סקירת הספר:
Wild Thoughts Searching For A Thinker
A Clinical Application Of W.R. Bion's Theories
מאת רן לוי
Rafael E. Lopez-Corvo
Wild Thoughts Searching For A Thinker
A Clinical Application Of W.R. Bion's Theories
London: Karnac Books, 2006, pp. 229.
כותב ביון:
It is impossible to know reality for the same reason that makes it impossible to sing potatoes; they may be grown, or pulled, or eaten, but not sung. Reality has to be “been”. (1, p.147)
("בלתי אפשרי לדעת את המציאות מאותה סיבה שבלתי אפשרי לשיר תפוחי אדמה; תפוחי אדמה אפשר לגדל, לעקור, או לאכול אבל לא לשיר. המציאות חייבת "להתהוות").
נראה שמה שלופז-קורבו ( (Lopez-Corvoמנסה לעשות בספרו "מחשבות פרועות – בחיפוש אחר חושב: יישומים קליניים עבור התיאוריות של וילפרד ביון" הוא לתאר את המציאות "המתהווה" של התהליך הטיפולי. הספר עמוס בדוגמאות קליניות מתוך המציאות הטיפולית, שאותה אי-אפשר לדעת, זו המתהווה במהלך השעה הטיפולית.
לופז-קורבו מנסה לדווח על הבלתי ניתן לדיווח, על המציאות הטיפולית, על ה – O"" של הטיפול. הוא משתמש במציאות הטיפולית כדי להעביר משהו מהעושר המושגי והתיאורטי של ביון ואף להמשיך ולפתח מושגים אלו על-פי ניסיונו הקליני. המציאות הטיפולית המתוארת משמשת לצורך הכלת המושגים של ביון, אשר בעצמם נועדו לעזור לנו להכיל את המציאות. ספר זה משלים את מילון המונחים הביוניאני אותו כתב לופז-קורבו קודם לכן (2).
הספר בנוי מחמישה-עשר פרקים, שכל אחד ממחיש רעיון או מושג כלשהו מתוך התיאוריה של ביון ומפתח אותו. בסקירה קצרה זאת אעבור בין הרעיונות שמשכו את ליבי ועוררו את התלהבותי, מבלי להתחייב על מיצוי או תמצות הנכתב וזאת מתוך נאמנות לאינטואיציה שלי אל מול המציאות הכתובה.
צמיחה נפשית, עבור ביון, היא נטייה מתמשכת לאורך החיים לאינטגרציה רגשית ומנטאלית, להכרה במציאות והפרדתה מן הפנטזיה. צמיחה זו היא תוצאה של יחסים הדדיים בין המכיל למוכל, כפרה-קונספציה הנמצאת בחיפוש מתמיד אחר ריאליזציה. פרק ארבעה עשר, "על השימוש ב–""Grid, (Using the grid), מסביר ומדגים התפתחות זאת בעזרת המטריצה ההתפתחותית שבנה ביון, ה – Grid.
שם הפרק הראשון של הספר הוא "לרצוח את הנפש, כפי שבא לידי ביטוי בתיאורית המכיל-מוכל של ביון" (Murdering the mind. From the perspective of Bion's container-Contained theory).. "רצח הנפש" הוא ביטוי דרמטי המציין את מניעת היכולת לצמיחה נפשית. על-פי ביון, צמיחה נפשית יכולה להיהרס עקב קשרים סימביוטיים ופרזיטיים בין המכיל למוכל (עמ' 29).
אחד מתוצאות הרס זה הוא הבלבול בין אובייקטים חיים לאובייקטים מתים. התינוק שאינו מוכל דיו על-ידי האם מתייחס אליה כאל אל ספקית מזון בלבד. ההזנה הופכת להיות הזנה בלבד, ללא הרובד הרגשי הקשור בה. הדבר מתרחש כאשר התינוק חש צרות-עין כלפי השד הטוב, ולכן מרגיש חרדת רדיפה אל מול השד אותו קלקל והרס בפנטסיה שלו. חרדה זו, כאשר אינה מוכלת על ידי ה reverie של האם, מקשה על התינוק להשתמש בשד לצורך הכלה ולכן, כדי לשרוד ולהמשיך להשתמש בשד לצורך אכילה, עליו לפצל בין ההיבט החי הרגשי של השד להיבט המטריאלי של השד כספק אוכל. הוא רוצח את ההיבט החי הרגשי של השד בכדי לשרוד את החרדה מפניו ובכדי להמשיך להשתמש בו כספק מזון.
