השפעותיה של מחלה נפשית אצל אחד מילדי המשפחה על האתגרים ההתפתחותיים העומדים בפני הפרט והמערכת המשפחתית בתקופת "אמצע החיים"
מאת תמי קויפמן
מאמר זה בוחן כיצד משפיעה מחלת נפש[1] של אחד מילדי המשפחה על האתגרים ההתפתחותיים העומדים בפני המערכת המשפחתית והאישית בשלב "אמצע החיים". משפחה שמתפרצת מחלה נפשית אצל אחד מילדיה מתמודדת עם שאלות המעבר למחצית השנייה של החיים ככל המשפחות, אך מוטלים עליה עומסים נוספים, משפחתיים, תוך-אישיים ובין-אישיים.
באופן כללי, השלכותיה של מחלת נפש על המתמודדים איתה ועל המערכת המשפחתית כולה, רבות ומשמעותיות. הנטל האובייקטיבי והרגשי המוטל על בני המשפחה רב. מעגל חיי המשפחה משתנה, תהליכי התפתחות נורמטיביים של אינדיווידואציה ונפרדות נפגמים, ונשזרת לחיי המשפחה התמודדות עם סטיגמה, אשמה ובושה (קויפמן, 2008).
המאמר סוקר את השפעת ההתמודדות עם המחלה הנפשית על האתגרים ההתפתחותיים העומדים בפני המערכת המשפחתית בתקופת "אמצע החיים" ומציע דרכים להתמודדות וחזרה לאיזון מחודש בחיי הפרט ובחיי המערכת המשפחתית.
"אמצע החיים" לצד מחלת נפש אצל אחד מילדי המשפחה
כמו היחיד, כך גם המשפחה נעה לאורך שלבים ואירועים התפתחותיים צפויים. שלבים אלו הם מטבעם אוניברסליים (למרות שמתקיימים בהם אינסוף וריאציות תרבותיות ואינדיווידואליות), נורמטיביים, והמעבר משלב אחד למשנהו נושא אופי משברי.
שלב "אמצע החיים" בחיי הפרט – הקשור ל"בשלות" או "בגרות מאוחרת", ומקבילתו המשפחתית – "המשפחה בתקופת הבגרות המאוחרת והפרישה ממעגל העבודה" או "שלב שיגור הילדים" עד לשלב "הקן המתרוקן" - מתקיים בין הגילאים 45 ל 65 (קרטר ומגולדריק, 1988). המצאות בשלב זה אינה מתבטאת דווקא על ידי גיל אלא על ידי הלך רוח שמוגדר על ידי משאלות, חרדות, משמעויות וסדר עדיפויות (מזור, 1989, קרטר ומגולדריק, 1988).זהו שלב התפתחותי שמתלווים אליו שינויים בסוציאליזציה ובתפקידים, שינויים בתפיסת העצמי ובזהות האישית. שנים אלו מתאפיינות גם ב"שיח פנימי" של הפרט בנוגע למשמעויות חייו.
הופעתה של מחלת נפש אצל אחד מילדי המשפחה - המתרחשת בדרך כלל כשההורים נמצאים בשלב "אמצע החיים" - מהווה אירוע שמשבש את תחושת הרצף, ההתנהלות הצפויה וקצב "מעגל החיים" של המשפחה ואת המאפיינים הנורמטיביים של שלב זה.
כאשר מתפרצת מחלה אצל אחד מילדי המשפחה בשלב "אמצע החיים", עומדים למבחן האתגרים ההתפתחותיים הנורמטיביים, בהיבטים הבאים:
השפעת מחלת הנפש ב"אמצע החיים" על מבני הכוח המשפחתיים - "הורות תמידית"
בשלב "אמצע החיים", משתנה המבנה של המערכת המשפחתית. שלב זה מתאפיין ב"כניסות" ויציאות". מחד גיסא - הצטמצמות המשפחה הגרעינית, עקב "שיגור הילדים" עד "הקן המתרוקן", ומאידך גיסא - הרחבת הקשרים המשפחתיים, הכוללת הצטרפות של בני זוג של הילדים, משפחותיהם של בני הזוג ונכדים. האינטנסיביות של מערכת היחסים שבין הורים לילדים משתנה ויש בכך ערעור למידת הלכידות וההמשכיות המשפחתית. למרות שינויים אלו, מצליחה המשפחה במרבים המקרים לשמור על לכידותה והמשכיותה (מזור, 1989, קרטר ומגולדריק, 1988).
