אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסלי אנטין
בית הספר לפילוסופיה
ז'אק לאקאן
והשיח היהודי-נוצרי
חיבור זה הוגש כעבודת גמר לתואר
"דוקטור לפילוסופיה" – Ph. D.
באוניברסיטת תל-אביב
על ידי
תשרי תשס"ז – אוקטובר 2006
תקציר
המחקר הנוכחי בוחן את מקומו ואופן תפקודו של השיח הדתי היהודי-נוצרי בכינון השיח הפסיכואנליטי של ז'אק לאקאן.
בעשורים שחלפו מאז ביסס פרויד את התיאוריה והפרקטיקה שלו התפרקה הפסיכואנליזה לכיוונים שונים (פסיכולוגיית האגו, יונגיאניות, תיאוריית יחסי האובייקט ועוד), שאיבדו, לטענת לאקאן, את הרדיקליות הפרוידיאנית המקורית. לאקאן ביקש לבצע רוויזיה בתיאוריה הפרוידיאנית כדי שתחדש את פניה של הפסיכואנליזה ותאפשר לו להעמיד תיאוריה עצמאית, אך בה בעת גם נאמנה לשיח הפרוידיאני. במובן מסוים, מדובר בניסיון לבחון מחדש את דמות האב – הן את אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, והן את האב האדיפלי (דוגמת האב בכתביו של פרויד ובמיוחד בטוטם וטאבו). זהו המהלך של "החזרה לפרויד", שבו לאקאן קורא מחדש את כתבי פרויד ומציב במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית שלו את הקשר ההדוק בין הלא-מודע הפרוידיאני לבין מבנה השפה ואת תפקיד האב בכינון הסובייקט של השפה.
צעד חשוב אחד במהלך הרוויזיה היה ההבחנה שעשה לאקאן בין האב הסמלי (שם-האב, Nom-du-Père) לבין האב כדמות קונקרטית וממשית וכן הדגשת תפקידו של האב. הייתה זו הפשטה שיצרה פער בתוך התיאוריה הלאקאניאנית בין ההתנסות הקלינית עם האב הקונקרטי לבין ההפשטה של אותו אב לעבר עיקרון תרבותי-סמלי. כך נוצרה סכנה של גלישה לעבר דיון מופשט המנותק מהממשות הקונקרטית של הטיפול והעובר המשגה פילוסופית-מטאפיזית, מיסטית או אף נוסחתיות מדעית.
לטענתי, לאקאן ביקש לווסת הפשטה זו באמצעות הצבה של דמות האב והאחר הגדול (l'Autre, הסוכן של הסדר הסמלי) כתמות שיש להן מן המשותף עם המסורת היהודית-נוצרית, במיוחד עם היהדות המקראית.
בהקשר לכך יש לציין כי הפסיכואנליזה הלאקאניאנית מציבה את עצמה בתוך אתיקה טיפולית מסוימת הכוללת מספר מרכיבים הקשורים זה בזה: התנגדות להשקפת עולם כוללנית ו/או מטאפיזית על העולם, על האדם ועל המציאות; אנטי-הרמוניה והדגשת הפיצוּליות של הסובייקט; העדפת העיקרון האבהי של הכפיפות לחוק הסמלי על פני העיקרון האימהי הטוטלי; אי-ויתור על האיווי הלא-מודע השוכן בתוך האדם ובתוך זולתו; התעקשות על הממד של הלא-מודע ושל השפה כאחרות הטוטלית של האדם.
כדי לקשר את עמדתו הפסיכואנליטית לשיח הדתי לאקאן יוצא ראשית-כול כנגד העמדה הרווחת במסורת היהודית-נוצרית המציגה את האלוהות (באותה מסורת) כאינסופית, נצחית וכול-יכולה. הוא מבקש לעשות הבחנה ברורה בין ההשפעה האריסטוטלית על תפיסת אלוהות זו לבין המקור המקראי של האלוהות ביהדות ובנצרות, שבו האל הנו אחר לחלוטין. אל זה מתאפיין בכך שהוא מדבר, ועל כן לאקאן מגדירו כסובייקט, כסובייקט מפוצל (לא בהכרח במובן האנתרופומורפי של גוף אנושי, אלא במובן הלאקאניאני המקשר בין דיבור לבין פיצול). מכאן שלהיבטים האתיים בשיח הלאקאניאני יש הרבה מן המשותף עם ההיבטים האתיים המצויים במה שלאקאן תופס כעמדה יהודית-נוצרית אנטי-מטאפיזית המתנגדת לייצוגו הפילוסופי של האלוהים (כתפיסת אריסטו); עמדה זו מעדיפה את הגדרתו כאל קונקרטי שבמהותו מגיב ומדבר, אך בה בעת גם כַּאחר לחלוטין (השילוב של הדיבור שלו עם האחרות שלו מהווה את ממד הטראומטיות שבמפגש עמו). השיח הלאקאניאני מניח כי המגמה הדתית הזו כוללת גם את שימת הדגש על הקיום האנושי בתוך השפה/הלוגוס כחוויה שהיא פנימית וחיצונית לאדם בו-זמנית, וכן את שימת הדגש על הצד הלא-מודע של האדם.
