"ההצלחה משחררת"[1] - על חרדת הבחינות
סיפור מאת יששכר עשת
תקציר:
רוב הנערים והנערות שמגיעים לטיפול בחרדת הבחינות מבריאים תוך זמן קצר. הם רוצים לקיים את מצוות "ההצלחה בחיים" בתורת חייהם הנכתבת. כך, לדעתם, יגדל הסיכוי להישרדותם ולאפשרות להרגיש יותר שמחה. הם לומדים טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, רוכשים אסטרטגיות יעילות ללמידה לבחינות. אני מעודד אותם להתייחס ברצינות ובחריצות לנושאים שמעסיקים אותם בחיים. ביחד, אנו לומדים לראות את החיים כתהליך מורכב וארוך שאין בינו לבין מבחן זה או אחר אלא מעט מאד.
מילות מפתח: חרדת בחינות, משמעות בחיים, תחרותיות, CBT
* * *
"אני אבוד ואני אבודה בחיים!" - בוכים ובוכות בחרדה קיומית נערים ונערות שנכשלים ונכשלות בבוחן במתמטיקה. על שער בית הספר ריתכו ההורים והנהלת המורים שלט ברזל גדול, חצי אליפסה של מעשה אומנות הפרזול: "מי שלא מצליח בלימודים, לא מצליח בחיים!" נציגי משרד החינוך שמגיעים לביקור מתפעלים.
"חייבים להוריד את השלט הזה, הוא מוגזם." אני מבקש מהמנהלת והיא לא מסכימה איתי: "זה ימריץ אותם ללמוד."
"חייבים להוריד את השלט הזה, הוא מלחיץ לחץ מיותר." אני מתחנן בפני ועד ההורים.
"האם יש לך דרך אחרת ללחוץ עליהם שילמדו?" ההורים שואלים בכעס.
"אתם חייבים להוריד את השלט הזה בלילה. הוא רק משגע אתכם..." אני מציע בייאוש לנערים ולנערות.
"אנחנו עייפים, אין לנו כוח."
אני עוזב את השלט בינתיים...
באישור בורא הכל, פיות אהבה עֲדִינוֹת, בהתייעצות עם פילוסופיית הערבות ההדדית של בובר, מנגבות מצחי תלמידים ותלמידות המזיעים מחרדה בלילות טרופים.
"חברה הישגית... חברה הישגית..." הם ממלמלים בשנתם, "אין ברירה...אין ברירה..." מדברים בלחש אבא ואמא שמתעוררים בלילה. הם קמים על בהונות לכסות שוב את הילדים והילדות שלהם בסדינים המקומטים מרוב התהפכויות חסרות מנוחה.
רוב הנערים והנערות שמגיעים לטיפול בחרדת הבחינות מבריאים תוך זמן קצר. הם רוצים לקיים את מצוות "ההצלחה בחיים" בתורת חייהם הנכתבת. כך, לדעתם, יגדל הסיכוי להישרדותם ולאפשרות להרגיש יותר שמחה. הם לומדים טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, רוכשים אסטרטגיות יעילות ללמידה לבחינות, אני מעודד אותם להתייחס ברצינות ובחריצות לנושאים שמעסיקים אותם בחיים. ביחד אנו לומדים לראות את החיים כתהליך מורכב וארוך שאין בינו לבין מבחן זה או אחר אלא מעט מאד.
אבל כשאין ערבות הדדית, עליהם לעבור את הבחינות ולהשיג כמה שיותר. איך אומרים המנהלת וההורים? "זה ימריץ אותם ללמוד." אבל מה? כמות זעת החרדה בלילות גבוהה מהממוצע בחורף ואפילו בחופשת הקיץ. המבחנים עוברים והפחדים מהמבחנים הבאים ממתינים.
...זה מה שאמר אמוץ כשחזר לטיפול, אחרי שחרדת הבחינות נרגעה מאד והוא סיים שנת לימודים בציונים נאים. "קשה לי לראות את עצמי נאבק שנים רבות להיות הכי טוב... אני מתעייף רק מלחשוב על זה."
"תדאג שיהיו לך חברים שיעזרו לך בעת צרה... אני אלמד אותך איך יוצרים ומבססים יחסים כאלו."
אני תמיד מבקש סיוע מגישתו של בובר, מלאך הצדק הסוציאלי, לנווט בשמו של הקדוש ברוך הוא את מעגלי השייכות של האיש שממולי.
אמוץ נרגע יותר ויותר, תוך שהוא מגלה שיש לו חברים כאלו.
"מותר להצליח, מותר להצטיין, אבל תזכור כי מדובר רק באמצעי ולא במטרה בפני עצמה... למצטיינים תפקיד אחד ולאחרים תפקידים אחרים." אני פורש לפניו תמונת חיים מאוזנת ואפשרית: "תחפש לך השתייכות מקצועית, חברתית וקהילתית, שם תפעל כפי שתפעל... ולא מזיק גם להצליח..."
ההורים והמנהלת צוחקים עלי בחיבה והערכה. "אתה רואה...? אמרנו לך, השלט עוזר."
...אני שמח בחיבתם, מחייך אליהם ומחייך אל הסוציאליסט שאני מאפשר שיפעיל אותי.
יש בי אהבה למסירות שלהם לרווחת הנוער בעתיד. אני שמח על השותפות איתם כמומחה בטיפול בחרדת בחינות: "אבל תדעו לכם שאני מלמד את הילד שלכם שיבחר את דרכו נכון... שיהיה חרוץ ורציני, זה כן... אבל רק לפעמים הדרך הנכונה היא ההישג, לפעמים זו ההתקשרות... העיקר הוא לזהות את התפקיד שלנו כאן."
"...אני, מרטין בובר המלאך, קורא אליכם! בעודכם מתיידדים פעם עם הבוחן, או עם הרופא, או עם המוסכניק שלכם. זִכְרוּ את הרגשת השייכות וההקלה במתח לקראת קבלת תוצאות המבחן או הטיפול ברכב שלכם. לא תעודת ביטוח, לא הערכה ולא מעמד יִפְתְּחוּ בפניכם את השער לביטחון לאורך זמן. ההישג המשולב במסגרת השתייכות יציבה, הוא המפתח לשער ההצלחה לחיות חיים משמעותיים..."
"עזוב שטויות..." הם מבטלים את דברי בהערכה: "זה יפה מה שאתה אומר, אבל זה רק פילוסופיה... מי שלא מצליח בלימודים לא מצליח בחיים." הם מסיימים בביטחון.
מה יצא לי מרגעי שיא אלו? אני מומחה קצת יותר נודע בטיפול בחרדת בחינות! והעיקר, העיקר! הם נותנים לי לסיים את דברי. מדי פעם גם מישהו לוקח משהו מדברי. נראה לי שאלוהים מרוצה משייכותי אליהם.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] סיפור זה נכתב אחרי שבאופן מפתיע ומבלי שהייתי מודע לכך, מורה הציגה אותי באחת ההרצאות בפני המשתתפים, "יששכר הוא פסיכולוג הבית שלנו". הבנתי שפסיכולוג הבית הוא כמו סוג של ליצן חצר. רק לו יש את הזכות לומר למלך דברים קשים, דברי אמת.
