מחשבות בעקבות הרצאתו של ד"ר מיכה אנקורי: "'ישנה נקודה פנימית והיא אינה נכבית לעולם' - האם הנפש מובנת מתוך חלקיה? העצמי על פי יונג"
מאת עינב אסרף
זוהי השנה השלישית בה אני מגיעה לסדרת ההרצאות של 'האיגוד הישראלי לפסיכולוגית העצמי'. לא בעקביות, ולאו דווקא כמיישמת הגישה, אבל מתוך סקרנות תמידית לגבי מה יצפון בחובו המפגש הקרוב... יצירתיות התכנים של ההרצאות הפכה להיות עבורי מקור אנרגיה קוגניטיבית ורגשית ממכרת, ובכל פעם מחדש אני יוצאת מההרצאות עם מחשבות ועולם דימויים שלם, שנרקם דרך המילים שנספגות בנפשי ויוצרות נדבכים חדשים בעולמי הפנימי והחיצוני.
ההזמנה לסקור את הרצאתו של אנקורי עבור אתר 'פסיכולוגיה עברית' היוותה עבורי דרך להעניק משהו בחזרה...
* * *
בקצה האגם, בפארק הלאומי ברמת גן, זורמת לה במרץ מזרקה, שבשעות הערב מוארת בצבעים מתחלפים. בפינה קבועה, אני מחכה לדקות הממגנטות, בהן האור האדום נדלק וקרנבל האור והמים נותן אשליה כאילו המים קוצפים מעל להבת אש עצומה, ושניהם מרקדים יחד, משולבים וחיים אחד את השני.
מאז ומתמיד חשתי בקסם הרב שבחיבור בין ניגודים, בין עולמות שנפגשים; לפעמים נאבקים זה בזה, לפעמים מחבקים זה את זה, אך לרוב, מכוח חיבורם, הם מעשירים ומשרים זה על זה ועל סביבתם. דרך הפריזמה הזאת גיליתי שאין זה משנה היכן אנחנו נמצאים ולאן אנחנו מסתכלים - הם נמצאים שם, חיים אותנו ואנחנו אותם: נולדנו לכדי ישות המורכבת מגוף ונפש, אנחנו חיים בין אור וחשכה, רגעי אושר וכאב, דיבור ושתיקה, חברות ובדידות, העשרות קוגניטיביות ועבודת כפיים, פנים וחוץ, חום וקור, מפגשים ופרידות, סיומים והתחלות, לידה ומוות.
בערב חורפי במיוחד, בו גשם הזלעפות חבט במבנה שכיסה עלינו, ממלא מימד תחושתי נוסף של החיבור הזה, התקבצנו כדי לשמוע מפי מיכה אנקורי על המרחב המחבר בין רוח וחומר ולסמלים הממלאים את חיינו ואיך כל אלו מתקשרים לנקודה פנימית אחת ולייצוג ה'עצמי'. בדומה לכותרת ההרצאה, כך גם היה תוכנה - שופע חלקים ואלמנטים, גישות, דעות וסמלים ו'עצמי' אחד, שקיבל שפע מראות לייצוגים מגוונים.
כמו בדינמיקה קבוצתית, אפילו של מרצה וקהל, התוכן יצר מתוכו תהליך, בו אנקורי היה לנו כאלכימאי ותיאורו את הדמות הפך אט אט לדבר עצמו, כאשר יצק לנו כור היתוך המשלב רוח וחומר וחשיפה לתהליך ביניהם, באופן שהרגיש כה אותנטי לאותן דמויות מקור. משם, הוביל אותנו למשנתו של יונג על האלכימאים ועולם הסמלים והתמקד בסמל ה Self - אותו מושג שהוא היה הראשון להגותו, אך, כמו שקולקה היטיב לסמן לנו, לא האחרון.
במתח שנרקם בין עבר ועתיד, בין ארץ ושמיים, נענו בתוך השעה המשותפת, והכל במבנה מיסטי מה, בו עלו סוגיות, בשילוב סיפורים, בניחוח סוריאליסטי. למדנו להכיר מחוזות חדשים בעולם הסמלים, עם טעימות מעולם המיסטיקה היהודית, המיתולוגיה ומקורות נוספים. נחשפנו לעמדה המיסטית, לפיה הסמל לא יכול להתקיים באותו מישור של המסומל, או לזו הרואה בסמלים שפה בפני עצמה, שאנו חוטאים לה בניסיונות התרגום לשפתנו, במקום להבינה כפי שהיא.