פרק א' – ההתנסות הקלינית והולדת הסדר הסמלי: בחינה מושגית של הקפיצה התיאורטית של לאקאן ב-1953 – מציג קריאה ראשונית בשני טקסטים של לאקאן משנת 1953: "המיתוס האינדיווידואלי של הנוירוטי" ו"הפונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה". הפרק מתמקד באופן שבו לאקאן בורא רשת של מושגים – "האחר הגדול" "שם-האב", "האב הסמלי" ו"האב הדמיוני" – ובהבחנה שהוא עורך בין מה שהוא תופס כסדר הדמיוני לבין מה שהוא תופס כסדר הסמלי. כבר מתוך קריאה בטקסטים אלה עולה הדילמה של לאקאן באשר ליחס בין ההיבט הקונקרטי בקליניקה (כלומר הסיפורים של המטופל על עצמו ועל דמויות בחייו כמו גם היחס ההזדהותי-נרקיסיסטי בין המטפל למטופל) לבין ההיבט העקרוני של החוויה הקלינית (ההקשר הסמלי של הסיפורים הללו והיחס הסמלי בין המטפל למטופל). לאקאן מבקש להציב את החוויה הקלינית סביב הדיבור של המטופל, שהנו חלק מהסדר הסמלי של חוקי השפה. דילמה זו, כפי שאראה בפרקים הבאים, היא המנתבת למעשה את הפיתוחים התיאורטיים של לאקאן בשנות ה-50, כאשר הוא טוען שיש לחזור לפרויד תוך הדגשת ההיבט הלשוני בלא-מודע הפרוידיאני.
פרק ב' – "תסביכים משפחתיים" (1938): דגם מוקדם של הפשטת האב – מתמקד בטקסט תסביכים משפחתיים משנת 1938 ומראה כיצד כבר בתקופה זו ביקש לאקאן לחולל רוויזיה בתיאוריה הפסיכואנליטית. טקסט זה הוא דגם פרוטוטיפי לדילמה הפנימית הקיימת אצל לאקאן לאורך כל עבודתו בין החזרה לפרויד לבין הרצון לחדש, כלומר בין הרצון לשמר ממד גופני ואנטי-מטאפיזי בתיאוריה הפרוידיאנית לבין רצונו להפוך את העקרונות הפרוידיאניים לתורה מופשטת על אודות האבהות כעיקרון סמלי שמעבר לכל היבט קונקרטי כזה או אחר. מחקר זה מראה כי הקריאה של לאקאן בפרויד נעה סביב מושג האב, וכי כבר בתקופה זו ממקם לאקאן את דמות האב בהקשרים תרבותיים רחבים, ועוסק בו כאימגו, כדימוי, ופחות כאב ביולוגי-קונקרטי המתפקד בתוך איזשהו תא משפחתי.
לטענתי, לאקאן עושה בשנים אלה שימוש במונחים יונגיאניים ובתפיסות מן המסורת היהודית-נוצרית על מנת לחולל את הרוויזיה שלו בפסיכואנליזה: באמצעות המונחים היונגיאניים "אימגו" ו"תסביך" (complexe) נלחם לאקאן במה שהוא רואה כביולוגיזם של פרויד (בדומה ליונג), ובאמצעות תפיסת האב במסורת היהודית-נוצרית הוא מנסח את מה שהוא תופס כעמדה פטרנלית-יהודית המנוגדת, לדידו, לטוטליות של העמדה האימהית.
