הקשר בין מעורבות רגשית של מטפל עם מטופליו לבין המעורבות הרגשית של המטפל כהורה עם ילדיו
מאת איל זיגר
להלן הקדמה ופרק הדיון מעבודת הגמר למ"א בנושא הקשר בין מעורבות רגשית של מטפל עם מטופליו לבין המעורבות הרגשית של המטפל כהורה עם ילדיו, שנכתבה כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך בחוג לפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל-אביב יפו, תחת הנחייתו של ד"ר גילי גולדצוויג
הקדמה
בתרבות המערבית קיימים מיתוסים וסטריאוטיפים רבים על פסיכותרפיסטים וילדיהם. מבין הבולטים שבהם ניתן לציין את הבאים: התרפיסטים אינם רגשיים, קרים, מרוחקים, חסרי חוש הומור, נרקיסיסטים ואינם חדלים לנתח ולפרש. ילדיהם של התרפיסטים פגומים מבחינה פסיכולוגית והעדר נורמליות בילדים אלה יכול להיות משוייך באופן ישיר לאישיות האידיוסינקרטית של הוריהם או להתמחותם בגידול ילדים Farber, 1983b; Maeder, 1989; Storr, 1990; Wetzsteon, 1977; Zur, 1994 (אצל (1998) (Golden & Farber.
עבודה זו אינה מתיימרת להתייחס למכלול מאפייני אישיותו של המטפל והקשרם לילדיו, אולם תנסה להתמודד עם השאלה עד כמה יש קשר בין העיסוק בטיפול לבין הקשר של המטפל עם ילדיו בהיבט של מעורבות רגשית. העבודה מתייחסת לאופי והסגנון הבינאישי של התרפיסט, כפי שבאים לידי ביטוי במעורבות הרגשית שלו עם מטופליו ובמעורבות הרגשית שלו עם ילדיו.
בהתייחס לאישיותו של המטפל, Freud (1905/1953) האמין שאישיות המטפל היא בעלת חשיבות קריטית בניסיון התרפויטי. הוא טען כי זו אינה חוות דעת אלא אימרה ותיקה של רופאים שמחלות אלה אינן נרפאות בעזרת תרופה אלא בעזרת הרופא, בעזרת האישיות של הרופא, דרך שימוש של השפעה מנטלית. Jung (1934/1964) טען כי סוגי הטכניקות שהתרפיסט משתמש הן חסרות חשיבות, מכיוון שאין אלה הטכניקות אלא האדם המשתמש בטכניקות , האישיות והיחס של הרופא בעלי חשיבות עליונה. McConnaughy (1987) מרחיב היבט זה וטוען כי האופי והסגנון הבינאישי של התרפיסט הם הנושאים האישיים הקובעים את אופי הטיפול המוצע למטופל. הטכניקות עצמן המיושמות ע"י התרפיסט הן בעלות חשיבות משנית ביחס לאופי הייחודי או האישיות של התרפיסט עצמו. תרפיסטים בוחרים טכניקות ותאוריות בגלל מי שהם כבני אדם: האסטרטגיה הטיפולית היא ביטוי של אישיות המטפל. התרפיסט כאדם הוא הכלי הראשוני להשפעה בתרפיה. באופן קורלטיבי לעקרון זה, ככל שהמטפל מקבל ומעריך את עצמו, כך הוא יהיה אפקטיבי יותר בעזרתו למטופלים להכיר ולהעריך את עצמם. התרפיסט כבן אדם הוא המשתנה הראשוני של סוג ואיכות הפסיכותרפיה המוצעת למטופל.
בהתייחס למטפל כהורה, ההשפעה שיש להורה העוסק בפסיכותרפיה על ילדיו שלו מושפעת גם היא מהאופי והאישיות הייחודים שלו כאדם. Maeder, (1989), Wetzsteon(1977) (אצל (1998) (Golden & Farber טוענים כי יהיה זה מפתיע אם למטפלים לא תהיה השפעה בלתי רגילה על ילדיהם, בין שזו תהיה מועילה או לא. קיימת גם טענה חזקה כי בלתי ניתן להבחין בהשפעה שיש להורה על הילד שלו מהיותו מטפל לבין ההשפעה מאישיותו הטבעית שלו (Maeder (1989. ניתן להניח כי השפעה זו תבוא גם לידי ביטוי במעורבות הרגשית שחש המטפל כהורה עם ילדיו.
פסיכותרפיסטים חקרו את ההשפעה שקיימת במגוון מקצועות על העוסקים בהם, אולם לא חקרו באופן שיטתי את ההשפעה של עיסוק בפסיכותרפיה על חייהם שלהם Zur (1994). המחקר הנוכחי בוחן את ההשפעה בין המעורבות הרגשית של מטפלים בקשר עם המטופלים במסגרת הטיפולית לבין הקשר של המטפלים במסגרת תפקידם כהורים עם ילדיהם שלהם. הספרות המקצועית בתחום זה אינה רבה ונושא המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו ומטופליו נחקר לראשונה במסגרת עבודה זו.
המחקר הנוכחי בודק האם קיימת קורלציה בין מעורבות רגשית של המטפל עם מטופליו לבין מעורבות רגשית של המטפל עם ילדיו, ואם קיימת מה כיוונה. מכיוון, שנושא זה טרם נחקר באופן אמפירי, לא ניתן היה להעריך אפריורית האם קיים קשר כזה, מהי רמתו ומה כיוונו, באם קיים. מטרה נוספת במחקר זה היתה לנסות ולהעריך את הבגרות הרגשית האישית של המטפלים ולבדוק האם ניתן לנבא בעזרתה את רמת המעורבות הרגשית.
