הפילוסופיה הקיומית (אקזיסטנציאלית) מעולם לא היתה אוסף הומוגני של כותבים והוגי דעות. זהו מעין זרם המורכב ממספר רב של פילוסופים, אשר מעולם לא ישבו וכתבו יחד, אך לעיתים הושפעו זה מזה. החוט המחבר פילוסופים הנחשבים כאקזיסטנציאליים הוא שכולם ראו בקיום האנושי ואיפיונו את מרכז החשיבה שלהם. הגישה הקיומית לטיפול היא גישה טיפולית המתבססת על פילוסופיה כמקור של מידע תיאורי (ולא סיבתי) להבנת תהליכים אנושיים. הגישה הקיומית אינה מתבלת גישות קיימות כמו קישוט אשר מוסיפים לעוגה, והיא עומדת בפני עצמה.
ראשית, אין התיאוריה לכשעצמה חשובה להבנת האדם. הסיבתיות אינה עוזרת למטפל ליצור ולהבין את התהליך הקיומי. הקיום לכשעצמו הוא העניין אשר המטפל והמטופל רוצים להבין דרך תיאור פנומנולוגי. הפילוסופיה בכלל, והמאוחרת יותר בפרט, מהווים בסיס מחשבתי אשר עוזר לשקף ולבחון תהליכים אנושיים אשר באים לחקירה בדיאלוג הטיפולי באופן תיאורי.
הפסיכותרפיה הקיומית דנה בקיום האנושי: אופיו, מהותו, תכניו והגורמים אשר מתווים את התפתחותו. קיום זה מתאפיין באמצעות התיחסותו של אדם אחד לאדם אחר. דרך ההסתכלות והבחינה של הקיום היא דרך פנומנולוגית, אשר בוחנת את התופעות אשר נחשפות דרך החקירה האינטרסובייקטיבית. תהליך זה דורש מהמטפל לנסות ולהשהות את את הדיעות שלו לגבי התופעה הנפרשת בפניו. הפנומנולגיה אינה מתיחסת לקטגוריות, אבחנות או תיאוריות, אלא לתופעות ולהשלכות של היות אדם. זו התייחסות לחוויה האנושית הנפרשת כמות שהיא בפני המטפל. הוא מבחינתו מנסה להבין את המטופל כמות שהוא, ללא הנחות מוקדמות על הדרך הנכונה או הבריאה.
ההתכוונות (intentionality) של כל אדם למציאות היא נקודת ההתחלה של הדיאלוג הטיפולי. הטיפול למעשה הוא תיאור חווייתי של מהות הקיום. (בכדי להבהיר, המטפל הוא זה אשר מנסה להבין את עולמו של המטופל). זהו תיאור חווייתי המכוון לתובנות אשר יקנו תחושה ו/או אינטרוספקציה לגבי המשמעות של היות אדם עבור המטופל, וכיצד הוא מבין את עצמו ואת העולם שמסביבו. הדיאלוג הטיפולי נועד להרחבה של התודעה האנושית של המטופל כאדם. מקום מיוחד יש להתמקדות ב'כאן ועכשיו' ולחוויית ה'להיות בעולם' (Being in the World) של המטופל.
מקום חשוב בטיפול האקזינטנציאלי מוקדש למצב הרוח (Mood). מכיוון שאנו כבני-אדם חווים את הקיום שלנו, יש חשיבות לאופן בו אנו תופסים את עצמנו. הכוונה למטפל וגם למטופל בהתייחסותם לעצמם בתוך ומחוץ לסיטואציה הטיפולית. מצב-הרוח אינו תרגום מדויק ל-mood, אך הכוונה היא למצב החוייתי-תחושתי, המהותי לתפיסה שלנו את עצמנו ואת העולם. הדבר עוזר להבניה של תודעה קיומית, שבה המטופל מבין את עצמו ואת החוויה שלו (בין אם היא סימפטומטית ובין אם לא), ויכול לפנות מקום, במידה וירצה בכך, לשינוי או לחיפוש אלטרנטיבות.
לעולם המושגי של סימפטומים, מחלות ואיבחונים אין מקום מרכזי בטיפול האקזיסטנציאלי, בעיקר מפני שהדיאלוג מבוסס על תובנות חווייתיות-פנומנולוגיות. לכן, לעולם המושגי של ה-DSM VI יש משמעות מועטה בטיפול האקזיסטנציאלי, גם כשמדובר באנשים שעברו קיטלוג פסיכאטרי הכרוך בהתמודדות עם הקושי לחיות עם ה'תווית' של ה'מחלה'. זאת מתוך הנחה שהקשרים התייחסותיים בינאישיים, חברתיים ופוליטיים הם בעלי משמעות לקיום האישי-חוויתי, מפני שכבני-אדם אנו תמיד מוצאים את עצמנו בתוך המערכות האלו. לעיתים קרובות מקורה של הפתולוגיה במצוקה הנוצרת בתוך ההקשרים האלו, כאשר מערכות האמורות לתמוך הופכות להיות מקור לדחק.
