הכנת משפחות לרילוקיישן - RELOCATION
RELOCATION – החלטנו, עכשיו מספרים...
מאת ליאת אראל שריסט וליאת מרמלשטיין
"ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימנית,
כבר אין לך הרבה התלבטות בקשר למי מהן
היא הכף השמאלית ואז נותרת רק הבעיה
באיזו מהן להתחיל לצעוד..."
(פו הדב)
כבר החלטתם לצאת לרילוקיישן (RELOCATION), מצאתם את המקום וסגרתם עם החברה.
אז מה הצעד הבא?
אחד החששות הגדולים ביותר של הורים העומדים בפני האפשרות לבצע רילוקיישן (RELOCATION) הוא כיצד יגיבו הילדים לשינוי ואיך יסתגלו אליו.
כמו כל שינוי, גם RELOCATION דורש הערכות מוקדמת. הכנה העוסקת בהעלאת הקשיים האפשריים, החששות ולצד זאת הציפיות וההזדמנויות, הינה הכרחית על מנת שהמעבר יחווה כחוויה חיובית ומצמיחה. הכנה לנסיעה צריכה להיערך הן ברמה הזוגית והן ברמה המשפחתית. תהליך ההכנה המשפחתי מתחיל בהחלטה מתי לספר, כיצד לספר ומה לספר לילדים על הנסיעה.
השאלה מתי לספר מטרידה הורים רבים. מצד אחד ההורים נרגשים מההחלטה ומעוניינים לשתף את ילדיהם כמה שיותר מוקדם. פעמים רבות הם חוששים מתגובת ילדיהם ומהסתגלותם לשינוי ורוצים כמה שיותר מהר "לעבור את הגשר" ולהרגיע את עצמם. מן הצד השני, ההורים שואלים את עצמם מתי זה נכון לילדים לקבל את ההודעה על הנסיעה. הם לא רוצים לספר מוקדם מדי ולעורר ציפייה
מוגזמת או להעצים את החששות. מנגד, הם לא רוצים לספר מאוחר מדי על מנת לאפשר לילדים "לעכל" את המידע ולהתכונן לנסיעה.
אז מתי בעצם כדאי לספר לילדים על רילוקיישן?
לילדים בגילאים שונים מספרים בזמן שונה. מאחורי בחירת העיתוי לשיחה עומד הרציונאל שתפיסת הזמן אצל ילדים משתנה על פי הגיל. בגילאים הצעירים תפיסת הזמן אינה מבוססת ואין יכולת להבין משמעות של פרקי זמן שונים. לדוגמה, עבור ילד בן שלוש, מחר ובעוד שבוע עשוי להיתפס אותו דבר. בגילאים בוגרים יותר קיימת הבנה של משמעות מימד הזמן. לכן ההחלטה על מועד השיחה עם הילדים תיקבע בין היתר בהתאם לגילו של הילד.
למתבגרים רצוי לספר כמה שיותר מוקדם אבל אחרי שההורים קיבלו החלטה סופית. מתבגרים זקוקים לזמן ארוך יותר לעבד את המידע ולהתארגן לשינוי ממספר סיבות:
- גיל ההתבגרות הוא גיל סוער מבחינה רגשית וקיימת נטייה לחשוב באופן דיכוטומי (חשיבה של שחור ולבן). המתבגרים זקוקים לזמן על מנת להתמודד עם הרגשות השונים העולים סביב הנסיעה.
- המשימה ההתפתחותית בגיל ההתבגרות היא הזדהות עם קבוצת בני הגיל והתרחקות מסוימת מהמשפחה. מבחינתם הנסיעה קוטעת תהליך התפתחותי טבעי זה בו הם משקיעים אנרגיה רבה. לכן, מתבגרים זקוקים לזמן רב על מנת להסתגל לרעיון ולהשקיע בתהליכי הפרידה.