הנבדקים במחקר התבקשו למלא ארבעה שאלונים: שאלון מעורבות רגשית של מטפל, כהורה, עם אחד מילדיו, שאלון מעורבות רגשית של המטפל עם מטופליו, שאלון ORI -Object Representation Inventory ושאלון דמוגרפי.
דיון
נקודת המוצא של המחקר הנוכחי הייתה רמת הידע המצומצמת בנושא המעורבות הרגשית של מטפלים עם מטופליהם ועם ילדיהם. מהסקירה הספרותית בחלק המבוא עולה כי המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו קושרה למקצוע המטפל בכיוונים שונים. ייתכן כי תרפיסטים רבים מרוקנים רגשית ופיסית כאשר הם מגיעים הביתה אל משפחותיהם, אינם מסוגלים או אינם מעוניינים להיות מושקעים רגשית או להיות פנויים פסיכולוגית כלפי בני זוגם וילדיהם. יתכן גם כי המעורבות האישית והרגשית של ההורה עם ילדיו שונה מהמעורבות המקצועית עם המטופלים, מעורבות בה המטפלים מרוחקים יותר וקיימת אובייקטיביות גדולה יותר. המחקר התייחס למעורבות רגשית כיכולת להתחבר רגשית ופסיכולוגית, להענות רגשית, ליכולת לקירבה, נכונות לקיים קשר רגשי עמוק ומתמשך, יכולת לקבל, להיות סובלני, להכיל את הרגשות השונים של האחר, ויכולת להשתמש בחוויות רגשיות אישיות להבנת האחר.
במחקר הנוכחי נעשה ניסיון להעריך האם קיימת קורלציה בין המעורבות הרגשית של המטפל, כהורה, עם ילדיו שלו לבין המעורבות הרגשית של המטפל עם מטופליו, ואם קיימת קורלציה שכזו מה כיוונה. המחקר ניסה גם להעריך את הבגרות הרגשית האישית של המטפלים ולבדוק האם ניתן לנבא בעזרתה את רמת המעורבות הרגשית. הערכת הבגרות האישית נעשתה על ידי ניתוח ייצוגי האובייקטים המופנמים שלהם, כפי שבאים לידי ביטוי בתיאורים של שתי דמויות משמעותיות: הילד והמטופל. ניתוח ייצוגי האובייקטים המופנמים נעשה בעזרת ניתוח הרמה הקונספטואלית של התיאורים וכן בעזרת ניתוח התפתחות זהות עצמי נפרדת והתפתחות של היכולת ליצור יחסים משמעותיים עם אחרים כפי שעולה בתיאורים. ניתוח זה משקף את רמת הבשלות ההתפתחותית של הנבדק.
בדיקת קיום קשר בין המעורבות הרגשית של המטפל, כהורה, עם ילדיו שלו לבין המעורבות הרגשית של המטפל עם מטופליו, ובדיקת כיוונו באם קיים, טרם נחקר באופן אמפירי עד למחקר זה. לכן, לא היה ניתן להעריך אפריורית האם קיים קשר מסוג זה, ומהי רמתו וכיוונו אם אכן קיים. הממצאים במחקר הנוכחי מעידים על כך כי לא קיים קשר ישיר מובהק בין המעורבות הרגשית של מטפלים עם ילדיהם ובין המעורבות הרגשית של מטפלים עם מטופליהם. המטפלים מתפלגים באופן דומה בקטגוריות שונות של מעורבות רגשית נמוכה/גבוהה עם המטופלים ומעורבות רגשית נמוכה/גבוהה עם הילדים. כלומר קיימים כל סוגי המטפלים: מטפלים בעלי מעורבות רגשית נמוכה עם ילדיהם ומעורבות רגשית נמוכה עם מטופליהם, מטפלים בעלי מעורבות רגשית נמוכה עם ילדיהם ומעורבות רגשית גבוהה עם מטופליהם, מטפלים בעלי מעורבות רגשית גבוהה עם ילדיהם ומעורבות רגשית נמוכה עם מטופליהם ומטפלים בעלי מעורבות רגשית גבוהה עם ילדיהם ומעורבות רגשית גבוהה עם מטופליהם. אומנם לא נמצא קשר ישיר מובהק בין המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים, אך נראה כי קיימים קשרים מורכבים יותר בין המעורבות הרגשית עם המטופלים ובין המעורבות הרגשית עם הילדים. נמצאה מגמה לא מובהקת בין הרמה הקונספטואלית (CR) ורמת הנפרדות-התייחסות (DR) בתיאור הילד לבין מידת המעורבות הרגשית עם המטופלים, ככל שהבגרות האישית גבוהה יותר כפי שבאה לידי ביטוי בשני ייצוגי האובייקט בתיאור הילד כך המעורבות הרגשית עם המטופלים גבוהה יותר. כמו כן נמצאה גם מגמה לא מובהקת בין קטגורית המעורבות הרגשית הישירה עם מטופלים לבין מידת המעורבות הרגשית עם הילדים. המחקר מצא גם כי קיימים קשרים משמעותיים ומובהקים בין כל משתני ייצוגי ההורים המופנמים, בינם לבין עצמם. נראה כי הרמה הקונספטואלית ורמת התפתחות זהות עצמי נפרדת ויכולת ליצור יחסים משמעותיים הם מרכיבים קבועים באישיותו של המטפל, אשר באים לידי ביטוי בצורה דומה הן בקשר עם הילד והן עם המטופל. תמיכה בממצא זה קיימת אצל McConnaughy (1987) אשר טען כי האופי והסגנון הבינאישי של התרפיסט הם הנושאים האישיים הקובעים את אופי הטיפול המוצע למטופל. ואצל (Maeder (1989 אשר טען כי בלתי ניתן להבחין בהשפעה שיש להורה על הילד שלו מהיותו מטפל לבין ההשפעה מאישיותו הטבעית שלו. ממצא נוסף המעיד על מורכבות הקשר, הוא הקשר המובהק בין הרמה הקונספטואלית בתיאור ילד לבין קטגורית המעורבות האישית עם המטופלים, מטפל שהייצוג הפנימי שלו בתיאור הילד מעיד על רמת בגרות גבוהה יותר הוא גם מעורב אישית יותר עם המטופלים.
