קבלת ההחלטה על הורות בקרב זוגות של גברים
מאת אלון אורן
למרות שההחלטה על הורות היא משמעותית וגורלית, מרבית הזוגות הנשואים לא נעצרים לחשוב ולבדוק איפה הם נמצאים ביחס להחלטה, עד כמה היא נכונה להם והאם ניתן לערער עליה. הסיבה לכך היא שנישואים בעצם מאגדים בתוכם גם החלטה על הקמת משפחה, על הורות.
אדם שרוצה להקים משפחה אלטרנטיבית חייב לעצור ולחשוב על משמעותה של ההורות בחייו. אישה הטרוסקסואלית רווקה, בשנות השלושים בחייה, נמצאת בצומת דרכים בה היא צריכה לקבל החלטה אם להמשיך לחכות לבן הזוג שעדיין לא מצאה, או להקים משפחה אלטרנטיבית, שמשמעותה להיות אם חד הורית. האפשרויות העומדות בפניה הן תרומת זרע מגבר אנונימי, פונדקאות, "גניבת זרע" או 'הורות משותפת' עם גבר הומוסקסואל - הקמת משפחה עם אבא ללא קשר רומנטי. הדילמה שניצבת בפניה איננה פשוטה. מבחינתה, להקים משפחה אלטרנטיבית, באיזשהו מקום, זה להודות בכישלון. כישלון אישי, נשי וחברתי.
כאשר זוגות של גברים ניצבים בפני החלטה זו, הם נמצאים בצומת דומה, מבחינה אישית וזוגית. המאמר הנוכחי מנסה להיכנס לעולמם של זוגות של גברים שנמצאים בפרשת דרכים בה הם צריכים לקבל החלטה על ההורות. מטרת המאמר היא לעסוק בהיבטים הללו, במערך הגומלין המתהווה ביניהם, והאופן בו ניתן ליצור שינוי.
אני אמחיש זאת דרך הסיפור של דן, שם בדוי, משתתף באחת הקבוצות שלי. הסיפור הזה לוקח אותנו לגיל 26, הזמן בו דן התמודד עם נושא ה'יציאה מן הארון': "באותו הזמן חיפשתי את המשמעות של להיות הומוסקסואל בחברה הישראלית. השאלה אם להיות אבא, לא העסיקה אותי, לא היה לי ברור איך אפשר לשלב בין הורות לבין הומוסקסואליות ואם בכלל. אך למרות זאת, אני זוכר שמאז ומעולם קונן בי חלום לפגוש בן זוג וביחד איתו לגדל את ילדיי".
לאחר מספר שנים, בתחילת שנות השלושים לחייו, מצא דן את עצמו בצומת דומה לזו בה נמצאת אישה הטרוסקסואלית. הוא שאל עצמו האם לוותר על חלום הזוגיות הגברית הרומנטית שהתוצר שלה הוא הילד או לנסות להקים משפחה במודל של 'הורות משותפת' עם אישה. דן החליט לבדוק יותר לעומק את הסוגיה והצטרף לקבוצה שמטרתה הייתה ללוות אנשים שניצבים בפני הקמת משפחה במודל של הורות משותפת בין גבר לאישה. לקבוצה הגיעו גברים הומוסקסואלים, נשים סטרייטיות ונשים לסביות. למרבה הפלא במקום להכיר בקבוצה פרטנרית להורות הוא פגש בה בחור מקסים, רועי, שם בדוי, ומייד "נדלק" עליו. לרועי היה "ותק" של שלוש שנים בקבוצה ודרכה הוא הכיר מישהי שהתעתדה להיות שותפתו להורות. דן מספר:
"ככל שהתהדק הקשר בינינו, התחלתי לשאול את עצמי מה קורה פה ומה קרה לאותו החלום שקונן בי על משפחה חד מינית. לא ידעתי איך מתקדמים. מה המקום שלי בתוך המשולש הזה. מה המקום של האישה? הרי המקום שלה ברור יותר, הקשר בין רועי לבינה הוא קשר נצחי, קשר לכל החיים, היא תהיה אם ילדיו. התחלתי לעסוק יותר ויותר במשמעות של הקשר שלי עם רועי, מה יהיה המקום שלי בהורות שלו, מה יקרה במקרה של פרידה, אם אקשר לילדים שייוולדו ואין לי בכלל מעמד ברור. ככל שעסקתי בדבר, היה לי קשה יותר להישאר עם זה לבד".
