סמכות הורית מ- א' ועד ת'
חלק ב': מ"ויתור" ועד "ילדים"
כתב: לירון און, פסיכולוג חינוכי
ויתור
מלאכת הויתור בהורות היא מלאכה עדינה. הידיעה שעלינו לוותר היא בראש ובראשונה הודאה בכך שאיננו בעלי שליטה מוחלטת על הכל, ובודאי לא על ילדינו. יש לנו אחריות, ובמקרה הטוב גם סמכות, אך עם זאת אין לנו בלעדיות על השליטה בחייהם.
כאשר אנו כהורים מוותרים ויתור חכם אנו מכירים בעובדות אלו. אנו מכירים במגבלות כוחנו להיאבק על כל פרט ועניין, אנו מודים בכך שלילדינו יש יכולת עילאית לנהל משא ומתן עד להתשתנו, אנו מקבלים את הלקויות שלנו כבני אדם וכהורים וכמובן, אנו ערים לקשה מכל והוא שילדינו שונים מאיתנו!
ולמרות זאת הורים מוותרים לא רק מפני שהם חשים ייאוש ורפיון ידיים, אלא מפני שהם מכירים בכך שמאבק בלתי פוסק על שליטה הוא מאבק שווא. קשה מאד, ואולי בלתי אפשרי, להשיג שליטה ברמה שתהיה מספקת - לא על עצמנו, לא על בת או בן הזוג שלנו, ולא על ילדינו.
עם זאת, תחושת שליטה, כמו גם תחושות הכוח והמסוגלות הנלוות לה, הן בעלות אופי ממכר. השליטה משכרת, אך גם משקרת- היא יוצרת אשליה של כוח. ככל שאנו חשים במידת שליטה גדולה יותר, כך אנו מתרחקים מן התפיסה המציאותית של כוחנו והשפעתנו על הזולת. אנו בעצם מחלישים את יכולתנו להרפות מן השליטה ולוותר, וכמו כל התמכרות, תחושת השליטה מזינה את עצמה ומובילה לעוד ועוד פעילויות לשם השגתה.
תופעה זו נפוצה במיוחד אצל הורים, אשר איבדו את סמכותם ובעקבות התערבות טיפולית מוצלחת להשבת הסמכות הם חשים שוב, כי הם מסוגלים להפעיל את סמכותם ההורית ביתר ביטחון. בעקבות הגברת תחושת השליטה על הנעשה בביתם קיים החשש שהורים אלו יחוו את הגברת הנוכחות ההורית כמכוונת להגברת השליטה בחיי ילדיהם, וכך יפעלו במרץ לנכס לעצמם עוד ועוד שליטה על "טריטוריות" עצמאיות, הנחוצות להתפתחות התקינה של ילדם. מרבית הילדים של הורים אלו ובעיקר- המתבגרים – יגיבו במאבק עז להחזרת השליטה לידיהם, וכך יתפתח דפוס כוחני של מאבקי כוח מסלימים (עומר, 2002 ואלון ועומר,2005[1][1]).
ויתורים חכמים מונעים הסלמה ומעקרים את מאבקי הכוח מתוכנם. הדבר דומה לויתור שאנו נוקטים אל מול פגעי הטבע: גם אם הגשם הצפוי לרדת בשבת לא עולה בקנה אחד עם תוכניותינו לנופש לא נבקש להילחם בגורמי שמיים. נוותר מתוך הכרה שזו המציאות, ועם זאת נתכונן ככל שנוכל למציאות זו. נשנה את התוכניות וננסה להפיק את המירב מאותו יום גשום.
הויתור לילד אינו בעייה בפני עצמו, אולם האופן שבו אנו תופסים אותו עלול להוות בעייה. אם מערכת היחסים בין ההורה לבין הילד נחווית כשדה קרב, אזי הויתור נתפס ככישלון שלנו וכניצחון של הילד. בעיני ההורה "הנלחם". ויתור זה הוא מהלך בלתי מוצלח בניהול המאבק או המלחמה על השבת סמכותו. אולם, אם נכיר בכך כי גידול ילדים דומה הרבה יותר לעבודת החקלאי מאשר לעבודת הלוחם נקבל את הויתור כתהליך למידה, הזדמנות ולא כמפלה.