ממצאים אלה על מורכבות הקשר בין המעורבות הרגשית של מטפלים עם המטופלים ועם הילדים עולה בקנה אחד עם הספרות המקצועית המצביעה על כך כי המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו יכולה להיות מושפעת בכיוונים שונים וכך גם הקשר הרגשי עם המטופלים.
המחקרים הקיימים התייחסו בדר"כ להיבטים חיוביים ושליליים של מקצוע הטיפול העלולים להשפיע גם על המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו. בהיבט השלילי נמצא כי הפסיכולוגיה מחלחלת לחייו של התרפיסט ומשפיעה באופן בלתי נמנע על האינטימיות והקשרים המשפחתיים שלהם (Zur (1994)), השפעת לימודיו של המטפל יתכן ולא תהיה תוספת מועילה לידע ולתבונה שיש למטפל מהכשרתו המקצועית בתפקידו כהורה, ידיעת דברים משמעותה אינה בהכרח שימוש מועיל בהם (Maeder (1989)). בעיות של מטפלים רבים כהורים הוא שהם מביאים לתוך חיי משפחותיהם את הבעיות שהם מביאים גם לפרקטיקה, בעיות שהובילו אותם למקצוע מלכתחילה. בעיות של ערך עצמי נמוך , חוסר נוחות עם עצמם ועם אחרים, וגרנדיוזיות מפצה אשר מובילים אותם לעיתים לחפש שביעות רצון והערצה באמצעות אחרים, בראש ובראשונה מטופליהם וילדיהם Maeder (1989). Farber, 1989; Guy, 1987; Maeder, 1989 (אצל (Golden & Farber (1998) טענו כי תרפיסטים במקרים רבים, אשר בוחנים ובודקים את המשמעות של התנהגות רגילה, עשויים להיראות מרוחקים יותר ועצורים כלפי אחרים, תופעה שיש לה השלכה ברורה על הורות. בנוסף, Cary & Cary, (1977); Farber, (1985); Guy, (1987) (אצל (Golden & Farber (1998) כתבו כי תרפיסטים רבים מרוקנים רגשית ופיסית כאשר הם מגיעים הביתה אל משפחותיהם, אינם מסוגלים או אינם מעוניינים להיות מושקעים רגשית או פנויים פסיכולוגית כלפי בני זוגם וילדיהם. Henry et al., (1973) (אצל (Golden & Farber (1998) טען כי תרפיסטים רבים , לפחות מדי פעם, מביאים הביתה את הסגנון התרפויטי שלהם ונוהגים בבני משפחותיהם בריחוק רגשי ובאינטלקטואליזציה. Golden & Farber (1998) מצאו כי לדעתם הישירה של ילדי פסיכותרפיסיטים החלק הגרוע ביותר בהורה שהוא גם פסיכותרפיסט הוא הנטייה של ההורה להתנהג בבית כמו תרפיסט, בייחוד להתנהג כמו יודע כל או לחטט, להפריע בשאלות, או לשאול יותר מידי פרטים. Zur (1994)טען כי בעוד שהפסיכותרפיסט מביא מומחיות רלוונטית הביתה, הדבר אינו מבטיח שהוא יהיה הורה אפקטיבי או בן זוג תומך. פסיכותרפיסטים יכולים להשפיע באופן שלילי על משפחתם: התערבות חודרנית, ילדים ובני זוג רבים מגיבים באופן גרוע לשאלות שיקוף כגון "מדוע אתה חש באופן זה?", תחושת ריקון רגשי במקצוע, הבעיות של משפחת המטפל נראות נדושות לעומת הבעיות בעבודתו, מרוחקות של הפסיכותרפיסט מהמציאות הרגשית של העלילה הביתית, קבלה והבנה של הילדים ללא קשר למעשיהם המתפרשת כמשפילה ומזלזלת, מתן תויות העלולות לפגוע בילדים, לעג למטופל בנוכחות המשפחה מהווה גם סימן אזהרה לילד בדבר יכולת ההשפלה של ההורה, קינאה במטופלים, טיפוח מצבים משבריים כדי לקבל את תשומת ליבו של ההורה המטפל, חרדה וחוסר בטחון עקב הדרישה לשמור על פרטיות ואנונימיות של מטופלים של ההורה, מגבלות מקום, זמן ורעש כאשר הקליניקה ממוקמת בבית הפרטי, והתנגדות המטפל לקבלת התערבות חיצונית בעת בעיות משפחתיות.