לבסוף שיתף דן את רועי בדילמה שלו. התגובה של רועי מאוד אכזבה אותו. הוא אמר לו שמבחינתו הוא לא מבין היכן הבעיה. הרי אין אפשרות אחרת להיות הורה. הוא לא רוצה לאמץ ילד, הוא רוצה ילד ביולוגי, ילד משלו, שמהווה המשך טבעי לחייו. זה היה חלומו מאז ומתמיד. כמו כן האמין שילד חייב אימא. הוא אף הודה שכרגע בראש סדר עדיפויותיו עומדת ההורות.
דן תפס אומץ והחליט לשתף את הקבוצה בדילמה האישית שלו שהפכה לדילמה זוגית. הוא שאל את הקבוצה כיצד ניתן לשלב בין הזוגיות לבין ההורות. למשתתפים של הקבוצה התשובה הייתה ברורה, הם אמרו שהדרך היחידה לשלב בין שני הדברים היא לתמוך בבן הזוג שרוצה להיות אבא. הם אמרו לדן שהתפקיד שלו הוא לתמוך ברועי, וזה בדיוק מה שרועי היה עושה בשבילו. מעבר לכך הם דברו על 'טובת הילד' וטענו כי כל המחקרים מראים שלהתפתחותו התקינה של הילד דרושים אימא ואבא. מכאן, הציעו לדן להיות פחות אגואיסט ולהתחיל לחשוב גם על טובתו של הילד. קשה למלל את החוויה הקשה שדן עבר:
"הייתי נורא מבולבל, אך בתוך תוכי ידעתי שאם אשאר בקבוצה, אני עלול לשלם מחיר כבד ומהר מאוד איהפך ל'שעיר לעזעאזל' של הקבוצה, כי הרי אני מעלה שאלות לגבי הדרך בה הקבוצה הולכת ועלול לערער אותה. פרשתי מהקבוצה, פרשתי מהזוגיות והרגשתי שאני הולך בדרך ללא מוצא וכלל לא בטוח שאהיה הורה. באותו הרגע הרגשתי שחלום ההורות נגוז ומתנפץ לי מול הפרצוף שלי, פשוט התרסקתי".
דן המשיך לחפש מקום בו אפשר לדבר על דילמת ההורות עם אנשים אחרים, החיפושים הובילו אותו לפורום באינטרנט שנקרא 'לקראת הורות גאה'. בפורום הוא פגש אנשים שהיו עסוקים בדילמת ההורות, אנשים שהתלבטו אם להיות הורים ובאיזו דרך. דן מספר שבמשך הזמן, החלו להתהוות בפורם קואליציות, מחנות. האחד מחנה ההורות המשותפת והשני מחנה ההורות החד מינית. אנשי ההורות המשותפת גייסו למחנה שלהם אנשים שהפכו להורים במודל של הורות משותפת, וגם את מאוכזבי המודל של משפחה חד מינית. הרכב הקבוצה השנייה, המייצגת את מודל המשפחה החד מינית, התהווה באופן דומה. בין הקבוצות החל להתעורר קונפליקט על נכונותו ומידת הלגיטימיות של המודל. הקבוצה של ההורות המשותפת טענה שהקבוצה השנייה, בבואה להקים משפחה, מנסה להידמות למשפחה ההטרוסקסואלית, בכך שאיננה משכילה ליצור הפרדה בין מושג הזוגיות למושג ההורות. משתתפי קבוצה זו טענו שזוגיות איננה חייבת להיות נצחית, ואם כן, הרי שרצוי שתישמר באופן אקטיבי באמצעות חיזוק הקשר ולא דרך הילדים. משתתפי הקבוצה של המשפחה החד מינית השתמשו בטיעון דומה. הם טענו שקבוצת ההורות המשותפת אינה משכילה להשתחרר מהנורמות החברתיות הרואות באימא ואבא הכרח לקיומה של משפחה נורמאלית. כמו כן הוסיפו שזוגות שבוחרים לצרף גבר או אישה זרה למשפחתם, עושים זאת כי הם לא משכילים לראות עצמם ראויים להקמת תא משפחתי העומד בפני עצמו.
