר חיפוש משמעות בעולם הפנימי.
בחלקה השני של ההרצאה הציג בקר את נושא אמצע החיים מבעד לעדשת הגישה האקזיסטנציאלית, תוך שימוש בארבע הקטגוריות המרכזיות של החיים או ארבעת נושאי ההתמודדות המרכזיים שמציג יאלום בכתביו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, והם: ההתמודדות עם המוות, נושא היעדר המשמעות הנתונה בחיים, בדידותנו הבסיסית ונושא החירות. כיצד נראים ארבעת נושאים אלה מפרספקטיבת אמצע החיים?
לדעת בקר באמצע החיים מגיעים להכרה כי מנגנוני ההגנה כנגד פחד המוות (עמדה אומניפוטנטית מצד אחד או עמדה שמשליכה את יהבה על מציל אולטימטיבי מצד שני) אינם יעילים ובתקופה זו ההכרה במוות, בסופיות ובמוגבלות הופכת צלולה יותר ויותר.
היעדר המשמעות הנתונה בחיים עשוי להביא צעירים לאמץ מצד אחד היצמדות נוקשה למשמעות צרה, או לחילופין לאמץ עמדה של ציניות וניהיליזם בבחינת היעדר משמעות טוטאלי והיעדר מאמץ להבניית משמעות. כמו כן, צעירים מחפשים לא פעם אחר משמעות קוסמית שתנחה את בחירת דרכם - "מהי משמעות החיים", ולעומתם, המבוגרים במחצית חייהם מחפשים אחר משמעות פרטיקולארית יותר - "מהי משמעות חיי". מבחינת ההשלכות לטיפול טוען בקר, כי ניסיון המטפל לערער על קיומה של משמעות אוניברסאלית מול מטופל צעיר יוביל לרוב להתנגדות מיותרת והינו לא פעם עקר. לעומת זאת, מול מטופל במחצית החיים ערעור דומה מצד המטפל עשוי להיות פורה מאד.
נושא הבדידות זוכה גם הוא להתייחסות שונה אצל צעירים ואצל אלה שבמחצית חייהם. לא פעם בעבודה עם צעירים זוכה האינטימיות למעמד של אידיאל פסיכותרפויטי וכן לרוב מושם דגש רב על סיוע בתהליכי סוציאליזציה. לעומת זאת, בעבודה עם מבוגרים במחצית חייהם המודעות הגוברת והולכת לבדידות הבסיסית של האדם, שאינטימיות מהווה מגן חלקי בלבד מפניה, עולה כנושא בטיפול. הפנייה המוגברת פנימה של האדם במחצית חייו (interiority ע"פ נויגרטן), והצורך להיות לפתע הורה של עצמך (עקב מות ההורים), מובילים גם הם להבנה מתפתחת והולכת שלבדידות יש רק פתרונות חלקיים.
החירות והאחריות שמתלווה אליה היא נושא שההתמודדות עמו עשויה לנוע בין "מנוס מחופש" בלשונו של פרום לבין עשייה קומפולסיבית. עם המעבר לאמצע החיים ניכרת יכולת גדלה והולכת לקבלת "הצל" בשפה היונגיאנית, וכן לתעדוף של בחירות מתוך נכונות גוברת והולכת ללקיחת אחריות ולקבלת העמדה של האדם ככותב סיפור חייו. בקר טוען בנוסף, שבעוד שצעירים נוטים יותר לפצל בין רע וטוב ובוחרים בטוב, הרי שהמבוגרים מפצלים פחות, מוכנים לקבל יותר אחריות גם על מחדלים, ומכירים במידה רבה יותר במורכבותן של פעולות שטומנות בחובן היבטים של טוב ורע באופן שלוב.
את הרצאתו סיכם בקר תוך שימוש במיתוסים של סיזיפוס, טנטלוס ופרומתאוס: סיזיפוס כמיתוס אודות עשייה שאינה מובילה למטרה; טנטלוס כמיתוס אודות תשוקות אשר אינן באות אף פעם על סיפוקן ואינן יכולות לבוא על סיפוקן; ופרומתאוס כמיתוס על סבל שאינו מסתיים ואינו נפתר לעולם. לדעת בקר, סיפורים אלה מלווים אותנו משחר הולדתנו, מסר שעשוי להישמע על פניו פסימי למדי (ובקר אף זכה להערה בנוגע לכך ממאזינה בקהל), אולם לדעתו שימוש בפיכחון ובמודעות הגוברת של אמצע החיים מאפשרת התמודדות עם עמדות אלה באופן שעשוי להביא דווקא לצמיחה.