מחלת נפש אצל אחד מילדי המשפחה משבשת או מעכבת פעמים רבות את תהליך "שיגור הילדים" ו"הקן המתרוקן". בשלב בו העומס ההורי בדרך כלל קטן, העומס ההורי גדל. פעמים רבות, מצבו של החולה אינו מאפשר יציאה מבית ההורים בשלב שמצופה ממנו; לעיתים ההורים הם אלו שמתקשים "לשחרר" את החולה לחיים עצמאיים, אם מתוך חוסר אמון ביכולתו ואם מתוך הצורך לגונן ולהישאר "נאמנים" לתפקידם ההורי, מתוך עמדה שלוקחת אחריות ומחויבות על חייו. במקרים אלו, נשאר בבית "משולש" הכולל את זוג הורים מתבגרים ו"ילדם" בשנות השלושים או הארבעים לחייו.
בתקופת "אמצע החיים" משתנים היחסים בין ההורים לילדים שהפכו לבוגרים - מיחסי ''''הורה – ילד'''', ליחסי ''''הורה – בוגר'''' או ''''בוגר – בוגר''''. מוקד הכוח עובר מהדור הראשון לדור השני, שהופך למקור תמיכה ומשענת להוריו. לשני הדורות ניתנת הזדמנות לחולל שינוי ביחסים ו/או לתקן הורות שהוחמצה (מזור, 1989).
במשפחה שאחד מילדיה נפגע נפשית, מוקדי הכוח אינם עוברים מדור ההורים לדור הילדים. עמדת הסמכות והמנהיגות נותרת בידי הדור המבוגר, שאינו יכול להרשות לעצמו "לשחרר", או להישען. יש קושי בהיווצרות מערכת יחסים של ''''הורה – בוגר'''' או ''''בוגר – בוגר'''' עם החולה. מצב זה משבש את מערך חלוקת התפקידים הנורמטיבית ואת האפשרות להתפנות מהתפקיד ההורי הקודם. החולה אף הוא "נתקע" ומשאלת העצמאות והנפרדות הולכת ומתרחקת.
כמו כן, היכולת "לתקן" הורות שהוחמצה ולהתפנות לחוויית הורות אחרת אף היא מוחמצת או באה לידי ביטוי באופן חלקי, כתוצאה מהקושי של ההורים להתפנות למרחב יחסים זה.
שאלת ה"נאמנות" מתחדדת אצל ההורים ומעמידה אצלם למבחן את הצורך "לבחור" בין המחויבויות החדשות שמתעוררות: נאמנות לעצמנו? נאמנות לחולה? נאמנות לילדינו הבריאים? נאמנות להורינו המזדקנים?
השפעת מחלת הנפש ב"אמצע החיים" על הזוגיות של ההורים
תקופת "אמצע החיים" נחשבת לתקופה מאתגרת ולא קלה בזוגיות. עזיבת "הקן" מרוקנת את היחסים ממשימות מוכרות ומתוכן שעסק ברובו בצרכים המשפחתיים. סדרים וכללים שאפיינו את המשפחה כשהילדים היו בבית מתערערים ובני הזוג עומדים מול חלל וחשים ריקנות. החשיפה הישירה של בני הזוג זה מול זה, בלי ילדים או משימות יומיומיות מוכרות מעמתת אותם עם האינטימיות שמתבקשת, עם הקושי לשאת אותה ולהתנהל בתוכה (Aldous, 1996).
