קשיים ביצירת אינטימיות אצל גברים מנקודת מבט של קדושה וקדשה
מאת תמי אורן
"לא תיהה קדשה מבנות ישראל; ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כ"ג, י"ח).
עפ"י חז"ל "קדשה" היא כל אישה שמפקירה את גופה, בין אם תמורת כסף (כמו הנקראת בימינו "זונה") או בחינם. דעת הרמב"ם קדשה היא כל אישה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין בצורה מופקרת ובכך מחללת את קדושתם. עפ"י שמשון רפאל הירש: כל יחסי מין שאין עימהם קדושת הקידושין הם בגדר זנות. הפסוק מחייב את בני ישראל באותה מידה של צניעות הנדרשת מבנות ישראל, ובשמירה על מידת הצניעות. עפ"י רש"י "מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות, קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו".
מבוא
עבודה זו עוסקת בקשיים באינטימיות בין בני זוג מנקודת המבט הגברית תוך ניסיון להבין את התופעה קדושה וקדשה. להבנת נושא האינטימיות ביחסי אהבה בחרתי בתיאורטיקנים ויניקוט , קליין ובנג'מין. כל אחד נותן מבט מעניין בנושא האינטימיות אך קיימת תמימות דעים לעובדה שהיכולת ליצור קשר אינטימי מתפתחת מתוך המטריצה של יחסי אם – ילד שבחיים הבוגרים שלנו מושלכת על מערכת היחסים עם בן הזוג.
התופעה של קדושה וקדשה שאנו פוגשים בקליניקה נבחנה מתוך הפיצול הקלייניאני טוב – רע , בניסיון להבין האם דומה , מסביר את תופעת הקדושה והקדשה.
המקרה שבחרתי להביא להמחיש את התופעה הוא שהיווה תמריץ לכתיבת העבודה בשל התובנות, הרגשות והטעויות שהתעוררו במהלך הטיפול. כמטפלים צעירים במקצוע בשל החרדה אנו נאחזים בידיעת תופעה ובהסברה ע"מ לחוש מידה של בטחון בכיסא המטפלים , אבל למדתי שדווקא האחיזה בצורך זה היא המקור לחבלה בתהליך .
וכאן אני שוב מבינה את המשמעות של דברי ביון, "להיכנס לטיפול ללא תשוקה וללא זכירה ".
"זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה – אנו שנינו אשר בינינו"
(לאה גולדברג)
המשגת אינטימיות
האינטימיות בתיאוריות הפסיכואנליטיות
עיקר עניינו של המודל הפסיכואנליטי הוא צמיחתו הנפשית של הפרט, דהיינו, התהליכים האינטראפסיכיים (קוגניטיביים, רגשיים, ערכיים, תפקודיים וחברתיים) שהוא עובר. בד בבד, טוען המודל, התפתחותו הנפשית של הפרט, מתרחשת תמיד בתוך קונטקסט בינאישי, בתוך קשר אינטימי של המציאות הנפשית. העמדה הרגשית כלפי ידע זה היא המרכיב האפקטיבי של האינטימיות. למרות שבמובן זה האינטימיות היא תהליך אינטראפסיכי, היא בהכרח גם תהליך בינאישי – ללא הקשר האינטימי הבינאישי (בראשית החיים עם האם, בהמשך עם דמויות מטפלות משמעותיות נוספות ועם קבוצת בני הגיל ובבגרות עם בן/בת הזוג) לא יתאפשר תהליך הידיעה העצמית .
הגב' ד"ר אבין-ארנוורט (תשנ"ז) ציינה שהיכולת ליחסים אינטימיים היא אחד האספקטים היותר חשובים לתפקוד בריא ולהסתגלות טובה. אנשים בעלי הפרעות נפשיות חווים לעיתים קרובות קושי להיות באינטימיות עם עצמם ועם אחרים (Wolf, 1982). באופן דיאלקטי, התפתחות יכולת תקינה ליחסים אינטימיים יכולה להתרחש רק במסגרת של יחסים אינטימיים תקינים בין התינוק לדמויות המטפלות הראשוניות (האם או תחליפיה). הקשר אם-ילד הוא היכן שהאינטימיות האינטראפסיכית (התפתחות הכרת הילד את עצמו) והבינאישית מתחילה, כמו גם היכן שהכישלון לאינטימיות מתחיל. הפסיכופתולוגיה, עפ"י המודל הזה, קשורה במהותה לקשרי קירבה (relational), ומשקפת את ההפרעות בתקשורת האינטימית בין האדם לתינוק (Kwawer, 1982).
אינטימיות מנקודת מבט של התיאורטיקנים- ויניקוט, מלאני קליין וג'סיקה בנג'מין
בניסיונותיי לחפש חומר המסביר את המושג אינטימיות , כיצד מתהווה , כיצד מתקיים במערכת יחסים , מצאתי את התיאוריות של ויניקוט , קליין ובנג'מין כמי שנותנות את ההמשגה הכי קרובה להבנתי למושג אינטימיות או לחוויה של אינטימיות. היכולת ליצור קשר אינטימי מתפתחת מתוך המטריצה של יחסי אם-ילד. יחסי אם-תינוק הם הפרוטוטיפ ליחסים אינטימיים מאוחרים יותר. האיכויות המיוחדות בקשר אם-ילד תודגמנה כאמור בתיאוריות של ויניקוט , קליין ובנג'מין.