בהתייחס למעורבות הרגשית של המטפל כהורה עם הילדים, בהיבטים החיוביים במקצוע הטיפול העשויים להשפיע גם על המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו, Golden & Farber (1998) מצאו כי היתרון המשמעותי בהורה שהוא תרפיסט במקצועו הוא היכולת והידע המקצועיים. ילדי התרפיסטים שהשתתפו במחקר חשו כי הורים אלה היו מיומנים בטיפול במשברי ילדות ובסיטואציות טעונות אמוציות. בנוסף, הם מצאו כי כל הילדים במחקר הבינו שיש הבדל משמעותי בדרך בה הם מדברים על בעיותיהם עם הוריהם לבין הדרך בה המטופלים מדברים על בעיותיהם עם המטפלים (הורי הילדים). באופן כללי, הילדים ראו את ההבדל כהשתקפות של ההבדל בין המעורבות האישית של ההורים בהם לעומת המעורבות המקצועית (מרוחקים יותר ואובייקטיביות גדולה יותר) עם מטופליהם. רוב הילדים של תרפיסטים חווים את הוריהם כנגישים יותר, מקבלים, וסובלניים בזכות המקצוע. ממצאי המחקר מראים כי תרפיסטים רבים מצליחים ליצור לילדים שלהם אווירה של אמפתיה, אמיתיות והתייחסות חיובית, אשר עשויות להיות בליבה של פסיכותרפיה חיובית. Zur (1994) ראה מספר השפעות חיוביות על המשפחה של המטפל: מומחיות בתחומי רגשות, קוגניציות והתנהגויות יכולות לתרום רבות לחיי המשפחה של הפסיכותרפיסט, בהכשרת המטפל הדגש על אמפתיה, חיזוק התנהגות פרו-סוציאלית, תקשורת, האימון האינטנסיבי בהאזנה אקטיבית, והמשמעת העצמית להתייחסות לנושאי העברה נגדית יכולים לספק בסיס להורות אפקטיבית ובני זוג רגישים, ההורה התרפיסט "הטוב דיו" מגדל ילדים המודעים לרגשותיהם ולתהליכים פנימיים, המטפלים מביאים לביתם מודעות מפותחת של הלא מודע שלהם, המאפשר להפחית תגובות ספונטניות מזיקות, המטפל יכול לפתח שיחות משפחתיות בהתבסס על מקרים מעבודתו, שלא תמיד מתקיימות במשפחות אחרות, ושמיעת סיפורים על מטופלים או שמיעת התרפיסט מדבר בטלפון עם מטופל ע"י בני המשפחה נותן רעיון למגוון הרחב של בעיות שיש לאנשים ומכיר להם את מושג הדאגה והתקווה. אפשרי גם שהם יכלילו מידע זה ויהפכו ליותר מודעים לעצמם ויותר מודעים לכאבם הרגשי.
הספרות המקצועית מתייחסת גם למורכבות הקשר הרגשי עם המטופלים. McConnaughy (1987) מצא כי ישנם מטפלים היכולים לבצע את כל מרכיבי ההתנהגות המרכיבים הקשבה אמפתית (כגון קשר עין, הישענות קדימה, הנהון ראש, ביטוי וורבלי המצביע על שימת לב) אבל עדיין אם הם לא חווים תגובה אמפתית אמיתית כלפי המטופל, המטופל לא יחוש ששמעו אותו. ההתנהגות הנצפית לא תמיד מתארת באופן שלם את המעורבות הרגשית של המטפל. Zeddies (1999) טען כי קיימת חשיבות רבה בזמינות רגשית כלפי המטופל. יכולת התרפיסט להבנה ואפקטיביות תרפויטית נקבעת בחלקה ע"י היכולת להתחבר רגשית ופסיכולוגית אל המטופל. הדרך בה המטופל צומח ומתרפא היא בעזרת הכישורים הקליניים של המטפל ובעזרת האדם שעומד מאחורי המטפל. יכולתו של המטפל לזמינות רגשית היא משימה מרכזית למתן חוויה תרפויטית אופטימלית למטופל. זמינות רגשית זו באה לידי ביטוי בנכונות של המטפל לקיים קשר רגשי עמוק ומתמשך עם המטופל. נכונות הקשורה ליכולת של התרפיסט לקבל, להיות סובלני, ולהכיל את הרגשות הקשים, הכואבים ואפילו המהממים, אשר כמובן עשויים להפעיל רגשות תואמים של כאב ומצוקה אצל התרפיסט. ביטוי נוסף לזמינות הרגשית הוא היכולת של התרפיסט להשתמש בחוויות רגשיות אישיות להבנה או הערכה של משהו על המטופל, אשר המטופל אינו יכול לתקשר וורבלית.
מעורבות רגשית עם המטופל טומנת בחובה גם קשיים. Zur (1994) מתייחס לקושי הרגשי שחש המטפל מתוקף תפקידו. אטמוספירה של בידוד חודרת לחדר הפסיכותרפיסט, מקום בו הוא חייב להקשיב באופן מסור ולהיות נוכח באופן מלא למטופלים, אשר כמעט תמיד נמצאים בכאב, לעיתים דורשניים רגשית, עוינים, מדוכאים, או בלתי כשירים בדרך אחרת. תרפיסטים בדר"כ גם מאבדים קשר עם המטופלים שלהם לאחר סיום הטיפול, מצב זה עלול ליצור גם תחושות של נטישה אצל המטפל.