- גיל ההתבגרות הוא גיל בו מתחילה להתפתח מידה רבה של עצמאות. חוויה זו שכוללת בין היתר את היכולת לקבל החלטות לבד, לדאוג לצרכים האישיים, להתנייד לבד - היא חשובה לפיתוח דימוי עצמי בוגר ובטוח יותר. מעבר לארץ אחרת בגיל זה פוגע בהכרח במידת העצמאות של המתבגר. לכן, ככל שלמתבגר יהיה יותר זמן להתכונן לנסיעה, הוא יוכל לקבל החלטות באופן עצמאי (כמובן בתחומים מסוימים) ולהחזיר מידה של תחושת שליטה שחיונית בשלב התפתחותי זה.
לילדי בית ספר בכיתות נמוכות רצוי לספר בעיתוי שהוא מספיק מוקדם על מנת להתכונן לנסיעה אך לא מוקדם מדי על מנת לא להפוך את הזמן עד הנסיעה לארוך ומתוח מדי. בגיל זה תפיסת הזמן כבר מבוססת וקיימת יכולת להבנת רצף (מה היה לפני, מה יהיה אחרי). לכן, ילדים בגילאים אלו יכולים לנצל את הזמן עד הנסיעה באופן יעיל לצורך הכנה.
לילדי גן מספרים בסמוך למעבר, עם תחילת תהליכי ההתארגנות הפורמאלים של המשפחה, כשניתן כבר "לראות את המעבר בעיניים". בשלב זה המשפחה מתחילה להתכונן למעבר באופן מוחשי (מתחילים למיין ניירת, בגדים, משחקים) וזה הנושא המרכזי שמעסיק את המשפחה. בתקופה זו יש יותר מידע על מה שעומד להתרחש במקום החדש. יודעים מהו איזור המגורים, לעיתים יודעים לאיזה גן הילדים ילכו, מאפייני האוכלוסייה ועוד. בגילאי הגן תפיסת הזמן לא מבוססת ולכן אין זה יעיל
להכין מוקדם מדי כיוון שמה שאינו קורה בפועל אינו מובן. מעבר לכך, התכוננות למשהו שלא קורה עלולה להעלות את רמת החרדה.
לאחר בחירת העיתוי לשיחה, חשוב לתכנן כיצד הולכים לעשות זאת.
אז איך בעצם מספרים לילדים על רילוקיישן?
בחיי היום יום השיחות המשפחתיות מתבצעות תוך כדי עשייה, תוך כדי פעילות משותפת, כבדרך אגב ובדרך בלתי אמצעית, ספונטאנית ומותאמת לקצב ולסגנון החיים. דפוס זה של ניהול שיחות שכיח בקרב משפחות רבות ומבטא על פי רוב מהלך טבעי של תקשורת. עם זאת, כאשר מדובר בשינוי משמעותי כגון נסיעה לצורך RELOCATION חשוב לתכנן את האופן בו תתנהל השיחה. יש להגדיר מראש את המקום והזמן בו תתקיים השיחה (רצוי לא לספר על הנסיעה בספונטניות באוטו תוך כדי נסיעה לבית הספר...). חשוב שהמקום הנבחר והזמן שיוקדש לשיחה יאפשרו לקיים דיאלוג נינוח, תוך הקשבה האחד לשני באופן שיאפשר פתיחות וקבלה לכל מה שיאמר. המקום צריך להיות אינטימי ושקט, ללא גירויים מסיחים מסביב (לא כדאי לדוגמה במהלך ארוחה משפחתית אצל הסבתא עם הדודים ושאר הקרובים מסביב...).
לאחר שהחלטנו מתי לספר, בחרנו מקום והקצנו מספיק זמן, נשארה השאלה – מה מספרים?