עפ"י ויניקוט ( 1956) , האם והילד קיימים ביחד, כשההתחלה היא כבר לקראת סוף ההריון, והאם שרויה במה שמכונה "primary maternal preoccupation” כלומר, שקועה ונתונה כולה לקליטה אינטואטיבית ואמפאתית של תינוקה. האם קיימת כדי לממש את צורכי התינוק רוב הזמן. זוהי ה"אימהות המספיק טובה". העדר התייחסות כזאת (דוגמא קיצונית היא הזנה בכוח) הוא העדר אינטימיות.
הפונקציות האימהיות המוקדמות כוללות גם תחומים אינטימיים כמו ההחזקה (holding), המאפשרת לתינוק לארגן את הגירויים הרבים הפועלים עליו מתוכו ומהסביבה לידי תחושה של איזה שהוא עצמי ראשוני. היחסים בין האם לתינוק מומשגים במונחי איכויותיהם כסביבה מחזיקה (holding environment), בה יכול התינוק להיות הוא עצמו כשהוא מוחזק ע"י האחר ( ויניקוט 1960) .
מושג אחר חשוב הוא היכולת להיות לבד כבסיס עליו יכול להיבנות הקשר, שכן לא ניתן להיות לבד עם אדם אחר, אלא אם כן תוכל להיות לבד עם עצמך. ובאופן פאראדוכסאלי, היכולת להיות לבד מתפתחת מתוך היותך לבד בנוכחות אדם אחר, במקרה של התינוק המתפתח – אמו.
היחסים האינטימיים מציעים, אפוא, הזדמנות להיות לבד, שזה המקום בו יכול האדם "למצוא" את עצמו. הישג זה מתאפשר רק דרך החוויה של להיות עם האם, אשר מחויבותה, נוכחותה, מעורבותה וזמינותה ממשיכים להתקיים באופן אמין. נוכחותה האמינה של האם יכולה להיות גם מיוצגת, למשל, ע"י חפץ או אווירה. ויניקוט מדגיש שהאינטימיות (או הקשר) לא תהיה רגשנית, שכן הילד "צריך שנאה כדי לשנוא" וכך מרשה ויניקוט לאימהות גם לשנוא את תינוקותיהם הדרשניים, כדי שיוכלו שניהם לצמוח לתוך קירבה גדולה יותר באמצעות החיים דרך התנסות יחדיו גם בשנאה ובהישרדות ממנה ( ויניקוט , 1958) .
פונקצית אם אחרת היא ה-mirroring, בכך שהיא מאפשרת לפניה לשקף בחזרה לתינוק מי הוא – לראות, ולאפשר למה שהיא רואה להיראות . mirroring זה מאפשר בסופו של דבר את חווית העצמי (self), ה"אני" ו"האני הוא..." ( ויניקוט 1967 ) .
האינטימיות שייכת לתחום המשחק, שלהערכת ויניקוט הוא הבסיס ליצירתיות. המשחק, מתנהל באזור שאינו העצמי ואינו האובייקט, אינו פנימי ואינו חיצוני. זהו אותו האזור של החוויה כמו אובייקט המעבר, הסימבוליזציה המוקדמת ביותר של הקשר: ל "אני", לא "אתה", לא פנטזיה ולא מציאות. יחסו של הילד לאובייקט המעבר שלו הוא אב-טיפוס של היחסים האינטימיים. רגע אחד הוא אוהבו, רגע אחד שונא אותו, מנצלו, משליכו, והאובייקט אינו נהרס. ומעצם היות האם אובייקט השורד את התוקפנות של התינוק מבין התינוק שהאובייקט הוא מחוץ להשלכות שלו. הוא מבין שיש לו קיום עצמאי ואז עובר להתייחסות אחרת של תפיסת האובייקט. אובייקט המעבר מסמל את הקשר הראשוני, ובכך מאפשר התפתחות של יכולות אינטימיות ( ויניקוט , 1971) .
ויניקוט ( 1971) , מסביר שההכרה באחר כרוכה בתהליך פרדוקסלי שבו האובייקט מושמד ללא הרף בפנטזיה . לדבריו, יש להשמיד את האובייקט בפנים כדי שנדע שהוא שרד בחוץ. כך נוכל לזהותו כמי שלא נתון לשליטתינו המנטלית . במאבק להכרה , כל סובייקט חייב להמר על חייו , חייב להיאבק , לשלול את האחר – ואבוי אם לא יצליח. כי אם אני שולל לחלוטין את האחר , הוא אינו קיים ואם אינו שורד אין מי שיכיר בי.
מכאן שלהבנתי , אינטימיות עפ"י ויניקוט משמע , מושקעות הכוללת תתי מושגים כמו : holding , mirroring , אובייקט מעבר , הכרה באחר כמו גם היכולת להיות לבד עם האחר.