בבדיקת רמת המעורבות הרגשית של המטפל עם מטופליו ורמת המעורבות הרגשית של המטפל כהורה עם ילדיו במונחים של ציוני תקן נמצא כי המעורבות הרגשית עם המטופלים גבוהה מן המעורבות הרגשית עם הילדים. לפיכך, נראה כי ניתן לומר כי המטפלים מדווחים על רמה גבוהה יחסית של מעורבות רגשית עם מטופליהם ועל רמה נמוכה מעט במעורבות הרגשית עם ילדיהם. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הספרות המקצועית המצביעה על הסברים לכיוונים אלה. Farber, (1989); Futterman, (1991); Guy, (1987); Maeder, (1989) (אצל Golden & Farber (1998)) מצאו כי הקשר הרגשי למטופלים ולילד הוא מסדר אחר, והתנהגות תרפיסט כלפי כל אחד מהם היא בהכרח מתווכת ע"י שוני זה. ישנם תרפיסטים אשר יכולים להיות עסוקים מאוד, ממוקדים, אמפתים ואפקטיבים עם המטופלים שלהם, אך אינם מסוגלים להיות באופן דומה עם בני משפחתם, כולל ילדיהם. בנוסף, מומחיות או התנהגות מקצועית עלולה לשלול מהילד יכולות הכרחיות להשפיע על ההורה באופן אישי ורגשי. Wallerstein (1981) (אצל (Golden & Farber (1998) הציע כי תרפיסטים עשויים לחוות חרדה גבוהה יותר בגידול ילדיהם מאשר הורים אחרים, חרדה אשר נראה כי עלולה להשפיע גם על הקשר הרגשי עם הילד. בנוסף, יתכן והסתכלות על האדם שעומד מאחורי המטפל ועל מאפיינים מסיפור חייו שהביאו אותו למקצוע זה יכולה להרחיב הבנה זו. פעמים רבות בעיות המאפיינות אנשים אלה אשר הפכו מטפלים, הם בעיות של ערך עצמי נמוך , חוסר נוחות עם עצמם ועם אחרים, וגרנדיוזיות מפצה Maeder (1989). נראה כי בעיות מסוג זה עלולות ליצור קושי ביצירת אינטימיות ועלולות להשפיע מצד אחד בכיוון שלילי על קשרים בחייהם ובכלל זה על מידת המעורבות הרגשית עם ילדיהם, ומצד שני עשויות להשפיע באופן חיובי על יצירת אינטימיות ומידת המעורבות הרגשית עם המטופלים, אשר מתאפשרת בסיטואיציה המיוחדת בחדר הטיפולים. נראה כי זמן המפגש המצומצם, קשר לא הדדי, שמירה על ריחוק ואובייקטיביות וכו'', המאפיינים סיטואציה מיוחדת זו, יכולים לאפשר קשר בינאישי עם מעורבות אישית נמוכה יחסית ועם מאפיינים של אינטימיות ואף מעורבות רגשית גבוהה יחסית. ממצאים נוספים במחקר אכן תומכים בנקודת מבט זו. בשונה מחוסר הקשר הישיר המובהק שנמצא במחקר בין המעורבות הרגשית של מטופלים עם מטופליהם לבין המעורבות הרגשית של מטפלים עם ילדיהם, נמצא קשר מובהק בין קטגוריית מעורבות אישית עם המטופלים (בשאלון מעורבות רגשית עם מטופלים) לבין מידת המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו שלו. הקשר שנמצא הוא קשר חיובי בעוצמה גבוהה המסביר כעשרים וחמישה אחוז מהשונות של המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו שלו. כלומר, ככל שמידת המעורבות האישית של המטפל עם המטופלים גבוהה יותר כך מידת המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו גבוהה יותר, ולהיפך, ככל שמידת המעורבות האישית של המטפל עם מטופליו נמוכה יותר כך מידת המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו נמוכה יותר. במחקר הנוכחי המטפלים דיווחו על רמת מעורבות רגשית עם ילדיהם נמוכה מממוצע הסקאלה שמדדה משתנה זה ודיווחו גם על מידת מעורבות אישית עם מטופלים נמוכה מאמצע הסקאלה שמדדה משתנה זה.
במחקר הנוכחי נעשה גם ניסיון להעריך את הבגרות הרגשית האישית של המטפלים ולבדוק האם ניתן לנבא בעזרתה את רמת המעורבות הרגשית. הערכת הבגרות האישית של המטפלים נעשתה על ידי ניתוח ייצוגי האובייקטים המופנמים שלהם, כפי שבאו לידי ביטוי בתיאורים של שתי דמויות משמעותיות: הילד והמטופל. ניתוח ייצוגי האובייקטים המופנמים נעשה בעזרת ניתוח הרמה הקונספטואלית של התיאורים וכן בעזרת ניתוח התפתחות זהות עצמי נפרדת והתפתחות של היכולת ליצור יחסים משמעותיים עם אחרים כפי שעלה בתיאורים. ניתוח זה משקף את רמת הבשלות ההתפתחותית של הנבדק. השערות המחקר בנוגע לקשר בין דמויות הוריות מופנמות לבין המעורבות הרגשית התבססו על הרעיון ששינויים בייצוגים מנטליים לאורך זמן הם ביטויים של התפתחות קוגנטיבית המתרחשת כתוצאה מאינטרקציה בין היכולת המולדת של האינדיווידואל ובין חוויותיו, בייחוד כאשר הן מתרחשות בטרנזקציות בינאישיות חשובות. ייצוגים מנטלים מתפתחים לראשונה בהקשר עם מערכות יחסים חשובות, ולאחר מכן מוכללות לשימוש כתבניות לכל הניסיונות הקוגנטיבים-אפקטיבים. עם ההתפתחות, ייצוגי אובייקטים נעשים מובחנים, אינטגרטיבים ומדוייקים (Blatt et. Al. (1988)). בנוסף, סביר להניח כי קיימים יחסי קרבה קריטיים בין זמינות רגשית מקצועית ובין בגרות רגשית אישית (Zeddies (1999)). המחקר שיער כי נבדקים שיבטאו תיאורים סימבוליים, יציבים ואינטגרטיבים ותאורים המבטאים נפרדות ויכולת ליצירת יחסים משמעותיים ישקפו רמת בשלות התפתחותית גבוהה, וכתוצאה מכך יוכלו לגלות מידה גבוהה של מעורבות רגשית. לעומת זאת נבדקים שיבטאו תיאורים קונקרטיים ודיפוזיים ותאורים המבטאים חוסר בנפרדות וחוסר יכולת ליצירת יחסים משמעותיים