עוד לפני שנתייחס לשאלה "מה מספרים" חשוב להבין מה עומד מאחורי החשיבה על התכנים שימסרו. המטרה של מסירת המידע היא לצמצם אי וודאות, להפחית חרדה ולהגביר את תחושת השליטה של הילדים. תחושת השליטה המתבטאת לדוג' ביכולת לנבא מה יקרה בהמשך היום, השבוע וכו' הינה הכרחית על מנת לחוש ביטחון. הצורך בביטחון הוא אחד הצרכים הבסיסיים על פי תיאורית מדרג הצרכים של מאסלו. RELOCATION באופן טבעי, מערער את תחושת הביטחון מכיוון שהמבוגרים, ויותר מכך הילדים, מתמודדים עם מידה רבה של אי וודאות (איפה נגור שם, איך נסתדר, איך נרגיש...). מידע על הנסיעה ועל מהלך ההתרחשויות הצפוי, הכרחי על מנת להחזיר את תחושת הביטחון. חשוב לספר את מה שיודעים על המעבר אך להתייחס גם למה שלא יודעים עדין. התייחסות גלויה לחלקים "הנעלמים" בשלב זה עוזרת גם היא להפחתת חרדה.
אז מה מספרים לילדים?
1. חשוב לתת מידע המותאם לשלב ההתפתחותי של הילד. על פי תיאורית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה, בגילאים שונים ילדים חושבים אחרת ותופסים את המציאות בצורה שונה ולכן המסר צריך להיות שונה:
- גיל שנה וחצי עד ארבע- בשלב התפתחותי זה היכולות השפתיות מתפתחות, החשיבה אגוצנטרית כלומר, הילד בוחן את העולם מנקודת מבטו בלבד. החשיבה מתאפיינת בריכוזיות, היינו , התמקדות בהיבט מסוים, דבר המעוות את השיפוט על הבעיה בכללותה. חשוב לזכור שזו נקודת ההתייחסות האופיינית לגיל לא להיבהל ולא לנסות להרחיב את נקודת ההתייחסות. לכן בגיל זה המידע צריך להיות ברור, חד משמעי וקצר. מומלץ להשתמש בעזרים אומנותיים כגון: תמונות, ציורים וכד'.
- גיל ארבע עד שבע - בשלב זה החשיבה אינטואיטיבית, מתפתחת היכולת להשתמש במושגים של כמות ולהסביר מורכבות ("חלק מהזמן יהיה כיף וחלק מהזמן יהיה קשה"). בשלב זה אפשר להרחיב את המידע, להסביר קצת יותר על הנסיעה ולדבר על רגשות.
- גיל שבע עד אחת עשרה – בשלב זה החשיבה משתכללת. היכולת לפתרון בעיות מתפתחת, ניתן להסביר תהליך (מה היה לפני, מה יהיה אחרי), לדבר על קשיים, לחשוב על פתרונות ולתכנן מראש דרכי התמודדות. בשלב זה על פי פיאז'ה, החשיבה עדין קונקרטית ולכן חשוב לחבר את נושאי השיחה לאירועים מוכרים מחיי היום יום. לדוגמא, כשמדברים על הקושי שעלול להיווצר ברכישת חברים חדשים, ניתן להזכיר מצבים מוכרים מהעבר עמם הילד התמודד בהצלחה.
- גיל שתים עשרה והלאה – בשלב זה מתפתחת היכולת להגיע לרמות גבוהות יותר של הפשטה, קיימת יכולת לחשיבה היפותטית על העתיד ויכולת לנתח ולבקר. לכן, המידע צריך להיות רחב ומקיף. חשוב להתייחס למורכבויות ולקחת בחשבון שהמשימה ההתפתחותית של מתבגרים היא לנתח ולבקר. לכן עם מתבגרים יש צורך בתכנון מוקפד של השיחה. יש לבדוק היכן ניתן לשתף את המתבגר בתהליך קבלת החלטות, לדוגמא התלבטות בין שני בתים, מגמות בבית הספר וכו'. אפשר לדבר על מה יהיה אילו... לדוגמא רווחים אפשריים ממפגש עם תרבות ועולם מושגים חדש.