פרק ג' – החזרה ללוגוס: בין דואליזם לאקסטימיות – מציג את החזרה לפרויד בשנות ה-50 כחזרה למסמן (אצל פרדינן דה סוסיר: המסמן הנו החלק האקוסטי של הסימן הלשוני; לאקאן מדגיש שהמסמן הנו החלק הבסיסי של השפה), כחזרה לנוכחות של השפה בחיי האדם כפי שהיא באה לידי ביטוי בלא-מודע הפרוידיאני. לטענתי, ברוב המקרים שבהם לאקאן מתייחס להיבט תיאורטי זה, הוא עושה שימוש רטורי במושג הנוצרי "לוגוס" כפי שבא לידי ביטוי בפסוקים הפותחים את הבשורה ליוחנן על דבר האלוהים אשר התגלם בבשר. בפרק זה עולה השאלה בדבר העמדה הדואליסטית בשיח של לאקאן – הדואליזם בין הגוף (במובן של הדימוי של הגוף השלם היוצר את הזהות של ה"אני" אצל פרויד) לבין המסמן הלשוני. מושג הלוגוס מאפשר ללאקאן להימנע מעמדה דואליסטית קוטבית ולהציג את היחס בין השפה לבין הגוף כיחס פרדוקסלי ודיאלקטי שבו השפה מתגשמת בגוף ומכוננת בכך את הלא-מודע.
פרקים ד' ו-ה' מתמקדים ביחס בין השיח הלאקאניאני לבין השיח היונגיאני.
לאקאן מבצע, כאמור, את ההפשטה של הפרוידיאניות באמצעות מושגים ממקורות תיאורטיים אחרים, אשר להם הוא עורך טרנספורמציה פסיכואנליטית. כך בשנות ה-30, כשהוא עושה שימוש במושגים יונגיאניים ("תסביך" ו"אימגו"), וכך בשנות ה-50, כשהוא עושה שימוש בטרמינולוגיה ובמוטיבים סוסיריאניים/לוי-שטראוסיים ("סטרוקטורה", "מסמן", "הסדר הסמלי", "יחסי שארות" ועוד). אולם, לטענתי, שיחים תיאורטיים אלו החמירו את הדילמה הלאקאניאנית שאני מציגה כדילמה הדואליסטית בין הגוף לבין המסמן. השימוש במושגים חיצוניים אלו טמן בחובו גם סכנות חדשות: גלישה במדרון המיסטי (בעקבות התיאוריה האנטי-מינית של יונג) והמטאפיזי (בעקבות הסטרוקטורליות של לוי-שטראוס) לעבר התרחקות מהגוף ומהממשות הייחודית של המטופל. הסכנה הזו התנגשה בהתמודדותו של לאקאן עם האחרות של הלא-מודע (כשונות מוחלטת הקשורה בגופניות של הסובייקט ובחד-פעמיותו) כמו גם עם מיקומו של הסובייקט/הלא-מודע בתוך השפה.
פרק ד' – לאקאן עם יונג (1): הקרבה המאיימת – מציג את התמודדותו של לאקאן החל משנות ה-50 עם השיח היונגיאני לאור ההשלכות של העבודה עם ההמשגה היונגיאנית בשנות ה-30. כדי לנתח את המאבק של לאקאן בתיאוריה של יונג, הצגתי ראשית-כול את הדמיון המדומה בין שתי התיאוריות. הראיתי את האופן שבו פרויד ולאקאן תופסים את היונגיאניות כסכנה שניתן לגלוש אליה, וכן את הסבריהם למקורות הסכנה ותוצאותיה.
פרק ה' – לאקאן עם יונג (2): ההבדלה ביניהם והמסורת היהודית-נוצרית – מציג את האופן שבו לאקאן מתמודד עם השוואה זו ומתוך כך מבדיל את עצמו מיונג. לטענתי, האלטרנטיבה הלאקאניאנית ליונגיאניות מתנסחת באמצעות הזדהות של לאקאן עם עמדה דתית שהוא קורא בתוך המסורת היהודית-נוצרית, עמדה המכילה את היחס המיוחד בין הגוף לבין המסמן/השפה והמתנגדת (על פי הפרשנות של לאקאן) להרמוניה פנימית ולספיריטואליזם.
פרק ו' – לוי-שטראוס ולאקאן בעקבות "טוטם וטאבו" לפרויד: מהו לא-מודע קולקטיבי? – מרחיב את הדיון בנוגע לבעיית הדואליזם והמטאפיזיות אצל לאקאן, במיוחד ביחס לאופן שבו הוא קורא את יצירתו של פרויד טוטם וטאבו. פרויד מחיה ביצירה זו – תחת הדרמה של רצח האב הקדום – את דמותו של האב-אלוהים בעקבות המיתוס הנוצרי של הקרבת האל, ויוצא כנגד הייצוג המטאפיזי שלו. תיאור זה של האל נובע מעמדתו האנטי-דתית של פרויד שהייתה למעשה אנטי-מטאפיזית. פרויד מציג את האב הקדמון כממשי, כבעל גוף וכמתהלך על פני הארץ. אולם, לטענתי, בבואו לתאר את הזיכרון על אותו אב קדום, אשר כונן את הלא-מודע האנושי הקולקטיבי, כדי לבסס את הדיון האנטי-מטאפיזי שלו (כנגד תפיסתו של יונג), הוא נצמד למעשה לשיח הביולוגי (במיוחד למגמה הלמרקיאנית), ובכך גולש בעצמו לדיון בעל אופי מטאפיזי על לא-מודע קדום החורג מהאישי ומורש מדור לדור.