במקרים רבים, כדי להימנע מן המתח ששינויים אלו יוצרים, מתחילה השקעה גדולה מחוץ לזוגיות - ביעדים כמו קריירה, נכדים, אהבה מחוץ לנישואין ועוד. השינויים הם נורמטיביים ונדרשת עבודה והשקעה משותפת בזוגיות כדי לממשה עם הפוטנציאל החדש הגלום בה.
כאשר הבסיס הזוגי שהיה קודם לשלב זה כלל יחסים שיש בהם אינטימיות, חברות, קירבה, הרי שחלקים אלו מתעצמים ומאפשרים "מעבר יחסית חלק" למרחב שמתפנה בשלב אמצע החיים (מזור, 1989, Golan, 1981, קרטר ומגולדריק, 1988)
לא כך המצב במשפחה שאחד מילדיה נפגע נפשית: צרכיהם המרכזיים של ההורים מושפעים מהופעת המחלה ומשתנים בהתאם. בראש ובראשונה, נדרשים ההורים להפנות משאבים רגשיים וקונקרטיים להתמודדות עם הטראומה הנוגעת לחולי הנפשי. מתעוררות שאלות, התלבטויות ודאגות ביחס להווה המשתנה ולעתיד הלא ברור. המחלה הממושכת שואבת את ההורים למעגל ממושך ושוחק. האנרגיה והיכולת הרגשית והפונקציונאלית מושקעת בהתמודדות יומיומית עם בעיות כגון: מציאת פתרון דיור, תעסוקה, נושאים חברתיים, החלטה על השארת החולה בבית או הוצאה למגורים מוגנים, התמודדות עם נושאים חוקיים וכלכליים (כמו: ירושה, אפוטרופסות, סיוע כלכלי וחלוקת משאבים וחסכונות) וכיוצא באלה. מעבר לכך, חיי היומיום מעוררים שאלות רבות בנוגע לדפוסי תקשורת, תלות – עצמאות, גבולות ועוד. מציאות זו יוצרת "הורות תמידית" ומקשה על ההורים להתפנות לטובת חיים פחות עמוסים ופחות תובעניים.
הדיאדה בין ההורים נשארת אפוא בתפקוד הורי ופחות בתפקוד זוגי. ה"קשב" ההדדי הנדרש בשלב זה, כדי לייצר זוגיות מהנה, אינו פנוי לבניית קרבה ואינטימיות. פעמים משמשת המחלה כ"פתח מילוט" לאחד מבני הזוג או לשניהם, שמאפשר להם לא להתמודד עם הסוגיות הזוגיות שתלויות ועומדות ביניהם. גם אם הייתה הזוגיות טובה וחזקה וכללה מצבי אינטימיות ושיתוף, קשה מאד להתפנות לחלקים אלו במתחים ובעומסים שנוצרים.
עם זאת, זוגיות חזקה מסייעת בפתרון בעיות, במציאת פתרונות, בתמיכה הדדית והתמודדות שיתופית עם המצב החדש שנוצר.
השפעת מחלת הנפש ב"אמצע החיים" על אחאים בריאים
במשפחה שאחד מבניה חלה במחלה נפשית, נוצרים אצל האחאים הבריאים מחויבויות ותפקידים ייחודיים למצב המשפחתי. חלקם הופך ל"קורבן שניוני" של המחלה וגם אצלם מעגל החיים הנורמטיבי משתנה ונפגע: האפשרות לנהל "תיקונים" והבראה עם הוריהם המבוגרים אינה עומדת בראש סדרי העדיפויות, מאחר וההורים עסוקים וטרודים בבעיותיו של החולה. פעמים מעכבים אחים בריאים את ההחלטה לצאת ולבנות את חייהם מחוץ לבית ההורים מתוך תחושת מחויבות, נאמנות, אשמה בנוגע למחלת של האח/ות, ("אשמת השורד") וחלקם מקבלים על עצמם תפקיד הורי הן ביחס לאח שחלה והן ביחס להוריהם המתבגרים (ראה קויפמן, 2006).