2. השיחה צריכה לכלול הסבר על הגורמים למעבר (אבא מקבל תפקיד מעניין יותר, אמא ממשיכה את לימודיה וכו'). יש לזכור שבשיחה לא מבקשים את רשות הילד למעבר אלא משתפים אותו בהחלטה.
3. בשיחה יש לספר על מאפייני המקום אליו עוברים ( לדוג' מזג אויר, חגים...), דרך החיים שם (לדוג' נוסעים שעה לבית הספר, נוסעים ברכבת תחתית...), שגרת היום ( לדוג' הארוחה החמה היא ארוחת ערב). במידה וכבר יודעים, כדאי לתאר את השכונה בה המשפחה תגור, את בית הספר/ הגן והסביבה הקרובה.
4. חשוב לא "למכור" סיפור אידיאלי ולא לנסות להלהיב יתר על המידה. כדאי להציג את היתרונות של המעבר והרווחים ממנו, לספר על המקומות היפים בהם יטיילו, הדברים המעניינים שיראו ויפגשו. יחד עם זאת, יש להציג באופן מציאותי את הצפוי ולהצביע גם על קשיים ובעיות אפשריות. זאת כדי שבמפגש עם הקשיים הילד לא ייבהל ויכיר את האפשרויות להתמודד איתם.
ככל שהמידע שהילד מקבל יהיה מפורט ומותאם לגילו, כך הוא יוכל להכין את עצמו טוב יותר לקראת הנסיעה ולהתכונן פיזית ורגשית לשינוי. כדאי לקחת בחשבון שהשיחה עשויה לעורר מגוון רחב של תגובות שכולן לגיטימיות, החל מתגובה רגשית קיצונית של התפרצות או סירוב להקשיב ועד אדישות למידע. עם הזמן התגובות יתמתנו וההתייחסות של הילדים תהיה עניינית יותר ומחוברת למציאות.
נקודה מרכזית וחשובה מאוד בשיחה עם הילדים היא העברת המסר שבכל התקופה ההורים יהיו שם עבור הילדים על מנת להכין אותם, לתמוך בהם ולסייע להם בהתמודדויות הצפויות להם.
סביר להניח שיהיה צורך ביותר משיחה אחת בנושא. השיחות הבאות יהיו יותר ספונטאניות ויהוו עדות לתהליך ההכנה שהילד עובר.
אז גיליתם כבר היכן "הרגל הימנית", ובודאי אתם יודעים היכן "הרגל השמאלית",
וכל שנותר כרגע הוא לעצור,לחשוב, לתכנן את השיחה עם הילדים ולהתחיל לצעוד...
הערות
- הכותבות הן פסיכולוגיות בעלות ניסיון בתחום הפסיכולוגיה החינוכית והפסיכולוגיה הארגונית ועוסקות בין היתר בתהליכי הכנה ל RELOCATION.
- Liat.erelsharist@gmail.com
- liat311@gmail.coml
מקורות
רביב ע., כצנלסון ע. (2004), משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו,הוצאת עמיחי.
מאסן פ.ה., קונג'ר ג'. ג'., קאגאן ג'. (1979), התפתחות הילד ואישיותו, הוצאת לדורי.
פרופ' זיו א., ד"ר זיו נ. (2001), פסיכולוגיה בחינוך, יחדיו.
זיו א. (עורך), (1985), הגיל הלא רגיל, פפירוס.
זיו א. (1984), התבגרות, מסדה גבעתיים.
פיאז'ה ז'. אינהלדר, ב. (1974), פסיכולוגיה של הילד, ספריית הפועלים תל אביב.
פיאז'ה ז'. (1969), תפיסת העולם של הילד, ספרית הפועלים תל אביב.
שולמן ש. (1995), יחסים חברתיים ומשימות התפתחותיות בגיל ההתבגרות, בתוך פלום ח, (עורך), מתבגרים בישראל: הבטים אישיים, משפחתיים וחברתיים, אבן יהודה, רכס, עמ' 61-80.