ובכל זאת ניתן לשאול - על מה לא ניתן לוותר? התשובה שלי הינה, שאי אפשר לוותר על האחריות ההורית ועל מה שנלווה לה קרי: הסמכות. כמו שמרבים לצטט בפרסומת של הרשות לבטיחות בדרכים: כשם שאיננו מוותרים לילדנו על אוכל, תרופות ושעות שינה, כך לא נוכל לוותר להם גם על חגורת הבטיחות, גם אם הם מתנגדים לכך. הנוכחות ההורית היא חגורת הבטיחות של הילד- עליה לא ניתן לוותר.
החקלאי יכול "לוותר" לשדה על שלא הניב את התנובה בה חפץ השנה, אך הוא לא יכול לוותר על הניסיון להעלות תנובה נאה יותר בעתיד. על כן ינסה בשנה הבאה לעשות כל לאל ידו על מנת לשפר את תנובת השדה - ע"י דישון, ריסוס או כל פעולה שתידרש ממנו.
כך גם עם הורים. על כל הורה להגדיר לעצמו מהן אותם פעולות שבעיניו הן, לטווח ארוך, אינן ברות ויתור. עליו לתת לעצמו הצדקה לפעולות אלו בעיני עצמו וכן לראות כיצד הן עולות בקנה אחד עם גידול מיטיב, שתואם גם את אופיו של הילד ויכולותיו. לדוגמא: סביר להניח, כי הורים לילדים בעלי לקויות קשב וריכוז אינם יכולים לוותר על סדר יום ברור וגבולות ידועים באותה הקלות שבה יכולים הורים לילדים אחרים לשנות את התכניות, ולנהוג בגמישות. לא מפני שאין זה נכון לוותר על דברים אלו, אלא מפני שתוצאותיו של ויתור מסוג זה לילד בעל לקות קשב וריכוז הן מידיות ומשמעותיות יותר מאשר לכל ילד אחר, וויתור עליהם בזמן הווה עלול להיות קשה מאוד לתיקון בשלב מאוחר יותר.
באופו דומה ניתן להתבונן על ויתור של דרישות לימודיות. לא מעט הורים, (בעיקר לילדים בעלי לקויות) נושאים בסיסמא: "אז מה אם הילד לא לומד, העיקר שיהיה מאושר". בכך הם נסוגים מביטוי נוכחותם ההורית בתחומי הלמידה, על אף שסביר להניח שדווקא תחום זה הוא התחום בו אותו הילד "המאושר" זקוק למרבית התמיכה והסיוע המותאם של הוריו.
(מה גם שלמידה פורמלית עבור ילדים היא מטלה התפתחותית- תרבותית מרכזית ביותר, שיש להשיגה במועד על מנת לבסס תחושת אושר ואיכות חיים2.)
זמן
אי אפשר לגדל ילדים ללא השקעת זמן! זאת אומרת- אפשר, אבל בשלב מאוחר יותר יהיו לכך תוצאות צורכות זמן ומשאבים - לילד ולהורה כאחד. זמן הוא אחד המשאבים שיש להורה פחות משיש לילד, ובכל זאת הילד מבקש אותו מההורה וחפץ בו כמעט יותר מכל דבר אחר. במובן זה לזמן יש "ערך שוק" מעולה. עם זאת, אנו בזבזני זמן גדולים ונוטים לבזבזו בעיקר על הבירוקרטיה של ניהול חיי היומיום.
כשם שבכיתה המורה יכולה לבזבז עד למחצית מזמן השיעור על בעיות משמעת ו"טיפסולוגיה", כך גם בבית הורים יכולים לבזבז את הזמן המועט עם ילדיהם על ניסיון לשכנע אותם לעשות כרצונם, ולברר איתם מדוע לא עשו את מה שהתבקשו. אין זה אומר שלא צריך לעשות כן, רק כדאי אולי לעשות זאת בצורה יעילה יותר.
כי זאת יש לזכור- זמן יכול לבנות נוכחות הורית, אולם לעיתים השקעת זמן במטרות עליהן ראוי לוותר יכולה גם לגרוע מנוכחות ההורה. ומהן אותם מטרות עליהן אפשר לוותר? דבר זה משתנה באופן טבעי מהורה להורה ומילד לילד. ככלל אצבע ניתן להגדירן כמטרות שתכליתן שליטה, מאבק והשגת שינוי לא ריאלי בהתנהגותו של הילד (בעיקר כאשר ההורה אינו מוכן להודות בצורך שקיים לכך שהוא ישנה את סגנון ההורות שלו במקביל)
"פסק זמן" הוא דוגמא לאמצעי שבו ההורה משתמש בזמן שלו באופן יעיל על מנת להעביר מסר של סמכות לילדו. מהו "פסק זמן"?