השפעת המחלה על ה"שיח הקיומי" של הפרט ב"אמצע החיים"
שלב המעבר למחצית השנייה של החיים מלווה במטלות רבות הקשורות לנושאים כלכליים, לילדים, לנכדים ולהורים מזדקנים ועוד. בצד הצורך לתת מענה לצרכים הקונקרטיים והפונקציונאליים, מתעורר אצל הפרט שיח פנימי קיומי המציב שאלות וקורא לשינוי. זהו שלב הבגרות הרוחנית והעמקת הפנימיות.
בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים טבע הפסיכואנליטיקאי אליוט ז''''אק את המושג "משבר אמצע החיים" (ז''''אק, אצל בקר, 2006). ז''''אק מגדיר את "משבר אמצע החיים" כתקופה שבה עלינו להשלים עם סופיותם של חיינו, להבין שהאפשרויות כבר אינן אינסופיות ולהכיר במוגבלותנו.
בשלבים מוקדמים יותר של החיים, שני מנגנונים מסייעים לפרט להתמודד עם רעיון המוות והסופיות: האחד קשור לתפיסה נרציסטית, אומניפוטנטית וגרנדיוזית, לפיה "אני מעל לכל" ו"שום דבר לא יכול לקרות לי", והשני מתקשר להסתמכות על אובייקט "כל יכול" ש"יושיע אותי בכל מצב". מנגנונים אלו, במעבר למחצית השנייה של החיים, נסדקים ומאבדים מיעילותם, הן בשל שינויים אובייקטיביים כמו שינויים גופניים, מחלות, הזדקנות ומות הורים והן בשל ההבנה "שאין מי שיושיע ואני צריך להיות המושיע של עצמי" (בקר, 2006).
מול סופיות זו, מתעוררות שאלות של משמעות, הגשמה, בדידות, אחריות אישית וחירות, המאפיינות את השיח הקיומי בשלב זה של החיים (בקר, 2006, אריקסון, 1965).
במשפחה שיש בה חולי נפשי, המפגש עם המודעות למוות מתחדד בעיקר נוכח התחושה שבמצב החדש שנוצר "לא ברור מתי אוכל להתפנות לעצמי, אם בכלל". תחושה זו מצטרפת לחרדה ולדאגה לחולה ולשאלה "מה יהיה אחרי שלא נהיה כאן"? והופכת למאיימת יותר כי "אולי רק אנחנו כאן כדי להושיע...ואם לא נהיה כאן אז...".
בשלב אמצע החיים, סוקר הפרט את חייו ועושה הערכה מוחדשת לגבי מה שנבנה בהם. תהליך זה מאפשר "הסרת ההשתקה" משאלות מהותיות שהפרט לא העז, לא התפנה או לא הרשה לעצמו לשאול - שאלות הנוגעות לצרכים פנימיים, לחלומות, כמו: "מה עוד לא קיבלתי מן העולם?", "מה אני משאיר אחרי בעולם?", "מה עוד לא נתתי לעולם?", "מה אני לוקח איתי?"
בשלב זה, מסתמן מעבר מבחירה של "צווי השבט" ו"צווי המשפחה" לבחירה חופשית, פנימית ואישית. מתפתחת משאלה ויכולת להיות חלק מקולקטיב ובו בזמן להיבדל ממנו. נבנה תהליך הנותן לגיטימציה לייחודיות ונפרדות והאני הפנימי הופך ללא פחות חשוב מהאני החיצוני, החברתי. יש תחושה ש"עכשיו מותר לבחור!" ו"עכשיו תורי לקבל". כמו כן, משתנות משמעויות ומתקיימת היחשפות ל"רוע פנימי" (קנאה, אנוכיות, חמדנות), מבלי שתתלווה אליו תחושת אשמה או בושה (בקר, 2006, אריקסון, 1965)
במשפחה בה קיים חולי נפשי אצל אחד מהילדים, המעבר ממחויבות למשפחה למחויבות כלפי עצמי ("עכשיו תורי לקבל") מורכב ומסובך ומעורר קונפליקטים. הזכות לבחירה נתקלת במחסום פנימי ("מה פתאום? איך אפשר?" "מה יגידו?") ובמכשולים חיצוניים, הקשורים לנורמות חברתיות וערכי משפחה, ומתלווים אליה אשמה, בושה וכעס. הצרכים החדשים נדחקים או מקבלים הכרה שיש בה אמביוולנציה: מרגשות אשמה והיעדר לגיטימציה ועד מתן לגיטימציה חלקית או מלאה.