בלבול זה בא לידי ביטוי, לדוגמא, ביחס למטפל מצד המטופל אשר משאיר את עצמו בקליניקה כאילו היה מכונית במוסך ונודד בדמיונו למקומות אחרים, או מטופל שפשוט סומך על המטפל שיתקן את נפשו מבלי שהוא ייקח חלק בדבר.
בפרק השני, "ה"עצמי הנשכח", תוך שימוש בתיאורית החיבורים השליליים של ביון" The forgotten self. With the use of Bion's theory of negative links)) מודגמת אחת התוצאות של "רצח הנפש" והיא ה"עצמי הנשכח".
בהמשך להבחנתו של ויניקוט בין עצמי אמיתי ועצמי שיקרי, מנסח קורבו-לופז שני סוגים של עצמי שיקרי: האחד הוא "עצמי שיקרי מרצה" (complying false self) המוגדר כהיפוך הסדר הטבעי של התשוקה, כאשר האדם מקדים את התשוקה של האחר על פני זו שלו, החרדה הנלווית היא חרדה מפני הרס העצמי על ידי האחר והמשאלה היא לרצות את האחר. השני הוא ה"עצמי השקרי הנגטיבי" (negativistic false self), אשר קל לבלבלו עם העצמי האמיתי. זהו עצמי הרסני בעל מבנה אנאלי - סדיסטי, הנחווה כזעם על האחר ונתפס כאמיתי עקב עוצמתו. הוא מייצג את הצורך לפעול ההיפך מתשוקתו של האחר, החרדה הנלווית אליו היא החרדה מפני הרס האובייקט על ידי העצמי והמשאלה המתלווה אליו היא משאלה לנקמה באחר. שני עצמיים אלו הם שני פנים של אותה מטבע, כאשר צד אחד מקבל את התשוקה של האחר והשני מתנגד לה. שניהם נועדו לשמור על אחרות ונבדלות מול האחר מחשש להיבלע בתוכו.
לופז-קורבו מקשר היבטים אלו לתיאוריית החשיבה של ביון. אם ה"עצמי המרצה" מתקשר ל – -L וה"עצמי הנגטיבי" מתקשר ל – H- אזי קיים עצמי נוסף, "העצמי הנשכח" (the forgotten self) , שמקושר ל – K-. עצמי זה מבטא את היכולת לחשיבה אשר נמנעת, נחסמת ומוכחשת בעזרת שני הארגונים האחרים. ל"עצמי האמיתי" מתייחס לופז קורבו כהיות עם "O". ה"עצמי האמיתי" אינו ישות, אלא זרימה. הוא תמיד בהיווצרות (becoming) . ה"עצמי האמיתי" הוא יחס של פתיחות מוחלטת והכלה כלפי האמת, ה – ""O, בין אם היא פנימית או חיצונית (עמ' 48).
כדוגמא, מביא לופז-קורבו תיאור מקרה שבו בחור מכור לגראס נע בין ניסיונות להפסיק את עישון הסם, ביטוי של ה"עצמי המרצה" וחזרות לעישון שהן ביטוי ל"עצמי הנגטיבי" וטוען כי המטרה הטיפולית אינה הפסקת ההתמכרות, דבר שיהיה שיתוף פעולה עם ה"עצמי המרצה", אלא לעזור למטופל לחשוב על הניתוק בין שני החלקים השולטים בחייו, חשיבה שהיא ביטוי של ה"עצמי הנשכח" של המטופל.
בפרק השלישי, "טראומות הקודמות ליכולת ההמשגה וה"אובייקט הטראומטי הפנימי"" ((Pre-conceptual traumas and the "internal traumatic object" מתאר לופז-קורבו התמודדות עם תוצאותיה של טראומה או סידרת אירועים טראומטיים אשר התרחשו לפני שהתפתחה אצל התינוק היכולת להמשגה. חוסר היכולת להמשגה הופך את הטראומה לנוכחת ביום-יום של המטופל, שכן היא חודרת את הצזורה (caesura) של הזמן ומבטלת את ההפרדה בין הזמן הקודם ליכולת להמשגה והזמן שבא לאחר מכן.