ישקפו רמת בשלות התפתחותית נמוכה, כתוצאה מכך יוכלו לגלות מידה נמוכה של מעורבות רגשית. ממצאי המחקר לא תמכו בהשערה זו. לא נמצא קשר מובהק בין הרמה הקונספטואלית המדווחת הממוצעת של המטפלים בתיאור הילד לבין מידת המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים, לא נמצא קשר מובהק בין הרמה הקונספטואלית המדווחת הממוצעת של המטפלים בתיאור המטופל לבין מידת המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים, לא נמצא קשר מובהק בין רמה ההתייחסות-נפרדות המדווחת הממוצעת של המטפלים בתיאור הילד לבין מידת המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים, ולא נמצא קשר מובהק בין רמה ההתייחסות-נפרדות המדווחת הממוצעת של המטפלים בתיאור המטופל לבין מידת המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים. יחד עם זאת הרמה הקונספטואלית הממוצעת המדווחת של המטפלים בתיאור הילד, הרמה הקונספטואלית הממוצעת המדווחת של המטפלים בתיאור המטופל, רמה ההתייחסות-נפרדות הממוצעת המדווחת של המטפלים בתיאור הילד ורמה ההתייחסות-נפרדות הממוצעת המדווחת של המטפלים בתיאור המטופל היו כולם גבוהים ממוצע הסקאלות שמדדו משתנים אלה. מכאן ניתן להסיק כי אכן בממוצע דיווחי המטפלים שיקפו רמת בשלות התפתחותית גבוהה (כך גם בבחינת דיווחי המעורבות הרגשית מטופלים/ילדים בחלוקה לגבוהה/נמוכה), אך רמת בשלות התפתחותית גבוהה זו אינה מנבאת את מידת המעורבות הרגשית שמרגיש המטפל עם מטופליו וגם אינה מנבאת את מידת המעורבות הרגשית שמרגיש המטפל כהורה עם ילדיו. ייתכן והסבר אפשרי לממצאים אלה הוא שלמרות טענתו של Zedies כי קיימים יחסי קרבה קריטיים בין זמינות רגשית מקצועית ובין בגרות רגשית אישית אצל מטפלים, נראה כי זמינות רגשית זו כנראה אינה שווה למעורבות רגשית. נראה כי ניתן להבין את הבדל זה בין זמינות רגשית ומעורבות רגשית, וניתן להסביר את חוסר תמיכת ממצאי המחקר בהשערה כי רמת בשלות התפתחותית גבוהה תצביע גם על מידה גבוהה של מעורבות רגשית על בסיס התאוריה של מילר (1992): "התינוק מטופל על ידי אם שסובלת מחסך נרקסיסיטי ומחפשת אובייקט שיתאים עצמו אליה. בהסתגלותו הרגשית הקדומה של התינוק לאם זו מובילה לכך שצרכיו הנרקיסיסטים של הילד, למשל לתשומת לב, הד, הבנה, השתתפות ברגשותיו ושיקוף נתונים לגורל מיוחד. אחת מתוצאותיה החמורות של הסתגלות זו היא אי יכולתו של האדם לחוות באופן מודע רגשות מסוימים... הילד מסוגל לחוות רגש רק כאשר מצוי בקרבתו אדם, שמקבל אותו עם רגשותיו, מבין ומלווה. בהעדר נוכחות מסוג זה, וכאשר הילד מסתכן באובדן אהבתה של אמו, אזי גם בינו ובין עצמו, בסתר ליבו, אין הוא יכול לחוות תגובות רגשיות טבעיות ביותר והוא פשוט אינו חווה אותן". יתכן שהמטפל כילד הסתגל רגשית לאמו, היה זמין רגשית לסיפוק צרכיה הנרקיסיסטיים והיה מעורב רגשית איתה. לכן כילד היה לו קושי לחוות תגובות רגשיות טבעיות ביותר ואולי פשוט לא חווה אותן. בבגרותו, למטפל כהורה עדיין קיים קושי במעורבות רגשית עם ילדיו כאובייקט משמעותי, אך תפקידו כמטפל יכול לאפשר לו מעורבות רגשית גבוהה יחסית עם המטופלים. הסיטואציה הטיפולית, סיטואציה של ריחוק, אובייקטיביות וקשר לא הדדי, אולי מאיימת פחות על המטפל באובדן אובייקט משמעותי, וגם, כפי שהוזכר לעיל, המעורבות האישית של המטפל עם המטופל נמוכה מעט, ולכן סיטואציה זו מאפשרת לו בצורה מוגנת יותר לחוות רגש במחיצת אדם זה. כלומר, נראה כי המטופל בסיטואציה הטיפולית מאפשר למטפל סביבה מוגנת יחסית לחוש רגשות שבסיטואציות אחרות קשה לו יותר לחוש אותן. הקושי בחשיפה רגשית של מטפלים בסיטואציות מוגנות פחות בא לידי ביטוי גם בתהליך איסוף הנתונים במחקר זה, אשר נתקל בקשיים רבים בשיתוף פעולה במילוי השאלונים, אשר ביקשו גם מידה מסויימת של חשיפה רגשית אישית.
במחקר הנוכחי נבדק גם הקשר בין מספר משתנים סוציודמוגרפיים למשתנה המחקר. נמצאה מגמה חיובית לא מובהקת בין וותק במקצוע ומידת מעורבות רגשית ומגמה הפוכה לא מובהקת בין CR בתיאור ילד, DR בתיאור ילד ו-CR בתיאור מטופל לבין וותק. בין שאר משתני המחקר וותק במקצוע לא נמצא מגמה משמעותית או מובהקת. המחקר גם לא מצא קשר מובהק או משמעותי בין המשתנים גיל לבין מעורבות רגשית עם הילדים, מעורבות רגשית עם המטופלים, הרמה הקונספטואלית של תיאור הילד, הרמה הקונספטואלית של תיאור המטופל, מידת התייחסת-נפרדות בתיאור הילד ומידת ההתייחסות-נפרדות בתיאור המטופל. כמו כן לא נמצא הבדל מובהק בין סוגי המקצועות השונים במעורבות רגשית עם הילדים, במעורבות רגשית עם המטופלים, ברמה הקונספטואלית של תיאור הילד, ברמה הקונספטואלית של תיאור המטופל, במידת התייחסת-נפרדות בתיאור הילד ובמידת ההתייחסות-נפרדות בתיאור המטופל. נראה כי ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם הממצא הראשון של מחקר זה שמצא כי קיימים כל סוגי המטפלים מבחינת מידת המעורבות הרגשית. הדבר נכון גם מבחינת משתני גיל, וותק במקצוע וסוג המקצוע הטיפולי.