נושא נוסף המאפיין את השיח הפנימי ב"אמצע החיים" מתקשר להרחבת תחומי הביטוי המגדרי לתחומי הביטוי של המגדר המשלים: במושגים יונגיאניים, נשים נחשפות לחלק הגברי באישיותן (אנימוס) ומפתחות תכונות כמו תחרותיות, אמביציה, אסרטיביות והשקעה מחוץ למשפחה; גברים נחשפים לחלק הנשי באישיותם (אנימה), ומפתחים תכונות כמו אמוציונאליות, רכות וביטוי רגשי, הרחבת קשרים בינאישיים (בקר, 2006). שינוי זה מאפשר לפרט ל"הרחיב" את המציאות הרגשית שאפיינה אותו קודם לכן ולתת לגיטימציה לחלקים שהיו חבויים בו ומבקשים ביטוי(Aldos, 1996).
במשפחה בה קיימת השקעה מסיבית בחולה, מתקשים ההורים "לתת דרור" להגשמת חלקים אלו: נשים מתקשות לפתח קריירה שנייה, להשקיע בעצמן, לפתח את עצמן מחוץ לבית, וגברים מתקשים להתפנות לחלקים פנימיים שהגשמתם דורשת סבלנות, קשב פנימי, מתן לגיטימציה והם נשאבים להמשיך את חייהם על פי המוכר והמצופה מהם. העומס הכלכלי גם אינו מתיר ברירות ומשאיר את חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים בעינה.
התמודדות ואיזון מחודש
מעברים התפתחותיים הם נורמטיביים. הם יכולים להתפתח בכיוון של משבר או צמיחה. "הסתגלות בריאה" היא היכולת של הפרט, הזוג או המשפחה לשנות את מבנה הכוח שלה, את יחסי התפקידים שבה ואת החוקים המארגנים את היחסים בה, כתגובה ללחצים סביבתיים והתפתחותיים הנובעים מתקופת המעבר (מזור, 1989).
כדי לעבור בהצלחה את שלב המעבר למחצית השנייה של החיים, על המשפחה ועל הפרטים שבה להשלים משימות הן ברמה האינסטרומנטאלית והן ברמה הרגשית (Golan, 1981).
להלן כמה מהמשימות האינסטרומנטליות והפסיכולוגיות העיקריות הנדרשות להתמודדות ויצירת איזון מחודש בשלב זה:
1. משימות אינסטרומנטאליות:
- זיהוי המחסור במשאבים כמו: כסף, זמן, כוח, בריאות וצורך לתקן את המצב.
- בחינת אפשרויות לפתרונות חדשים.
- בחירת פתרון רצוי ופעולה בהתאם.
- תקופת הסתגלות לביצועים החדשים, הורדת רמת הלחץ.
2. משימות פסיכולוגיות:
Peak (מצוטט אצל Golan) מציין ארבע מטלות מרכזיות:
- הערכת חכמה מול כוח פיזי
- סוציאליזציה מול סקסואליזציה ביחסים
- גמישות רגשית מול נוקשות רגשית
- גמישות מנטאלית מול נוקשות מנטאלית
כמו כן, Golan מציין משימות נוספות שהפרט נדרש להן:
- התמודדות עם האיום והביטחון שהופר, עם השתנות המצב הנפשי והגופני, עם הירידה בערך העצמי, עם הגעגועים לעבר.