זהו הרקע למוטיבציה של לאקאן לערוך הפשטה לאדיפליות הפרוידיאנית: רצון להתנתק משיירים ביולוגיסטיים-למרקיאניים אצל פרויד וכן רצון לשמר את הסטטוס הא-מטאפיזי של האב והאחר הגדול. באופן הזה, לטענתי, מבקש לאקאן לחזור לפרויד, אך בה בעת גם לכונן שיח עצמאי, תוך הצלת דמות האב על ידי ההבחנה בין האב הממשי-הביולוגי, האב הדמיוני (דימוי הגוף של האב) והאב הסמלי של השפה (אב כמסמן). לטענתי, באמצעות ההבחנה הזו ביצע לאקאן המרה של הלא-מודע הקולקטיבי הפרוידיאני-למרקיאני בלא-מודע הקולקטיבי הלוי-שטראוסי (שהוא האחר הגדול כפונקציה של הסדר הסמלי) וכן המרה של האב הממשי-ביולוגי הקדום באב כפונקציה תרבותית וכמסמן. בכך הובלט אצל לאקאן הקשר בין הלא-מודע לבין השפה והסדר הסמלי, תוך הכפפתו של הסובייקט ללא-מודע הקולקטיבי-סמלי.
מטרת הפרק היא להציג את המעבר של לאקאן מהדיון בשנות ה-40-30 על הדמיוני לעבר דיון סטרוקטורליסטי על הלא-מודע המובנה כשפה, תוך התמודדות עם הדיון הפרוידיאני על האב. לשם כך התייחסתי להשפעת התיאוריה של לוי-שטראוס על לאקאן ולאופן שבו השפעה זו באה לפתור למעשה דילמה תיאורטית סביב שאלת ההפשטה של האדיפליות הפרוידיאנית. כפי שכבר ציינתי בפרקים הקודמים, זו הייתה מטרתו העיקרית של לאקאן במסגרת רצונו לערוך רוויזיה בפסיכואנליזה. כמו כן, בחנתי אם מטרה זו הובילה אף את התיאוריה שלו לעבר דיון מטאפיזי על הסדר הסמלי ועל מה שלאקאן מכנה "האחר הגדול". במילים אחרות, בדקתי אם ביולוגיזם זה הומר למעשה במטאפיזיות סטרוקטורלית.
פרק ז' – "אהיה אשר אהיה" בסמינר "הפסיכוזות": המדע המודרני והעמדה המקראית במסורת היהודית-נוצרית כנגד המטאפיזיקה האריסטוטלית – מתמקד בדיון חשוב אצל לאקאן שבו הוא מביע את יחסו אל המסורת היהודית-נוצרית. בדיון זה, המתרחש בתחילת מה שנהוג לתפוס כתקופה הסטרוקטורליסטית של לאקאן (כלומר במהלך שנות ה-50), הוא מטפל בביטוי המקראי "אהיה אשר אהיה"; ביטוי זה מייצג, לטענתו, את הסובייקט האלוהי במסורת המקראית, את האחר הגדול שהוא גם סובייקט מדבר. לאקאן מפגיש את הביטוי הדתי הייחודי הזה עם מושג הקוגיטו ("האני החושב" שדקארט מציג ביצירתו הגיונות ושמהווה, על פי לאקאן, את הבסיס לסובייקט של המדע המודרני). כל זאת במטרה להבין את מקורו של הסובייקט של הפסיכואנליזה כסובייקט שהוא גם חלק מההתפתחות של המסורת המערבית היהודית-נוצרית.
לאחר בחינת הדיון של לאקאן על "אהיה אשר אהיה" בסמינר 3 פניתי לדיון נוסף על האחר הגדול באותו סמינר. בדיון זה לאקאן מקשר את תפיסת האחר הגדול שלו לתפיסת האלוהות בתנועה הנוצרית הינסניסטית. מטרתי הייתה להראות את הקשר בין שני הדיונים הללו ובכך גם להוכיח את טענתי באשר לאופן הנוצרי שבו לאקאן מציג מוטיבים יהודיים מן המקרא. כמו כן, הראיתי כיצד לאקאן מזהה במסורת היהודית-נוצרית, ובמיוחד בעיבוד הנוצרי האנטי-מטאפיזי שלה, מוטיב הקשור להיבט האתי בשיח הפסיכואנליטי שהוא מגבש. עמדה דתית זו מאפשרת לו למקם את הפסיכואנליזה בתוך מסגרת תרבותית, אף שהוא אמביוולנטי וביקורתי כלפי אותה מסגרת.