שיטת "פסק הזמן"(TIME OUT) כאמצעי לעיצוב התנהגות מגובה זה מכבר בספרות. על פי גולדברג (1985)3, נמצא כי שיטה זו יעילה יותר מענישה והיא מביאה להפחתה מידית בהתנהגויות הלא רצויות של הילד. השינוי בהתנהגותו של הילד המושג באמצעות שיטה זו, טוען גולדברג מהיר מאוד, והשיטה יעילה במיוחד עבור ילדים בגילאי שנתיים עד שתים- עשרה.(עמ' 80-81).
קיימים מספר אופני יישום ל"פסק הזמן"4, אולם בעיקרה השיטה מכוונת להוציא את הילד מהמצב בו התרחשה ההתנהגות הלא רצויה ובידודו מכל דבר שיכול להוות חיזוק חיובי עבורו. לשם כך נדרשים ההורים למצוא מקום נקי מגירויים ככל האפשר, על אף שגבולותיו הפיזיים לא חייבים להיות צרים. על פי ברקלי (1998), משך פסק הזמן צריך להיות בהתאם לגילו של הילד: בין דקה לשתי דקות לכל שנה של גילו - דקה להתנהגות בלתי הולמת במידה קלה עד בינונית, ושתי דקות על התנהגות גרועה.(עמ' 152).
קיימים שני ההבדלים עיקריים המייחדים את גישתו של עומר, (2000,2002), מן הגישות שהוצגו לעיל. הראשון נוגע לתפקידו של ההורה בזמן "פסק הזמן", והשני למרווח הזמן הנדרש בין הפרת המשמעת של הילד לבין שליחתו לחדר לפסק זמן.
עומר (2000) סובר, כי כל אקט משמעתי מחייב את נוכחות ההורה בזמן הפעלתו. גירוש הילד לשם בידודו אינו אקט המשדר נוכחות ועלול לגרום התפרצויות זעם, כעס והתנהגות נגטיביסטית מצד הילד. לכן הוא ממליץ שההורה ילווה את הילד לפסק הזמן וישהה עמו בחדר כנדרש.
בנוסף מייחס עומר חשיבות רבה למניעת הסלמה ביחסים בין ההורה לבין הילד, ולכן, ביצוע "פסק הזמן" ידחה למועד המאוחר, אף עד כדי מספר ימים, ממועד הפרת המשמעת החמורה של הילד, כאשר שני הצדדים רגועים. "פסק הזמן" יערך במועד מתוכנן על ידי ההורה ומתוך קור- רוח. הילד יצפה לכך, שלא מתוך סערת רגשות, וכך יופחת הסיכוי כי יסרב להיכנס לחדר או שיבצע פעולה נקמנית בהורה.
בעת התרחשותו של "פסק הזמן" אין להרשות אלימות, ויש להפסיקה מיד עם תחילתה תוך הודעה, כי הילד עבר על קו אדום באופן חמור ביותר. יש לקבוע מהי הסנקציה על אלימות בזמן פסק זמן. (למשל: ביצוע צעד נוכחות ממושך הקרוי "התיישבות5").
"פסק הזמן" מהווה מסר מעשי של נוכחות, המועבר מההורה לילד. נוכחות ההורה
ב"פסק הזמן" באה לידי ביטוי בשני אופני נוכחות - משך זמן, ומרחב. ביושבו עם הילד ב"פסק הזמן" ממחיש ההורה, כי הוא עומד בהבטחתו לפעול למניעת ההתנהגויות האלימות בביתו, וכי הוא מוכן להקדיש לשם כך זמן יקר לילד. אולם בניגוד למעשיו עד כה, הרי שנוכחותו של ההורה עם הילד אינה מנוצלת לאקט הרגיל של שיחה בין הורה לילד. השקט משדר מסר חד משמעי של נוכחות ללא כל התפשרות מחד או הטפת מוסר מאידך.
לסיכום, הזמן הוא אחד הבסיסים המרכזיים עליו נבנית הנוכחות ההורית. לא ניתן לרדת לפשר חווית הנוכחות מבלי להכיר בכך שמדובר בחוויה מתמשכת, תלויית זמן ומרחב.
אחת הביקורות המרכזיות שמושמעות כנגד ישומם של צעדי נוכחות כגון "פסק- הזמן" היא היותם צרכני זמן גדולים, ומתוקף כך דורשים השקעת משאבים רבה ממערכות "קצרות בזמן", כגון: מערכת החינוך.