על כן מה שנשאר הוא הדיאלוג הטיפולי בין המטפל לבין המטופל, בו עולה החרדה הבסיסית של המטופל דרך התבוננות אשר מנסה להבין את החוויה הקיומית שלו. במהלך הטיפול נוצרת אינטימיות בין-אישית, המהותית לטיפוח קשר עם אנשים אחרים ולהתבוננות במצב בו המטופל חי. בטיפול האקזיסטנציאלי מחפש המטופל את המשמעות לחייו באמצעות בחינת הנתונים והאירועים של חייו. המטרה אינה לתקן את המציאות אלא למצוא את הדרך המתאימה למטופל, שתאפשר לו לקבל את המציאות ולחיות אתה כפי שהיא. מכיוון שאין מטרות מוגדרות מראש, דרך החיפוש והדיאלוג הטיפולי עולות תובנות לגבי החיים. המטופל נוקט עמדה אשר אינה נמדדת בהיותה נכונה. הטיפול משקף ומתאר את חייו של המטופל בתוך העמדה הזו. הפעולה או חוסר-הפעולה אינם שייכים לטיפול, אלא לאחריות של המטופל לבחירות שהוא בוחר בחייו ולאופן שבו הוא תופס אותם.
מעבר לכל, האדם נתפס כדינמי, משתנה ומתפתח ובעל יכול הכלה לתובנות לגבי חייו. תפקידו של המטפל הוא להדריך וללוות תהליך זה, תוך התמקדות בחיי המטופל, מתוך הבנה מלאה שחייו והשקפותיו הם חלק מהתהליך. לאופן שבו המטפל נמצא עם המטופל בטיפול ובחייו שלו כאדם יש משקל המשפיע על הטיפול וההתפתחות שלו.
מיק קופר, בספרו 'פסיכותרפיות אקזיסטנציאליות' (Cooper, 2003), מרחיב ומתאר את הטיפול האקזיסטנציאלי והתפתחותו, ועבודתם של מטפלים בולטים בתחום: ר.ד. לאינג, הנס כהן, אמי ואן-דרוזן סמית', ארנסטו ספילי, רולו מאי ורבים אחרים. ר.ד. לאינג היה פסיכאטר אשר עבר הכשרה בפסיכואנליזה, אך במהלך הקרירה שלו הזדעזע מהטיפול ומהגישה לחולים סכיזופרניים. הוא ניסה לבנות גישה שונה, דיאלקטית, אשר מנסה להבין את הסכיזופרניה כהתנהגות אנושית לא הגיונית בסיטואציה לא מתקבלת על הדעת. לאינג כתב (בשיתוף עם אסתרסון) את הספר 'שיגעון ומשפחה' (Laing & Esterson, 1964), בו הם מתארים מקרים של טיפול בסכיזופרניה באמצעות פסיכותרפיה. לאינג לא האמין בקיומה של המחלה ולא הציע מודל להבינה, אלא להבנה פנומנולוגית של תופעת הסבל הנפשי. לאינג הקים קהילות טיפוליות אשר מנסות לתת למטופלים סביבה הומנית להחלים ממחלות נפש ללא התערבות פסיכאטרית. 'אגודת פילדלפיה' קיימת עד היום, ומציעה טיפול ודיור מוגן המשולב עם פסיכותרפיה. אמי ואן דרצן סמית' הגיעה לאנגליה מהולנד, מתוך מגמה להשתלב כמטפלת בקהילות של אגודת פילדלפיה. לאחר התנסות שם היא הקימה בית-הספר לפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית בלונדון יחד עם הנס כהן ז"ל וארנסטו ספינלי, בית-ספר שקיים עד היום. (1) אמי הפיצה את הטיפול האקזיסטנציאלי בכל הפורומים האפשריים, והגישה האקזיסטנציאלית היא היום אחת הגישות המקובלות בעולם הטיפולי באנגליה. (2) אני מקווה שבהמשך אוכל לדון יותר לעומק בגישה, אשר עומדת כיום כגישה טיפולית עצמאית, שהשימוש וההכשרה בה הולכים ומתרחבים.
הערות
(1) School of Psychotherapy and Counselling, Regent's College.
(2) פרטים נוספים ניתן למצוא באתר האגודה לטיפול אקזיסטנציאלי בבריטניה:
http://www.exsistentialanalysis.co.uk
ביבליוגרפיה
Cooper, M. (2003) Existential Therapies. London: Sage Publications.
Laing, R.D. & Esterson, A. (1964) Sanity, Madness and the Family. London: Tavistock Publications.