הקושי בעבודה עם מטופלים הסובלים מהשפעה של טראומה אשר נגרמה לפני שהתפתחה היכולת להמשגה, מסביר לופז-קורבו, נובע מכך שיחד עם הרגשות הבלתי-נסבלים הקשורים לטראומה מושלכים גם החלקים בנפש המסוגלים להתמודד עם רגשות אלו, כך שהטראומה, הגורמת לתהליך זה, נעלמת מהזיכרון אך עדין פועלת ומשפיעה. החזרת החלק בנפש המסוגל להתמודד עם התוצאות הרגשיות של האירועים הטראומטיים מעורר חרדה רבה שכן הוא יכול לגרום לשינוי שנחווה כקטסטרופלי על ידי המטופל. אצל מטופלים אלו קיים נתק בין החלק האינטלקטואלי לבין החלק הרגשי. התחושות אשר היו קשורות לאירועים הטראומטיים פוצלו והושלכו החוצה באמצעות הזדהות השלכתית ובחדר נשארו תחושות של חוסר מוצא, ייאוש וחוסר אונים. מטופלים אלו מציגים חוסר יכולת מתמשכת לבנות קשר רגשי יציב עם המטפל וכן לחוות רגשות הקשורים לאירועים הטראומטיים שעברו.
לופז-קורבו מתאר את חווית יצירת הקשר עם מטופלים אלה כיצירת קשר עם "אובייקט חרש-אילם" שנוצר עקב הטראומות המוקדמות שלא עברו המשגה. תחושתו הייתה כי הוא מדבר אל אדם אשר אינו מסוגל להקשיב, ועל-כן במובן מסוים הוא חרש. כאשר אותו אדם דיבר, הוא הרגיש כי המילים שלו חסרות משמעות ולכן, במובן מסוים הוא אילם. נראה לי שחוויה זאת של לדבר ולהקשיב אל מול אובייקט חירש-אילם מוכרת למטפלים רבים ויכולה להוות אינדיקציה לטראומה שהתרחשה לפני היכולת להמשגה.
פן נוסף של האירוע הטראומטי שלא עבר המשגה הוא הפיכתו ל"אובייקט טראומטי פנימי", שהקשר אתו הוא בעל מאפיינים אנאליים-סדיסטיים של בושה ורדיפה. ה"אובייקט הטראומטי הפנימי", הנחווה כאין או כריק פנימי, מציג עצמו כסופר-אגו אכזרי ורודפני היוצר תחושת בושה על חוסר מושלמות, על החסר שיש במטופל. באותו זמן חלקים אחרים, משלימים, שעברו אידיאליזציה, מושלכים החוצה והופכים להיות בלתי ניתנים להשגה. תהליך זה הוא תוצאה של חרדה לא מודעת מפני התחושה הטובה. התחושה הטובה מעוררת חרדה מכיוון שהיא מכילה בתוכה את אפשרות החזרה של האירוע הטראומטי שתמיד נחווה כמעבר מטוב מאד לרע מאד.
כך, הטוב נשאר בחוץ ובלתי מושג. הסבל אמנם נשמר, אך הסכנה לחזור ולחוות שוב את הטראומה נמנעת. "האגו נמצא במלכוד בין הרצון להרגיש טוב לבין החרדה מכך" (עמ' 56, תרגום שלי).
בפרק החמישי, "טרור ללא-שם" (Nameless terror) מתוארת החרדה המתלווה אל ה"אובייקט הטראומטי הפנימי". לופז-קורבו חושף שני מקורות לאותה חרדה; הראשון הוא אותן טראומות שהתרחשו טרם התהוות היכולת להמשגה והשאירו חרדה שאינה מומשגת והשני הוא חרדה סביב איסור הקשור לטאבו האדיפאלי.