תשובתי לטענות אלו היא תמיד אחת - חינוך ככלל והתמודדות עם ילדים בעלי קשיי התנהגות בפרט, הם תהליכים צורכי זמן. עלינו להשקיע זמן זה כדי לבסס תהליכי מניעה וטיפול יעילים ומוסריים, וזאת על מנת לא "לבזבזו" מאוחר יותר בשלב ההתמודדות עם המשבר, שיזמן לנו הילד שלא חווה את נוכחותנו המשמעותית בזמן ובמועד שהיה זקוק לה.
חֵבְרה
אחד הטיעונים הנפוצים שנשמעים כנגד הקריאה של ההורים להצבת גבולות לילדיהם בנושאים שונים הינו הטיעון ה"חברתי". הטיעון מבוסס על תפיסת ההורה לפיה הילד מושפע מאוד מן החברה ככלל, ומחברת בני גילו בפרט, ואם ההורה יטיל עליו מגבלות או איסורים שונים, כגון, חזרה הביתה בשעות מקובלות, איסור על צפייה בתכנים מסוימים באינטרנט או בטלוויזיה, אזי ילדו ירגיש יוצא דופן או אפילו דחוי בחברת בני גילו. לא אחת אני שומע הורים משתמשים גם בגרסא מורחבת יותר של טיעון זה, גרסא שתתקרא לעיל בשם: הטיעון ה"מציאותי".
דוגמא לטיעון זה היא הטענה הנפוצה לפיה לא נוכל למנוע מהילד את הקידמה/טכנולוגיה, (בכל הנוגע למגבלות על שימוש באינטרנט), או האמירה לפיה גם אם ההורה יאסור על ילדו לצפות בתכנים אלו ואחרים בטלוויזיה, הילד עדיין יהיה חשוף לכך במציאות המצויה מחוץ לבית, קרי: אצל חברים, ברחוב, וכדומה. הורים משתמשים בטיעון זה גם כדי להדגיש עד כמה שליטתם על הילד מזערית בהשוואה להשפעה שיש לחבריו עליו, ומסיקים שהשמת הגבולות לא תסייע לשינוי התנהגותו.
טיעונים אלה כוללים גם בסיס אותו ניתן להעריך באופן חיובי, אותו הזכרתי בדיון על ויתור, קרי: ההכרה בכך שילדנו הם בני אדם עצמאיים וכי אין בידנו לשלוט על כל היבט של המציאות. הנחת יסוד זו קשורה גם לסוג השלישי של טיעונים מאותה המשפחה, אותו נכנה בשם טיעון "ההכנה לחיים".
"איננו חיים בבועה", יטען ההורה שאינו מונע מילדו הצעיר לצפות בתכנים אלימים בטלוויזיה, "מטרתי היא להכין את ילד לחיים - ואלו החיים!"
אם כך צודקים כל ההורים, אלו אכן החיים והחיים בישראל הינם במיוחד קשים, אלימים, רצופי טראומות- הכל נכון. אולם, האם ההורה קיבל תפקיד נחשק בחדשות ערוץ 2 או אפילו ב"מבט"? האם תפקיד ההורה הוא של עיתונאי, המסקר את המציאות לכאורה ואינו נוקט כל צד?
אני סובר שלא כך הדבר. אין מציאות אחת שאליה הורים מכינים את ילדיהם, וכשם שלהורים יש אין ספור נקודות מבט על החיים, כך גם לילדים. אלא שבאחריות ובסמכות ההורים להבנות לילד נקודת מבט התואמת את התפתחותו הרגשית והשכלית. הסתכלות, אשר מתאימה לא רק לגילו הכרונולוגי ולמידה בה הוא מסוגל לעבד חומר רגשי, אלא אף גם לערכים שאנו מבקשים להנחיל לו.
למעשה אין כל אפשרות להימלט מהאופן בו אנו מבנים את המציאות לילד. מגיל צעיר ביותר הילד קולט את דפוסי התנהגותנו, את כללי התקשורת בבית, את הדברים שאנו אומרים ואת הרגעים בהם אנו מבכרים לשתוק. הילד חי ונושם את הוריו ואת דפוסי התקשורת במשפחתו. כל אמירה של ההורים מכוונת אותו. השאלה היא, כמובן, באיזו דרך.
