רשמים מהכנס הבינלאומי הראשון של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית בעין-גדי
"KNOW HARD FEELINGS"
מאת עליזה רוזן
"עין גדי עין גדי,
מה היה כי צמחת בחמה
עין גדי עין גדי,
איך פלגים בך חותרים בשממה
עין גדי עין גדי,
בך היופי יופע בכל הוד
והלב יהרהר ויחמוד
והלב יהרהר ויחמוד"
[מלות השיר: איתן פרץ]
השיר התנגן בי כל ימי הכנס. עין גדי הוא נווה מדבר ירוק ופסטוראלי בתוך נוף בראשיתי כשהרים צחיחים עוטפים אותו מצד אחד, מדבר פתוח מצדו האחר וים המלח משתרע לרגליו. אכן יופי מלא הוד.
המקום הקסום הזה קיבל והכיל כמאה ושלושים איש חמדנים ללמידה משותפת. באנו ללמוד זה מזה. ללמוד, ללמד, להרגיש ולשתף. בעיני זה היה הקסם. נושא הכנס עסק ברגשות קשים. איך מדברים על רגשות קשים? איך משתפים זרים בקבוצה?
כל יום התחיל עם שלוש הרצאות במליאה שניתנו על ידי מרצים מהארץ ומחוצה לה.
כל הרצאה חידדה זוית אישית של התמודדות עם רגשות קשים. המרצים הביאו את ניסיונם ועבודתם מהתמודדויות עם רגשות קשים. מספר דוגמאות:
פרופ' איוון אורליך מקרואטייה שיתף בעבודה טיפולית מרתקת עם אישה קרואטית, שחוותה התעללות מינית ורגשית, על בסיס יומי, בזמן המלחמה בקרואטייה ועל הזעם והאגרסיה שהופנו לתוכה פנימה והפכו לרגשות קשים של אשמה ובושה נסתרת, כטראומה מתמשכת. הבושה היא בעיניו רגש שיש לגלות, כמו הסינדרלה של הרגשות שמסתתרת מאחורי אשמה וחרדה.
מר מוריס ניצום מארה"ב דיבר על חמדנות וקנאה של החברה המערבית כחלק מרעב וחסך רגשי מתמשך.
דר' אבי ברמן התמקד ברגש ה'קורבנות' כסינדרום הנבחר של פרט או חברה, כהצדקה להגנה עצמית שמתבטאת באגרסיה אישית, פוליטית או חברתית. הוא קרא להוציא את תחושת הקורבנות מחוץ לחוק!
מר נימר סעיד הציג קבוצה של ערבים ישראלים שמתמודדת עם הרגשות הקשים של ערביי ישראל בתקופה כל כך טעונה וכואבת. הוא גילה שהקושי העיקרי בה היה לעודד את המשתתפים לחשוף רגשות, בחברה שמצניעה ומסתירה אותם, וגילה שהשפה הערבית המדוברת דלה במילים שמביעים רגשות.
זהו מדגם קטן ביותר מהעושר הרגשי שהביאו המרצים. ההרצאות היו מרתקות ועוררו למחשבה ולדיון.
בכנס השתתפו מספר אנשי טיפול ערבים ישראלים. שאלות של זהות לאומית, שייכות או העדרה עלו מידי יום בקבוצה הגדולה. הקבוצה ההגדולה מתפקדת מטבעה כמו כיכר העיר, בה קול ההמון נשמע חזק, בוטה, פרובוקטיבי וללא מסכות.
הקונפליקט הישראלי – פלשתינאי עלה בה חזק וכואב, במיוחד אחרי המלחמה האחרונה, שבה הישראלים הרגישו גם צודקים בנסיבותיה וגם קושי להזדהות עם התוצאות הקשות.
האורחים מחו"ל הגיעו מתוך רצון לשמוע מקרוב ולנסות להבין טוב יותר את נקודות המבט השונות, אך בעיקר הרגישו חסרי אונים, לא שייכים, לא ידעו מה תפקידם - אולי רק להיות עדים לדרמה ההיסטורית המתמשכת - והיו עדים לסבל ולגורל המשותף של שני העמים.
את כל התחושות והרגשות הקשים הבאנו כל יום לקבוצות הקטנות, בהן השתתפנו פעמיים ביום.
העבודה בקבוצות הקטנות הפכה להיות לב ליבו של הכנס, ברוח האנליזה הקבוצתית של פוקס.
התחלנו כזרים זה לזה, אך די מהר התאפשר רב שיח פתוח ופותח לב של המשתתפים. מקבוצת זרים הפכנו לקבוצה אינטימית, בה עלו הרבה רגשות ותימות אישיות ואקזיסטנציאליסטיות.
כל בוקר התחיל בתנועה שחיברה אותנו עם עצמנו, עם הגוף - הבית האישי, ובערבים התחברנו זה לזה עם מוסיקה, שירה וריקודים.
האירגון וההחזקה של הכנס היו מעולים. היתה הרגשה של מיכל/מוכל מתאים, שאפשר לרגשות ותכנים קשים לעלות ועיבודם בצורה נכונה.
הכנס הסתיים עם רגשות חיוביים של פיוס, קירבה, שמחה ותקווה. תקווה שאולי גם מחוץ לכנס, בעולם שבחוץ, יתאפשרו תנאים מתאימים לרב שיח, בו אפשר יהיה לשמוע ולהשמיע ולהבין שאין 'צודקים יותר' אלא כל צד מאמין בצדקתו ובדרכו.
אסיים בדבריו של דר' חיים ויינברג, שהנחה את הקבוצה הגדולה ואמר:
"כל מה שאני יכול לעשות במפגש כזה הוא להתאמץ ולהכיר באחר כסובייקט ובחוויה
הייחודית שלו. אין לי שום אפשרות להכריח את האחר להכיר בחוויה הסובייקטיבית שלי ולכפות עליו הכרה הדדית כזו". ש
שר שר שרנו ורנכ
בערבים
באלמידה,שיר התנגן בי כל ימי הכנסגדי, עין גדי
מה היה כי צמחת בחמה
עין גדי, עין גדי,
בך היופי יופע בכל הוד
והלב יהרהר ויחמוד
והלב יהרהר ויחמוד.