הפרק הרביעי, "צרות-עין ביחס לעצמי" (Self-envy), הוא תמצית של מספר מאמרים שכתב לופז-קורבו בנושא ומתאר מערכת יחסים מורכבת בין אובייקטים חלקיים פנימיים בתוך העצמי (עמ' 82). כאשר התינוק חש את ההרמוניה, האהבה, המיניות, היצירתיות והתקשורת הטובה בין הוריו, הוא מפתח צרות-עין כלפיהם. כאשר צרות-עין זאת אינה מוכלת על-ידי האם מופנמים הרגשות הטובים האלו, עוברים אידיאליזציה המגנה עליהם מפני השנאה, אבל היחס צר-העין כלפיהם נשמר גם הוא. כאשר נוצרים קשרים טובים חדשים אחרים, יכול האדם לחזור ולחוש את אותה צרות-עין שהרגיש כלפי הזוג ההורי האידיאלי המופנם. צרות-עין זו מונעת התפתחות של מערכות יחסים טובות ומצמיחות.
לדוגמא, במסגרת הטיפולית יכול המטופל להתקשות לחוש תחושות טובות של התקדמות, שיתוף והרמוניה עם המטפל מתוך צרות-העין ההרסנית שלו. דבר זה יכול להוביל לתגובה טיפולית שלילית. לפי לופז-קורבו, כל צרות-עין היא בעצם צרות-עין פנימית כלפי קשר שנחווה כחיובי, הופנם ועבר אידיאליזציה. כל צרות-עין עתידית, כלפי אדם כלשהו היא השלכה של אותה צרות-עין פנימית (עמ' 77). כאשר חיבור בין חלקי האובייקט יוצר צרות-עין, מתקיימת התקפה על החיבור (Attack on linking) אשר מונעת אותו.
בפרק השישי, "'כנופיות' רצחניות ותלכידים נרקיסיסטיים" Murdering 'Gangs' and Narcissistic conglomerates)) סוקר לופז-קורבו את התפתחות מושג הנרקיסיזם בתיאוריה הקלייניאנית. הוא סוקר את הבחנתו של ביון בין יחסים נרקיסיסטיים ליחסים סוציאל-יסטיים (Social-ism). בעוד הראשונים מושתתים על השלכות על האחר והזדהות השלכתית, בנויים היחסים מהסוג השני על הכרת האחר כאחר נפרד. מהי אותה הזדהות השלכתית, שעל-פיה בונה לופז-קורבו את תיאוריית הנרקיסיזם הפתולוגי שלו?
הזדהות השלכתית זאת מתוארת בפרק השביעי, "הזדהות השלכתית עודפת" (Excessive projective identification). אתאר הזדהות השלכתית זו שכן היא הבסיס להבנת הנרקיסיזם הפתולוגי המתואר בהמשך.
הזדהות השלכתית מתייחסת לפיצול של החלל וקשורה בהוצאה החוצה של מה שנחווה כפנימי והעברתו אל תוך הדבר האחר שבחוץ, לעומת זאת, העברה (transference)קשורה לפיצול בזמן ובהעברת תוכן מהעבר להווה.
לופז-קורבו מציג מספר בעיות שנקשרו למושג במשך השנים: הראשונה היא נטייה לקשר את המושג לסוג של קומוניקציה מסתורית. השנייה היא נטייה לחשוב על המושג בהקשר של פסיכוזה ולא כמשויך לחלק הפסיכוטי באישיות שאינה רק פסיכוטית. השלישית היא נטייה להפרדה בין המשליך למקבל ההשלכה כאילו מדובר בתהליך חד- כיווני כאשר בעצם זהו תהליך הדדי. והרביעית ואחרונה היא נטייה להפריד בין השלכה לבין הזדהות השלכתית. לתפיסתו של לופז-קורבו אין השלכה ללא הזדהות ולא ניתן לפצל בין השניים. "הזדהות היא הצל של ההשלכה" (עמ' 106, תרגום שלי).
בסוג ה"הזדהות השלכתית העודפת" אנו מוצאים שני סוגי עודפות; האחת עודפות של כמות והשנייה עודפות של איכות.