סיכום
לסיכום, מחקר זה הוא ראשוני בחקירה אמפירית של נושא המעורבות הרגשית של המטפלים. במחקר הנוכחי נעשה ניסיון להעריך האם קיימת קורולציה בין המעורבות הרגשית של המטפל, כהורה, עם ילדיו שלו לבין המעורבות הרגשית של המטפל עם מטופליו, ואם קיימת קורלציה שכזו מה כיוונה. המחקר ניסה גם להעריך את הבגרות הרגשית האישית של המטפלים ולבדוק האם ניתן לנבא בעזרתה את רמת המעורבות הרגשית.
הממצאים במחקר הנוכחי מעידים על כך כי לא קיים קשר ישיר מובהק בין המעורבות הרגשית של מטפלים עם ילדיהם ובין המעורבות הרגשית של מטפלים עם מטופליהם. המטפלים מתפלגים באופן דומה בקטגוריות שונות של מעורבות רגשית נמוכה/גבוהה עם המטופלים ומעורבות רגשית נמוכה/גבוהה עם הילדים. אומנם לא נמצא קשר ישיר מובהק בין המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים, אך נראה כי קיימים קשרים מורכבים יותר בין המעורבות הרגשית עם המטופלים ועם הילדים. בנוסף, נראה כי הרמה הקונספטואלית ורמת התפתחות זהות עצמי נפרדת ויכולת ליצור יחסים משמעותיים הם מרכיבים קבועים באישיותו של המטפל, אשר באים לידי ביטוי בצורה דומה הן בקשר עם הילד והן עם המטופל.
בבדיקת רמת המעורבות הרגשית של המטפל עם מטופליו ורמת המעורבות הרגשית של המטפל כהורה עם ילדיו נמצא במונחים של ציוני תקן כי המעורבות הרגשית של מטפלים עם המטופלים גבוהה מן המעורבות הרגשית שלהם עם ילדיהם. המטפלים מדווחים על רמה גבוהה יחסית של מעורבות רגשית עם מטופליהם ועל רמה נמוכה מעט במעורבות הרגשית עם ילדיהם.
בנוסף, נמצא קשר חיובי מובהק בין קטגוריית מעורבות אישית עם מטופלים (בשאלון מעורבות רגשית עם מטופלים) לבין מידת המעורבות הרגשית של המטפל עם ילדיו שלו. יתכן והממצא מצביע על כך שמטפלים כבני אדם מתקשים ביצירת אינטימיות בחייהם האישיים ובכלל זה גם במעורבות הרגשית עם ילדיהם, אך מצד שני יצירת אינטימיות ומידת מעורבות רגשית גבוהה יחסית עם המטופלים מתאפשרת בסיטואיציה המיוחדת בחדר הטיפולים. נראה כי זמן המפגש המצומצם, קשר לא הדדי, שמירה על ריחוק ואובייקטיביות וכו'', המאפיינים סיטואציה מיוחדת זו, יכולים לאפשר קשר בינאישי עם מעורבות אישית נמוכה יחסית ועם מאפיינים של אינטימיות ואף מעורבות רגשית גבוהה יחסית.
ממצאי המחקר לא תמכו בהשערה כי רמת בשלות התפתחותית גבוהה תצביע גם על מידה גבוהה של מעורבות רגשית. ייתכן והסבר אפשרי לממצאים אלה הוא שלמרות שקיימים יחסי קרבה קריטיים בין זמינות רגשית מקצועית ובין בגרות רגשית אישית אצל מטפלים, נראה כי זמינות רגשית זו כנראה אינה שווה למעורבות רגשית. נראה כי ניתן להבין את הבדל זה בין זמינות רגשית ומעורבות רגשית על בסיס התאוריה של מילר (1992). יתכן שהמטפל כילד הסתגל רגשית לאמו, היה זמין רגשית לסיפוק צרכיה הנרקיסיסטיים והיה מעורב רגשית איתה. לכן כילד היה לו קושי לחוות תגובות רגשיות טבעיות ביותר ואולי פשוט לא חווה אותן. בבגרותו, למטפל כהורה עדיין קיים קושי במעורבות רגשית עם ילדיו כאובייקט משמעותי, אך תפקידו כמטפל יכול לאפשר לו מעורבות רגשית גבוהה יחסית עם המטופלים. הסיטואציה הטיפולית, סיטואציה של ריחוק, אובייקטיביות וקשר לא הדדי, אולי מאיימת פחות על המטפל באובדן אובייקט משמעותי, וגם, כפי שהוזכר לעיל, המעורבות האישית של המטפל עם המטופל נמוכה מעט, ולכן סיטואציה זו מאפשרת לו בצורה מוגנת יותר לחוות רגש במחיצת אדם זה. כלומר, נראה כי המטופל בסיטואציה הטיפולית מאפשר למטפל סביבה מוגנת יחסית לחוש רגשות שבסיטואציות אחרות קשה לו יותר לחוש אותן.
