האיידיאייצ'די שלי

לימור רייז8/11/2011

ספר יישומי. הנותן להורים, ילדים ואנשי טיפול מילים כדי לשוחח ולהתמודד עם קשיים בקשב וריכוז.
הוא בשימוש רב אצלי בקליניקה.
לימור רייז

אורית גודקאר19/1/2009

התרשמות מקוראת. לאחר קריאת הספר האיידיאייצ'די שלי, עלו בי רשמים סותרים.  
המוטיבציה של כותבת הספר, פסיכולוגית, חשובה וראויה – לפנות אל הילדים והילדות שסובלים מ-ADHD, על מנת להרחיב את ההבנה שלהם ביחס לקשיי הקשב והריכוז שלהם (או, כמו שקוראת לכך המחברת: קש"ר). הספר בא לסייע בהתלבטות בסוגיה של שיחה עם הילדים על קשיים רגשיים ואחרים בהם הם נתקלים. ברור לנו שיש צורך לדבר עם הילדים על קשיי הקשב, אבל לא תמיד ברור לנו איך עושים זאת. הורים עשויים להגיע אפילו לכדי כך שיציגו את המצב באופן שקרי - למשל, יציגו את כדור הריטלין לא כתרופה אלא כויטמין.הכוונות טובות, אבל הביצוע לעיתים עלול להיות פחות מוצלח.
נדמה שכלל זה נכון גם במידת מה לגבי ספר זה. מעבר לרעיון הנכון של סיוע בהבנת הקשיים בשפה ובשימוש בדימויים שמדברים לילדים, הספר חוטא קודם כל באריכות רבה. האגדה/משל שבראשיתו ארוכה למדי, גם עבור ילדים שאינם לוקים בטווח הקשב שלהם, ואני תוהה עד כמה ילדים עם קשיי קשב יעמדו במשימה של קריאתה עד תומה. גם הקראתה עלולה להיות משימה לא פשוטה. ועוד, נושבת מהאגדה רוח דידקטית מדי, לטעמי, אולי מפני שפסיכולוגים הם אנשים עם מידה מוגבלת של דמיון, לצערנו... הטון הדידקטי טוב ומתאים לחלק השני, בו מוצגים מאפיינים של קשיי הקשב והריכוז בשפה בהירה ובגובה העיניים. ילדים יוכלו באמת להבין טוב יותר את התהליכים או הקשיים בהם הם נתקלים. התיאור הפנומנולוגי מובא בלשון חיובית, ומציג את מאפייני "ילדי הקש"ר" באור חיובי, או לפחות מורכב. גישה זו אכן חשובה ותורמת לילדים ולהוריהם.
החלק היפה ביותר בעיני הספר הוא החלק השלישי, בו מוצגת מעין הדמיה של שעת טיפול בילד ובילדה, שהיא משמעותית ביותר הן לילדים והן להוריהם. בעיקר טובה הנגיעה בתחושות הסובייקטיביות שלעיתים מלווה את הילדים (והמבוגרים) הסובלים מקשיי קשב וריכוז. הטון האמפתי של המטפלת הדמיונית נעים, ונראה שפרק זה מאפשר מידה של עיבוד רגשי לחוויות קשות. פרק זה גם עושה שירות חשוב לעשייה הטיפולית הפסיכולוגית עם ילדי קש"ר, בימים שבהם נראה שכמעט כל אדם מציע "טיפול" זה או אחר.
בחלק הרביעי והמסיים, מוצעות עצות רבות לילדים, על מנת להתמודד טוב יותר עם קשיי הקשב והריכוז. שוב, הכוונה ראויה – הצעת מענה ממשי של אסטרטגיות התמודדות. אולם התוצאה מייגעת ואף מעוררת תמיהה – האמנם כה פשוט ליישם את ההצעות הללו? ספרי בישול-אינסטנט להתמודדות עם ADHD יש רבים, וככל הנראה יהיו עוד רבים, ולו משום שספר לא באמת יכול להציע מענה משמעותי לסיוע. אולי נכון יהיה לעבור על פרק זה באופן חלקי, ולהציע להורים לאמץ רק הצעה אחת בחודש מבין הרבות המובאות, ולדבוק בניסיון ליישם הצעה יחידה זו. התחושה המתקבלת היא של הצפה, וחלק מהקושי של לוקים ב-ADHD הוא בסינון של מידע רב, ובקביעת עיקר וטפל.
ועדיין, למרות חסרונותיו, יתרונותיו של הספר עולים על חסרונותיו, בעיניי. בקריאת מבחן של קורא צעיר אכן עלה קושי מסוים לקרוא את כל הספר, אך נרשמה הנאה מתונה מחלקו הראשון, הדמיוני יותר. הוא אמנם ציין באוזניי שהספר מעורר חשש בקורא – האם אני "בסדר" או "לא בסדר". זאת בעיקר מפני שהמחברת פונה אל הקוראים בהנחה שהם ילדי קש"ר, ומדברת אליהם בגוף ראשון. גם הוא, למרות ההסתייגויות, מעריך לחיוב את הספר בכללותו.