חשוב להדגיש כי אין באמירה זו משום סתירה של שלושת הטיעונים שהזכרתי קודם לכן. ילדים ללא ספק יכולים לשלם מחיר חברתי על גבולות ואיסורים שאינם פופולריים, וכמובן שהשפעתם של חברים בגילאים מסוימים חזקה לא פחות ואף יותר מהשפעת ההורים.
אין גם עוררין על כך שיש להכין את הילד להתמודדות עם החיים שהחברה מזמנת לו מבלי שיתמוטט אל מול כל גילוי של תוקפנות.
אולם באותה המידה ילדים יכולים לשלם (ואף משלמים בפועל) מחירים לא פחותים על חשיפה לא מותאמת לתכנים אלימים או מיניים בלתי הולמים, על היעדר יד מכוונת, על היעדר גבולות ערכיים ברורים המבחינים לא רק בין "מותר" לבין "אסור", אלא אף בין "המוני" לבין (חלילה מלהזכיר?) "איכותי". נכון הדבר, אנשים רבים צורכים פורנוגרפיה, אך האם זה הופך אותה לאיכותית או ראויה יותר?
אם הורה רוצה להכין את ילדו ל"מציאות", מוטב שייקח אחריות על תהליך ההכנה, ויחנוך את ילדו לפתח כלים רגשיים לצד כלים ביקורתיים באמצעותם הוא יוכל להיות צרכן נבון יותר של עולם הידע הגדול והבלתי מבוקר שפתוח בפניו. יתר על כן, ילדים בעלי קשיי התנהגות, אשר באופן טבעי קוראים תיגר על המוסכמות החברתיות או מתקשים להפנימן, זקוקים עוד יותר מאחרים לאותה נוכחות הורית מפרשת ומכוונת, וזאת גם במחיר של השמת גבולות לחשיפתם לתכנים לא הולמים. נאיבי להניח שהטלוויזיה או המחשב לוקחים אחריות שכזו. ובכל מקרה, הם לא נושאים בתוצאות - אנו וילדנו נושאים גם נושאים!
טעויות
דומני שהדבר שבני אדם עושים הכי הרבה הוא לטעות! הסיבה שאנו טועים כל הזמן נובעת כנראה מכך שאין תשובות נכונות לגמרי להתמודדות עם מה שמכונה "החיים". ואם אנו טועים כבני אדם, על אחת כמה וכמה אנו טועים כהורים. טעות הורית היא אותו רגע, לעיתים רגע קט ולעיתים רגע של חיים שלמים, בו אנו פוגעים בילדנו בשגגה או במזיד.
זוהי הגדרה כללית ביותר, במתכוון. אני מאמין שעל הנכון אנו נוטים להתווכח, אך על השגוי קל לנו יותר להסכים. מרבית ההורים, ממגוון של תרבויות, היו מסכימים, כי לא ניתן לגדל ילד בריא בגופו ובנפשו אם הוריו פוגעים בו.
אולם הרי פתחנו בכך, כי אנו בני אדם ופירוש הדבר הינו שאנו פוגעים בזולתנו, וגם נפגעים ממנו. מכאן שלא נוכל למנוע בכל המקרים פגיעה בזולת הקרוי "ילד". לעיתים אפילו עצם המאמץ שלא לפגוע בו הוא זה המותיר את הילד פגוע. מכאן שהחוכמה היא אינה להימנע מטעויות בגידול הילדים, אלא להכיר בהן ולשאת באחריות על תיקונם או תוצאתיהם.
במובן זה בני האדם בכלל, והורים בפרט, הם גם "תוצרים" של סך הלימוד הרגשי והקוגניטיבי מכל הטעויות שטעו ומכל הטעויות שטעו כלפיהם.
חשוב לציין בהקשר זה שגם תיקון, יכול להיות טעות, אם הוא נעשה באופן אוטומטי ולא מתוך התאמה לזמן, למצב וכמובן להורה ולילד. פעמים רבות הורה מאשים הורה שני בכך
ש"קלקל" את הילד, בעוד שהוא עצמו ניסו לתקן את קלקולי בן הזוג. האשמה זו מתעלמת מן השונות בין ההורים וגם מההנחה שהתיקון של האחד יכול להיתפס כ"קלקול" בעיני השני. התיקון הוא אם כך סובייקטיבי ומותאם לא רק לילד אלא גם להורה. חשוב שכבני זוג נדע לדעת באילו "טעויות" ובאילו סוגי "תיקונים" אנו מתמחים, ולנצל זאת הן ללמידה הדדית והן להפניה להורה המתאים לתיקון המותאם.