מכאן ניתן לומר על הקשר בין הורות לטיפול בהיבט של מעורבות רגשית כי ישנו מרכיב אישיותי של המטפלים, אשר משמעותי בקשר שלהם הן עם המטופלים והן עם הילדים, אבל מרכיב זה אינו בהכרח משפיע ישירות על מידת המעורבות הרגשית מאחר ונמצא כי המטפלים מתפלגים באופן דומה בכל הקומבינציות האפשריות של רמת המעורבות הרגשית שלהם עם הילדים ועם המטופלים. כמו כן נראה כי הקשר בין מעורבות רגשית עם המטופלים ועם הילדים הוא קשר מורכב שמגמות שלו עלו במחקר, אך נדרש מחקר נוסף להבנת מורכבותו. מורכבות הקשר נובעת כנראה מהתייחסותו של מחקר זה למעורבות רגשית כיכולת בעלת רבדים שונים של התחברות רגשית ופסיכולוגית, הענות רגשית, יכולת לקירבה, נכונות לקיים קשר רגשי עמוק ומתמשך, יכולת לקבל, להיות סובלני, ולהכיל את הרגשות השונים של האחר, ויכולת להשתמש בחוויות רגשיות אישיות להבנת האחר. בנוסף, ממצאי המחקר מצביעים כנראה על אחד מהמניעים של המטפל בעיסוקו המקצועי. ישנה משמעות ייחודית וחשובה של המפגש הטיפולי עבור המטפל. נראה שעקב מאפייני ילדות משותפים וייחודים, מטפלים רבים מתקשים לחוות תגובות רגשיות טבעיות בסיטואציות אינטימית עם אובייקטים משמעותיים הדורשות גם מעורבות רגשית גבוהה. מעורבות רגשית זו מתייחסת להיבטים רגשיים רבים ועמוקים בקשר אינטימי עם הזולת. קושי זה קיים אצל מטפלים רבים אף על פי שממצאי המחקר מצאו כי רמת הבשלות ההתפתחותית הממוצעת של המטפלים גבוהה, כלומר, זהו קושי שהמטפל לא הצליח להתגבר עליו למרות ההתפתחות בבשלותו הרגשית האישית. הסיטואציה הטיפולית, כסיטואציה מוגנת, מאפשרת אולי למטפל חוויה מפצה, חוויה רגשית בעלת עוצמה ומעורבות רגשית גבוהים, תחושות בעוצמות רגשיות שהמטפל מתקשה לעיתים לאפשר לעצמו להרגיש במקום אחר.
מקורות
אוגדן. ת. ה. (2003) מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד.ו. (1998). תינוקות ואמותיהם. תל אביב: דביר.
ויניקוט, ד.ו. (1999). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב: ספרית פועלים.
טולדנו קינן, ל. (2008). הקשר בין ה"מטפל הפצוע" ושחיקה נפשית בקרב פסיכולוגים קליניים. עבודת גמר, המכללה האקדמית ת"א יפו, ת"א יפו.
יאלום, א.ד. (2002). מתנת התרפיה: מכתב גלוי לדור חדש של מטפלים ומטופלים. אור יהודה: כנרת.
מילר, א. (1992) הדרמה של הילד המחונן. תל אביב: דביר.
סופר, י. (2006). מעורבות הטיפולית, החוויה הרגשית והקשר לדמויות מופנמות הוריות אצל אבות צעירים בישראל. עבודת גמר, המכללה האקדמית ת"א יפו, ת"א יפו.
פרויד, ז. (2003). הנס הקטן. קיבוץ רמת יוחנן: ספרים.
קייסמנט, פ. (1988). ללמוד מן המטופל. תל אביב: דביר.
Blatt, S. J., Bers, S. A. & Schaffer, C. E. (1992). The assessment of the self. Unpublished research manual, Yale University.
Blatt, S. J., Chevron, E. S., Quinlan, D. M., Schaffer, C. E., Wein, S. (1992). The Assessment of Qualitative and Structural Dimensions of Object Representations. Unpublished research manual, Yale University.
Diamond, D., Blatt, S.J., Stayner, D.A., Kaslow, N. (1995). Differentiation-Relatedness of Self and Object Representations. Unpublished research manual, Yale University.
Docherty, N. M., Serper, M.R. & Harvey, P. D. (1990). Development and preliminary validation of a questionnaire assessment of expressed emotion. Psychological Reports, 67, 279-287.
Freud, S. (1905/1953). On psychotherapy. In J. Strachey (Ed.) The complete Psychological Works of Sigmund Freud, Standard Edition, Vol. 7, pp. 257-268. London: Hogarth Press.
Golden, V. & Farber, B. A. (1998). Therapists as parents: Is it good for the children? Professional Psychology: Research and Practice, Vol. 29, No. 2, 135-139.
Jung, C. G. (1934/1964). Civilization in transition: The state of psychotherapy today. Collected Works, Vol. 10, pp. 157-173. Princeton University Press.
Maeder, T. (1989). Children of psychiatrists and other psychotherapists. New York, NY, US: Harper and Row Publishers
Maslach, C. & Jackson, S. E. (1981). The measurement of experienced burnout. Journal Of Occupational Behaviour, Vol. 2, 99-113
Mcconnaughy, E. A. (1987). The person of the therapist in psychotherapeutic practice. Psychotherapy, Vol. 24 (3).
Sandler J .The concept of Projective Identification. In Projection, Identification, Projective Identification. Edited by Sandler J. ,Karnac Books,1989.
Winnicott, D. W. (1958). Primary Maternal Preoccupation. In: Through Pediatrics to Psychoanalysis. London: Tavistock, 300-305. (Second ed. London: Hogarth, 1975).
Winnicott, D. W.(1968). The use of an object and relating through cross identifications. In Playing and Reality, pp.86-94.New York: Basic Books.
Zeddies, T. J. (1999). Becoming a psychotherapist: The personal nature of clinical work, emotional availability and personal allegiances. Psychotherapy, Vol. 36 (3).
Zur, O. (1994). Psychotherapists and their families: The effect of clinical practice on individual and family dynamics. Psychotherapy in Private Practice, Vol. 13(1), pp. 69-75.