נחזור לנרקיסיזם הפתולוגי. בעוד היחסים הנרקיסיסטים מתאימים לעמדה הסכיזו-פרנואידית, מתאימים היחסים הסוציאל-יסטים לעמדה הדיכאונית. מתוך אבחנה זאת, מחלץ לופז-קורבו תיאור של הפתולוגיה הנרקיסיסטית: לפי לופז-קורבו, זוהי פתולוגיה שהיא תוצר של חוויות חושיות ותחושתיות שנשארו בצורתם הגשמית כרכיבי-ביתא (elements β). רכיבים אלה הם שיוצרים את התלכידים הנרקיסיסטי ("Narcissistic conglomerates"). התלכידים האלו כוללים ייצוגי אובייקט יחד עם ייצוגי עצמי המחולקים לטובים (אובייקטים שעברו אידיאליזציה) ורעים (אובייקטים רודפניים), שהם המראה ההפוכה של הראשונים. בעוד חלק אחד יהיה בתוך האני, החלק השני יפוצל ויושלך אל תוך האחר. המגע עם החלק המושלך יישמר באמצעות הזדהות השלכתית, אך לעולם יישמר המרחק בין שני החלקים, שכן החיבור ביניהם מעורר חרדה רודפנית הקשורה להרס האובייקט הטוב. כך נוצרים יחסי מראה בין עצמי לאחר, כאשר האחר מאחסן בתוכו חלקי עצמי לא-מודעים מושלכים שנתן להזדהות איתם מבלי להיהרס על ידם.
בפרק שמונה, "הרלוונטיות של ה – vertex (נקודת מבט), המתוארת בעזרת מושג ה - binocular vision (ראיה דו-עינית)", מתאר לופז-קורבו מטופל אשר ביקש ממנו כדורי שינה כי אינו מצליח להירדם עד שעה מאוחרת וכתוצאה מכך קם מאוחר בבוקר. בתשובה לכך אמר לופז-קורבו למטופל כי הוא מבקש ממנו לשתף פעולה עם הצד שבו שמעוניין לישון מוקדם ויתעלם מהצד שלא רוצה בכך.
זוהי אחת ממספר דוגמאות המובאות במטרה להסביר את מושג ה – binocular vision של ביון. המטופל יכול להביט על עצמו ועל אובייקטים חיצוניים מתוך נקודת מבט מסוימת שהיא המרכז, תוך התעלמות מן הרקע. פעולה זו קשורה לצד הפסיכוטי של האישיות. היכולת לראות משתי נקודות מבט בו זמנית, את השד ואת היעדרו, את הדבר ואת הרקע שלו, היא תהליך מתפתח ואינה מובנת מאליה או מולדת. זוהי חוויה מורכבת, המחייבת יכולת לשאת תסכול הנובע מהיעדרו של הדבר. יכולת זאת הכרחית לצורך סימבוליזציה ובעצם מאפשרת אותה. הדבר בה לידי ביטוי בטיפול ביכולת של המטפל להבדיל בין מה שקורה בחדר ובין מה שהתרחש בעברו של המטופל (העברה), בין מציאות לפנטסיה ובין מודע ללא-מודע.
בפרק תשע,"הלא-מודע. להוקיע את הפחד של המודע מפני האמת" (The unconscious. Denouncing consciousness's fear of truth), מגדיר לופז-קורבו, בעקבות פרויד וביון, את הלא-מודע כסוג של חשיבה. חשיבה זאת שונה מהחשיבה המודעת בכך שהיא פועלת על פי חוקים אחרים ובשפה אחרת. אם חוקי המודע הם רציונאליים, אז חוקי הלא-מודע פועלים על פי רציונאל משלהם. שפת המודע היא שפה של מילים, בעוד הלא-מודע מאופיין בדימויים ותמונות ובא לידי ביטוי בפליטות פה והקשרים אסוציאטיביים. הלא-מודע שומר על האדם מפני המודע. המודע מטבעו נשען על החושים, שתמיד מרמים מאחר שהם מושפעים מעיקרון העונג. בהיותו חושף האמת, תפקידו של הלא-מודע לאזן ולתקן את השקרים שאומר המודע לעצמו ולאחרים. הלא-מודע שומר על איזון בין האמת לשקר אצל האדם ולכן הוא כל-כך חשוב. האמת כבר נחשבה על ידי הלא-מודע. הגישה ללא-מודע די חופשית בילדות, אבל עם התבגרותנו אנו מפתחים פחד מפני האמת ופחד מפני הלא-מודע ולכן זקוקים למתרגם שיעזור להפוך את המסרים מהלא-מודע לברורים ונגישים לנו. תפקיד המטפל הוא לתרגם את שפת הלא-מודע עבור המטופל.