כך לדוגמא: זוג הורים המגיעים ליעוץ עקב קשיים בהתארגנות הבוקר עם בנם. האב, מתקשה מאוד להעיר את ילדו מדי בוקר, שכן הילד מתעקש להישאר במיטה עוד ועוד, והאב מתעקש לנסות "לפתותו" לצאת, אך אינו מסוגל לנקוט בעמדה אסרטיבית. כאשר האם נוטלת משימה זו על עצמה הילד מוכן בזמן, אך התוצאה היא אוירה לא נעימה בבית, המלווה (מדי בוקר) בצעקות ובהאשמות. האב, מאשים את האם, שאינה מסוגלת להשאר נעימה וענינית, והאווירה הנעימה בבקרים הולכת ונעשית עבורו נושא למאבק, כאשר הוא אינו מוכן לסבול ולו רמז להתנהגות תוקפנית של האם. האם, לעומת זאת, מאשימה את האב בחוסר תפקוד ובחוסר גיבוי. לא זו בלבד, לטענתה, לא רק שהוא אינו מסוגל לעמוד במשימת ההשכמה הפשוטה שלקח על עצמו, אלא שהוא גם אינו מאפשר לה "לתקתק" את הבוקר ומבקר כל אמירה שלה, גם כלפי הילדים האחרים. כתוצאה מדפוס משפחתי זה הבקרים רוויי- מתח והילד מאחר לא פעם את ההסעה לבית- הספר, ואז ננזף גם על ידי המורים.
כל עוד יהיו ההורים לכודים במעגל השליטה, הטעות, וההאשמה הפתרון ירחק, אולם כאשר מסיבים את תשומת ליבם לניצול נקודות החוזק של כל אחד לתועלת הילד (אשר בברור זקוק לסיוע בהשכמת הבוקר) מסתמנת אפשרות להיחלץ מן הדפוס הלא אדפטיבי.
האם, אשר מודעת להשפעתה הממריצה על התנהגות הילד, לוקחת עליה באופן מוחלט את סידור ההקמה, אולם מתחייבת, כי לא תצעק ותנזוף, אלא תתבטא אך ורק באמירות אסרטיביות ברורות. האב, במקביל לכך מתחייב שלא לבקר את שיטותיה של אשתו ולסייע לכינון אוירה נעימה בבקרים באמצעות לקיחת מטלות אחרות, שהאם ביצעה עד כה, כגון: הכנת ארוחת הבוקר.
זוהי אולי דוגמא קטנה מחי היומיום, אולם התערבות זו לא היתה מתאפשרת מבלי שההורים ערכו ויתור חכם על שליטה לצד הכרה בכך שמה שנתפס כ"טעותו" של ההורה בתחום אחד היא מבחינת הזמנה לנוכחותו המותאמת בתחום אחר.
ילדים
"זה מחריד, אבל לעיתים זה כל מה שהורה מבקש: שילדיו הקטנים והמקסימים, הילדים שנתן לו הבורא, הילדים שנותנים סיבה לחייו, הילדים שהם בשר מבשרו ותמצית חייו, ילכו לישון. אתה רוצה לראות את ילדיך מצליחים, משגשגים, יוצרים, משחקים ומגלים עולמות חדשים, אבל יותר מכך, אתה משתוקק לראותם ישנים. או אז אתה מביט בהם, נזכר שהם כל עולמך, מאחל להם את כל הטוב, וחומק, בדממה מוחלטת, כדי לחגוג עם כוס קפה בסלון." (חנוך דאום, מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 13.10.06).
תם פרק ב!
קישור לחלק ג'
[1]עומר, ח. (2002). המאבק באלימות ילדים- התנגדות לא אלימה. בן – שמן, הוצאת מודן.
אלון, נ ועומר, ח. (2005). השטן שביננו- מדמונזיציה להידברות, חיפה, הוצאת "ספרים".
2 אני מודה לרקפת כץ- טיסונה והילה ברגר על הערותיהן החשובות שהעשירו את הבנתי בנושא זה של השגחה ונוכחות לימודית.
3 גולדברג, י. (1985). בעיות משמעת אצל ילדים. ת"א. הוצאת זמורה- ביתן.
4 ראה למשל ברקלי, א, ר. (1998). לשלוט ב- ADHD . מדריך מלא ומוסמך להבנת הפרעות קשב וריכוז. ת"א. הוצאת גלילה.
5 ראה: עומר, ח. (2002). המאבק באלימות ילדים- התנגדות לא אלימה. בן – שמן, הוצאת מודן.