- התמודדות עם חוויות ההחמצה והפחד "לאחר את הרכבת".
- התמודדות עם החרדה והתסכול שמתעוררים סביב הצורך לחולל שינוי, וסביב הבחירות החדשות.
- התמודדות עם לחצים על ידי יישום הפתרון שנמצא ולקיחת התפקיד החדש.
- הסתגלות וקבלה: לקבל את "ההפסדים והאובדים"
- הערכה מחודשת של החיים ובניית חזון להמשך החיים.
- העברת המוקד מהכללי לפרטי: "איך אני רוצה לחיות את חיי" ולא "איך אדם צריך לחיות את חייו".
- העברת המוקד מ"צריך וחייב" ל"רוצה ויכול".
- טיפוח הזוגיות, תוך פיתוח "שפה של קרבה רגשית" שתאפשר פתיחות רגשית, קבלה, קרבה ואינטימיות.
- בדיקת הכוחות והכישרונות הטובים שעומדים לרשות הפרט, המשפחה, טיפוח וחיזוק כוחות אלו.
ההתמודדות עם מחלת נפש של אחד מבני המשפחה בשלב אמצע החיים אפשרית ומשפחות רבות מגלות בשנים האחרונות את הדחף והחובה להמשיך את החיים ולאמץ ככל שניתן את התהליכים הנורמטיביים שיתרמו להשגת איזון משפחתי ואישי.
היכולת לקבל ולהכיר ביכולות, לצד המגבלות, מתוך מוכנות למקד את החיים בכוח לשנות את שניתן לשנות יכולה להניע בני משפחה להמשך חיים שיש בהם צמיחה וגדילה אישיים, בינאישיים ומשפחתיים.
בשלב זה של החיים, החיפוש המחודש של משמעות הקיום מציב אתגרים רבים ונותן הזדמנות לחזק את האינדיוידואליות, להכיר ולפתח את הפוטנציאל שלא נוצל עד כה, וכל זאת מתוך בחירה אישית, מתבוננת ומודעת לעצמה.
מילות מפתח: מחלת נפש, אמצע החיים
הערות
- המאמר עוסק במצבים של "חולי נפשי ממושך" - המתייחסים לאדם שאושפז לזמן ממושך ו/או למספר אשפוזים חוזרים עם אבחנה פסיכיאטרית, כאשר מסתמנת אצלו ירידה משמעותית במיומנויות ובטווח התנהגויותיו.
מקורות
אריקסון, א.ה. (1965). אדם וחברה. ספריית הפועלים, תל אביב.
בקר, ד. (2006). כשאדיפוס גדל. הפסיכולוגיה במחצית השנייה של החיים. הוצ'''' אריה ניר, תל אביב.
מזור, א. (1989). התפתחות המשפחה כמערכת חברתית במעגל החיים. מקראה להנחיית קבוצות הורים. עור'''' ברגר, ר. אונ'''' תל אביב.
קויפמן, ת. (2006). בצל המחלה, השפעת מחלת הנפש על האחים הבריאים. מתוך: אתר פסיכולוגיה עברית. http://www.hebpsy.co.il....asp?id=1723
קויפמן, ת. (2008). הסוד הכמוס, מחלת נפש במשפחה. http://www.hebpsy.net/a....asp?id=1793
שטיינר, י. משפחה – המשברים הנורמטיביים – חוליות במחזור חיי משפחה.
Aldos, J. (1978). "Alone Agains" in Family Careers: Rethinking the Developmental Perespective (p.p 166 – 178).
Carter, B. & Mcgoldric, M. (1988). "Launching Children & Moving on" in The Changing Family Life Cycle, (p.p. 285 – 309).
Golan, N. (1981). "The Nature of Transitions and the Chang Process" and "The Mid – Adult Years Adjusting & Changing" in Passing Through Transitions.(p.p 45 – 55) Free Press, N.Y.