אנקורי התייחס למושג הסמל, על רב מימדיותו ושפע משמעויותיו, והשליך מכך על סמל ה'עצמי' על ביטויו השונים. ביטוי מרכזי אחד שהועלה הוא דמות הזקן בחלום, אשר מכוון אותנו בדרכנו. אנקורי ביקש שלא לפרש דמות זו כייצוג של דמות טיפולית, הורית או סמכותית אחרת בחיי החולם, מתוך אמונה כי פירוש שכזה יחמיץ את הסמל. בעניין זה נותרתי תוהה... על אף הבנתי והסכמתי עם העקרון שמאחורי עמדתו, אינני יכולה שלא להתייחס למימד הזמן והתהליך המבוטא בסמל, מעצם העובדה שמדובר ב'זקן'. לכל אחד מאתנו יש אולי אסוציאציות אחרות לגבי הזקנה, אבל עבורי היא סמל לעשיית דרך ארוכה, לספיגת ידע וחוויות, וגם לתוצר המגע עם האנשים בחיינו - בין אם העניקו לנו אנרגיה צעירה או הוסיפו עוד שערות לבנות לראשינו. לטעמי, אין זה אומר בהכרח שאנו עלולים להחמיץ משהו לגבי סמליות העצמי של דמות מסוימת אם אנו מייחסים אותה גם (אך לא רק) לאדם זה או אחר, במיוחד אם מהותו מופנמת בתוכנו ומהווה חלק בלתי נפרד מהעצמי שלנו.
ייצוג סמלי משמעותי נוסף של העצמי, על-פי החסידות, הוא 'הנקודה הפנימית' - נקודה הפועלת באדם, אך נמצאת מעבר לו. היא המרכז והגבול של מדרגות הנפש כאחד, שלם המכיל את הנפש, על חלקיה המודעים והלא מודעים, בדומה למנדלות המאחדות את רובדיהן וחותרות למרכז. דרך ייצוג זה, נגענו במתח בין הגוף הסופי והנשמה האינסופית. בהקשר זה, התחברתי לאמירה כי אי אפשר לאחוז בנצח, אלא לכל היותר לגעת בו חליפות... נזכרתי בדבריה של אחת מהנוכחות, שציינה כי את המנדלות יש המציירים בחול, ואוספים אותו למקומו לאחר סיום - כאילו מעבירים את אותו המסר, ואולי גם מסמנים את האפשרות כי גם הסופיות היא לאו דווקא נצחית וכי מעגל קיום נוסף יכול לעיתים להיות במרחק נגיעה...
בתנודתיות בין העולמות המנוגדים, אנקורי גם נגע במשמעות האיזון שבין העולמות. דרך סיפור, הוא הביא לנו את פוטנציאל ההשתכרות מהנגיעה בעולם הרוח וחשיבות השמירה על הקשר עם החומר, כדי שלא להתנתק מהמציאות היומיומית. באופן דומה, התחברתי לדימוי שהביא במהלך הדיון עם הקהל, בו הציג את ה'אי' כסמל לעצמי ולמודע/רציונלי, מוקף ב'ים', המסמל את הלא מודע/רגשי, ואת הדינמיקה המאוזנת ביניהם, שערעורה יכול ליצור מצב בו הים יציף את האי החלש או, לחלופין, עוצמתו של האי עלולה לייבש את המים סביבו ולהשאירו צחיח. כוחם האמיתי הוא בחיבור - אותה שפת ים, הסוחפת רבים מאיתנו אליה, ומסמלת את מקום מגעם של הלא מודע והמודע, הרגשי והרציונלי. זהו מקום קסום, מעצם החיבור הרב-מימדי בין עולמות אלו, כאשר בנקודה היבשה מעל מי התהום יש היפוך לכדי ים וקרקעיתו החולית. בהקשר זה, אין זה מקרי בעיני כי המילה "מים" היא היפוך ל "אמא" - סוג של מראה המשקפת את אותו חיבור רב מימדי והחזקה של אם את תינוקה - מראה שדרכה ניתן לבחון את השפעות החוזק או החולשה של האחד על קיומו של השני, או השפעת הילדה שבאם על חוויותיה את בתה המתבגרת. בחיבור בין שני הדימויים נזכרתי באופן בו משורטט אי בציור ילדים, עם עץ הדקל במרכזו, ותהיתי מאיפה כילדים אנחנו כבר יודעים לייחס למרכז האי הזה סמל של צמיחה, של הגנה ושל חיים... חיזוק נוסף להיותו של ה self נקודה טרנסצנדנטית בחיינו...
אין ספק שרבים הם הסיפורים והפרטים מלהיפרש על הדף המאוד סופי הזה... כאותו גוף המנסה להכיל את נשמת המילים האינסופית. הנצח לא יכול להתקיים בכל דבר ועניין, אבל כפי שנאמר בכותרת, הוא קיים שם כאש תמיד הבוערת בתוכנו, אש שלא נכבית לעולם. כמו Setting קבוע ושומר עבור חיינו הפרטיים, שופעי הרגשות, המחשבות והחוויות הארעיות...