בהמשך לפרק זה, בפרק עשר, "פירוש או תרגום הלא-מודע?" (Interpreting or translating the unconscious?) שואל לופז-קורבו האם עבודת המטפל היא לפרש או לתרגם את הלא-מודע. הפרק מציג מספר גישות, כל גישה מסבירה בדרכה את פעולת הפירוש הטיפולי. לפי לופז-קורבו, פעולת יצירת הפירוש כוללת את השלבים הבאים:
1. הקשבה במצב של קשב צף.
2. יצירת הזדהות עם המטופל, מצב שביון קורא לו "at-one-ment". מצב זה שונה מהזדהות השלכתית בכך שהוא מתייחס ל"סוג נורמאלי שלי נרקיסיזם". אינטואיציה חשובה לתפיסת ה - O , או ליכולת המטפל להבין את הלא-מודע של המטופל בעזרת הלא-מודע שלו, לתרגם את האינפורמציה הזאת לידע (K) וליצור פרוש.
3. אסיפה של חומר אשר חוזר על עצמו עד ליצירת השערה (Selected fact) הנשענת על מספיק חומר ואז ניסוח הפירוש עבור המטופל.
הפירוש הוא גם תרגום של התוכן הלא-מודע וגם התמרה של מצב לא-מודע כלשהו לכדי מודעות. פירוש הלא-מודע הוא פונקציונאלי ומטרתו שינוי הרמה המודעת מרמה אחת לאחרת.
לעיתים המטופל חווה את הפירוש, את חשיפת האמת הלא-מודעת, כאלימות כלפיו, שכן היא מעמתת אותו עם עובדות מכאיבות. סיבה נוספת לכך שהפירוש יכול להיחוות כאלים היא החשיפה לחרדה מפני שינוי קטסטרופלי. השינוי נחווה ככזה היכול לגרום לאסון כאשר יש תחושה שלא ניתן יהיה להכיל את הרגשות שהוא יוצר. במקרה כזה יראה המטופל את המטפל כאדם המנסה לפגוע בו בעזרת הגברת המודעות לאמת שלו עצמו (עמ' 147).
פרק אחד-עשר, "שלושת הפנים של הסמוך-למודע, מנקודת המבט של תיאוריות הפונקציות של ביון" (The three faces of the preconscious. From the point of view of Bion's theory of Functions). עוסק לופז-קורבו בקשר בין הסמוך-למודע ללא-מודע. הוא אומר שבין השניים מתקיימים יחסים של מכיל ומוכל כאשר הסמוך-למודע מכיל את הלא-מודע ובכך הופכו לנגיש עבור המודע לצורך חשיבה.
הלא-מודע תמיד משתנה ולא ידוע, הוא תמיד דובר אמת והאמיתות שלו הן אוניברסאליות. ניתן להכילו באמצעות אינטואיציה ופיתוח קשב לשפת הסימנים שלו. תפקיד המטפל כמו גם תפקיד האם שעסוקה ב -reverie עבור תינוקה הוא לחשוף אמיתות אלו, לתרגמן, לעכל אותן ולהחזירן. התינוק אמור להפנים יכולת זאת של תרגום הלא-מודע ולהפכה לשלו. יכולת זאת היא יכולתו של הסמוך למודע. היכולת לתרגם תוכן לא-מודע לתוכן מודע מופקדת בידי הסמוך-למודע וזאת הפונקציה שלו. במקומות אחרים נקראת פונקציה זאת פונקצית אלפא (function α), היכולת ל - reverie , הכלה, או היכולת לחלימה.
ישנם שלושה קשרים אפשריים בין הסמוך-למודע ללא-מודע: אחד פסיכוזה, בהיעדר מערכת הכלה הנמצאת בסמוך למודע, נידון האדם להשלכה מסיבית של תכנים רגשיים, כאשר ביטויי פעולה (acting out), הזדהות השלכתית ועקרון העונג שולטים ומבטלים את עקרון המציאות.
במצב השני, המאפיין חולים בהפרעת אישיות גבולית וכן נוירוטים, יש חלק פסיכוטי וחלק לא פסיכוטי, אשר לפעמים מוכל על-ידי הסמוך למודע ופעמים אחרות מציף את המודע. במצב זה הפחד מפני האמת לא משתק את הסמוך למודע. במצב זה האגו מצליח לייצר סימפטומים והגנות מפני התוכן המציף. זהו מצב שדומה ליכולת ילדית לחשיבה הזקוקה למטפל שבעזרת ה-reverie שלו יהפוך חומרי גלם נפשיים לכאלה האפשריים לצורך חשיבה.