המאבק שניטש לגבי הדרך הראויה למימוש ההורות, הוביל את דן בסופו של דבר לתובנה שלא קיימת דרך אולטימטיבית למימוש ההורות. אין דרך נכונה, אלא דרך הנכונה להקשר חיים ייחודי: "באותו הרגע הרגשתי שאני השלמתי את התהליך שלי, ידעתי שאני כבר לא זקוק לאישור חיצוני ואני יודע מה עליי לעשות, ידעתי שאני הולך להגשים את חלומי. אני הולך לפגוש בן זוג ואיתו אני אקים משפחה".
הסיפור של דן ושל רבים שכמותו הובילו אותי להקים באותה העת את עמותת "משפחה גאה", שמטרתה הייתה ללוות מבחינה מקצועית אנשים שנמצאים בתהליך של הקמת משפחה אלטרנטיבית, לאפשר להם לשהות בצמתים של ההחלטות ולסייע להם לקבל החלטה מושכלת שלוקחת בחשבון את הרצון האמיתי שלהם. במסגרת העמותה הנחיתי קבוצות שבהן השתתפו בין השאר זוגות של גברים, שמה פגשתי את דן ואת בן זוגו החדש.
הזוגות שפגשתי היו עסוקים בדילמת ההורות על היבטיה השונים, חלקם היו עסוקים בשאלה אם להיות הורים, אחרים היו עסוקים בשאלה של הדרך בה היו רוצים לממש את ההורות, והשתמעויות של הדרכים השונות על חייהם האישיים והזוגיים.
במשך השנים ראיתי שאפשר לאפיין את תהליך קבלת ההחלטות על הורות בקרב זוגות של גברים. באופן טבעי, כל אחד מבני הזוג מגיע לקשר הזוגי עם עמדת פתיחה ביחס לשאלת ההורות, עמדה שמהווה עבורו פתרון אישי לדילמת ההורות. למשל, בדוגמא שנתתי קודם, דן ורועי החזיקו בשני פתרונות שונים לדילמת ההורות. בעוד שלדן הייתה העדפה ברורה - הקמת משפחה חד מינית, הרי שמבחינת רועי האופציה הזו בכלל לא נשקלה.
הפתרון האישי לדילמת ההורות, מתערער כאשר שאלת ההורות נשאלת בתוך הזוגיות. בני הזוג צריכים להגיע להחלטה משותפת. הם צריכים לגשר על עמדות שונות, בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה. כך קרה שהפתרון אליו הגיעו דן ורועי הייה לסיים את הקשר ובכך ליצור הפרדה בין רעיון הזוגיות ורעיון ההורות.
ניתן לשרטט את הפתרונות השונים אליהם מגיעים הזוגות על ציר שבקצהו האחד מתקיימת אבחנה והפרדה בין זוגיות להורות ובקצהו האחר הלימה כמעט מלאה בין זוגיות להורות. בקצה של ההפרדה המלאה בין הורות לזוגיות, נמצאים הזוגות שהחליטו להפריד בין ההורות לזוגיות. בזוגות אילו אחד מבני הזוג יכול לומר: "כרגע, אני לא רוצה להיות הורה, אבל אני מבין שלך זה חשוב ולכן אני מוכן לתמוך בך, אני אלווה אותך בתהליך. כאשר יהיו ילדים אני אולי אקבל החלטה מחודשת". בקצה האחר נמצאים הזוגות שהחליטו להקים משפחה חד מינית.
מהסיפור אותו הבאתי, עולה תובנה מאוד משמעותית לאנשי מקצוע. בבואנו ללוות זוגות שנמצאים בפני קבלת ההחלטה על ההורות, חשוב לעזור להם לנער את האבק ממכלול הנורמות החברתיות. רק אז, נאפשר להם לעסוק בשאלה האמיתית, שאלת ההורות. אם נצליח בכך, נוכל לאפשר להם למצוא את הפתרון הייחודי להם. ואז נדע שגם אם החליטו שלא להיות הורים, זה נובע מתוך בחירה.