ההתמקמות הזו בתוך מסגרת תרבותית, שמאפיינה העיקרי, לטענת לאקאן, הוא ייצוג אנטי-מטאפיזי של האלוהות, מאפשרת לו לווסת את הייצוג של האחר הגדול בשיח שלו לאַחַר פעולת העיבוד של השיח הסטרוקטורליסטי (ובמידה מסוימת, גם לאחר פעולת העיבוד של השיח היונגיאני אצל לאקאן המוקדם), אשר עלולה הייתה להובילו להפשטת-יתר של המשנה הפרוידיאנית.
פרק ח' – האתיקה של הפסיכואנליזה, של היהדות, של הנצרות: קריאה בסמינר 7 "האתיקה של הפסיכואנליזה" – בוחן (בהמשך לפרקים הקודמים) עד כמה האתיקה שלאקאן מבקש להוביל את קהלו היא בבסיסה פועל יוצא של דיונים בתוך השיח היהודי-נוצרי. אין הכוונה להסיר את הייחודיות של האתיקה בפסיכואנליזה מנקודת המבט הלאקאניאנית, אלא להציג את ההקשר הדתי שבתוכו מצוי הדיון על האתיקה הזו, במיוחד בסמינר 7. מתוך כך מובלט עד כמה לאקאן מציב את האתיקה שלו בתוך שיח מסוים ויוצא כנגד שיחים אחרים המייצגים אתיקה מנוגדת: הוא מזדהה עם האתיקה של צורות מסוימות של המדע המודרני (כהתגשמות של אתיקה מסוימת במסורת היהודית-נוצרית), ויוצא כנגד העמדה של האתיקה הפילוסופית האריסטוטלית המייצגת את העולם העתיק-הפגאני ו/או המדעים הפרה-קרטזיאניים (דוגמת הפסיכולוגיה של יונג).
כפי שציינתי בפרקים הקודמים, עמדה אתית זו של לאקאן, שהיא עיבוד של עמדה אתית המצויה בשיח היהודי-נוצרי, משמשת אותו כ"חומת מגן" המגנה על השיח
במהלך העיון בסמינר 7 בחנתי אם לאקאן ממשיך לעשות שימוש במושג הזוגי "מסורת יהודית-נוצרית" כפי שעשה בסמינרים הקודמים, או שמא הוא מבדיל בין שני סוגי אתיקה – האתיקה של היהדות וזו של הנצרות. הראיתי כי לאקאן קורא בפרויד כמי שלמרות הכרתו בתפקוד האבהי (שם-האב) שקוע למעשה בעמדה נוצרית (בטוטם וטאבו ובמשה האיש והמונותיאיזם), בהציגו את האחר/האב כדמות דמיונית (שחיה ושנרצחה), ולא כפונקציה סמלית. לאקאן ביקש להראות כיצד גם תפיסת האהבה של פרויד שקועה עדיין בעמדה נוצרית. לטענתי, לאקאן מנסה לחלץ את פרויד מעמדה זו ולהשיב לו את מה שהוא תופס כבסיס האמיתי של הפסיכואנליזה: ההכרה באב כתפקוד סמלי וכן ההכרה באהבה כממד אתי החורג מהמערך הדמיוני לעבר הבנת הנוכחות של הממשי בה (הממשי הנו הטראומטי והבלתי-ניתן-לייצוג הנמצא ביחס דיאלקטי עם הסמלי). לדידי, ניתן לקשר בסיס זה ישירות לעמדה יהודית-נוצרית מסוימת של האחר הגדול/אלוהים שהנו אנטי-מטאפיזי, אך בה בעת גם מהווה פונקציה תרבותית שאינה דימויית.
בסיס זה מוביל את לאקאן לעבר כינון עמדה פסיכואנליטית ש"הבשורה-הטובה" שלה היא הרצון להפנות את האדם/המטופל לעבר עובדת מיקומו בתוך סדר סמלי-לשוני – הכרה שיש בכוחה לנתקו מאשליית החזרה למצב הרמוני של אהבה אוניברסלית – ולהפגישו עם הפיצול והדיס-הרמוניה בתוך-תוכו: הלא-מודע "שלו" שהוא האחר הטוטלי שלו.