המצב השלישי הוא מצב שבו קיים מחסום מגע (contact barrier) בין הלא-מודע לסמוך למודע, וכך האמת מהלא-מודע יכולה להתפענח על-ידי הסמוך למודע ולהפוך לחומר מחשבה עבור המודע. זהו מצב המקביל למצב של קשב צף וקליטה (receptiveness) של הפסיכואנליטיקאי, המקשיב לתוכן הלא-מודע של המטופל ומפענח אותו עבורו. זהו מצב אידיאלי, שבו האגו מציב עצמו מעבר להבדלים בין הלא-מודע והסמוך למודע ובעזרת ראיה דו-כיוונית יכול להיות במגע עם המציאות מחד ועם התוכן הלא-מודע מאידך. כדי שניתן יהיה לחשוף את התוכן הלא מודע, על המטפל לשהות במצב של אי-ידיעה ואמונה אותו מכנה ביון act of faith. היכולת לשהות באי-ידיעה ובהמתנה מתוך אמונה כי הידיעה תתגלה במהלך התהליך הוא מצב של הקשבה לאין-סוף, ל – O, מושג עליו שופך לופז-קורבו אור נוסף בפרקים שתים עשרה, "להקשיב ל-"O" ( O""" to (Listening ושלוש עשרה, "O או העברה נגדית"
( or counter-transference"("O .
בפרקים אלו וכן בפרק האחרון, "חלומות: מחשבות תועות בחיפוש אחר חושב" ((Dreams: stray thoughts in search of a thinker מגדיר לופז-קורבו מושג חמקמק זה של ביון כנביעה מתמשכת של הלא-מודע, אשר תפקידו של הפסיכואנליטיקאי הוא לתרגם אותו עבור המטופל וללמדו לעשות זאת בסופו של דבר בעצמו, כפי שלמד האנליטיקאי בהכשרה האנליטית שעבר. הקשבה ל-O , אשר נרכשת במהלך הטיפול, הופכת להיות הרגל שאינו כרוך במודעות כמו הליכה ברגל או רכיבה על אופניים. ביון הבחין בין ה-O של המטופל (Op) לבין זה של המטפל (Oa) וטען כי כדי שתהיה אפשרות לטרנספורמציה צריכים שני המשתתפים בקשר הטיפולי להימצא יחד ב- O ושכל O אחר שאינו משותף לשניהם לא יהיה נגיש לחקירה טיפולית.
ביון התייחס להעברה נגדית כתוכן לא-מודע של המטפל כלפי המטופל, אשר ככזה יכול להפריע לתהליך הטיפולי. לופז-קורבו שואל איך נדע כי התוכן הלא-מודע שלנו הנחשף במהלך פגישה טיפולית הוא העברה נגדית או עדות ל- O ויכול לעזור בהבנת המטופל? בתשובה, מציע לופז-קורבו לברר האם אנו שומעים את החומר של המטופל ללא זיכרון, תשוקה או הבנה. אם כך הוא הדבר, אזי כל הפנטזיות המתעוררות אצלו מייצגות משהו השייך ל - O, אך אם אנו הולכים לאיבוד בתוך האסוציאציות של עצמנו ומאבדים קשר עם חוט המחשבה של המטופל, אזי מדובר בהעברה נגדית.
בפרק האחרון אנו למדים על הקשר בין ה-חושב לבין O. אותו חושב (thinker) הוא זה המסוגל להפוך את חומרי המציאות הפנימית והחיצונית למחשבות, הוא ההופך להיות החושב של אותן מחשבות שהיו קודם לכן מחשבות ללא חושב. נראה כי כך חושב לופז-קורבו את ביון וכך ניתן לחשוב את לופז-קורבו עצמו ואת מה שהוא מגדיר כמטרת הטיפול הנפשי, בריאה משותפת של אדם חושב.
ספרות:
- Bion, W.R. (1965). Transformations: Change from Learning to Growth. Tavistock. London.
- López-Corvo, Rafael. (2003). The Dictionary of the Work of W.R. Bion. Karnac Books. London.