טענתה של קליין ( 1937) , כי רגשות אהבה והכרת תודה מתעוררים בתינוק באופן ישיר וספונטני בתגובה לאהבתה של אמו ולטיפולה בו.
כוחה של האהבה , המהווה ביטוי של הכוחות הנוטים לשמר את החיים , מצוי בתינוק בנוסף לדחפים הרסניים, ומוצא את ביטויו המהותי הראשון בהיקשרות התינוק לשד אמו, אשר מתפתחת לכדי אהבה אליה כאדם. צעד חשוב בהתפתחות הוא כאשר מתעוררים קונפליקטים בין אהבה לשנאה והפחדים מפני אובדן האדם האהוב מתחילים לפעול.רגשות אשמה ומצוקה נכנס כמרכיב חדש לרגש האהבה והופכים לחלק מהותי מאהבה ומשפיעים עליה באופן העמוק ביותר, באיכות ובכמות גם יחד.
יחסי אהבה ואינטימיות בין גבר לאישה שבהם נמצא היקשרות עמוקה , יכולת הקרבה הדדית , ושיתוף בצער ובהנאה , בתחומי עניין ובעונג המיני גם יחד מושפעים מהעבר.
אצל הגבר , תסכול תשוקותיו הגניטליות בילדותו ע"י אמו עורר פנטסיות שבהן הפין שלו הפך לכלי שיכול להכאיב לה ולפצוע אותה. בו בזמן , הקנאה באביו והשנאה כלפיו , כיריב על אהבתה של אמו , הפעילו פנטסיות בעלות אופי סאדיסטי גם ביחס לאביו , ( קליין 1945) .
ביחס המיני לשותפתו לאהבה באות לידי ביטוי במידה מסויימת הפנטסיות המוקדמות של הגבר , שהובילו לפחד מפני הפין שלו , ככלי הרסני וע"י המרה מתעוררת מידה סבירה של הדחף הסאדיסטי פנטסיות של תיקון. הפין נתפס אז כאיבר טוב ומרפא , אשר יענג את האישה , ירפא את איבר מינה הפצוע ויצור בתוכה תינוקות. מערכת יחסים מאושרת ומספקת מינית עם האישה מעניקה לו הוכחה בדבר טובו של הפין שלו, ובאופן לא מודע גם מעניקה לו תחושה כי משאלותיו לשקמה הצליחו. לא זו בלבד שהדבר מגביר את העונג המיני שלו ושל אהבתו ורגשותיו הרכים כלפי האישה , אלא שהוא מוביל שוב לרגשות של הכרת תודה ותחושת ביטחון. אם אשתו יכולה לחלוק איתו גם תחומי העניין שלו , מלבד סיפוק מיני ואהבה, היא מספקת לו הוכחה לערך עבודתו. בדרכים מגוונות אלה , המשאלה המוקדמת של הגבר להיות מסוגל לעשות את מה שאביו עשה לאימו, מבחינה מינית ומבחינות אחרות, ולקבל ממנה מה שקיבל אביו, יכולה אז להתמלא ביחס לאשתו.היחסים המאושרים מפחיתים את תוקפנותו כלפי אביו , אשר התעוררה בעוצמתה כתוצאה מכך שלא יכל לקחת את אמו לאישה, דבר זה עשוי להרגיעו כי נטיותיו הסאדיסטיות ארוכות השנים כלפי אביו לא היו בעלות השפעה.מכיוון שהתמרמרות ושנאה כלפי אביו השפיעו על רגשותיו כלפי גברים אחרים המייצגים את אביו , והתמרמרות כלפי אמו השפיעה על יחסו לנשים המייצגות אותה , הרי שיחסי אהבה מספקים משנים את השקפתו לחיים ואת גישתו לאנשים ולפעילויות בכלל.הזכייה באהבתה ובהערכתה של אשתו מעניקה לו תחושה כי הוא אדם בוגר ולכן הוא שווה לאביו.היריבות העויינת והתוקפנית עמו פוחתת ומפנה מקום לתחרות ידידותית יותר עם אביו , או עם דמויות אב נערצות, סביב תפקודים והישגים יצרניים, מה שיעצים את כוחו היצרני.כך יחסי אהבה וסיפוק מיני הדדים נתפסים ע"י שני בני הזוג כיצירה מחודשת ומאושרת של חיי משפחה מוקדמים. משאלות ופנטנזיות רבות לעולם אינן יכולות לבוא על סיפוקן בילדות , לא רק משום שאינן מעשיות , אלא כי בנפש הלא מודעת קיימות בו זמנית משאלות סותרות. העובדה כי מימושן של משאלות ינקות רבות אפשרי במידת מה רק לאחר שמגיעים לבגרות נראית פרדוכסלית. ביחסים בין אנשים מבוגרים, המשאלה המוקדמת לזכות בבעלותה הבלעדית על האם או על האב עדיין פעילה באופן לא מודע.ברי כי המציאות אינה מאפשרת לגבר להיות בעלה של אמו ואלו הדברים היו אפשריים , הרי שרגשות האשמה כלפי אנשים אחרים היו מפריעים לסיפוק. אולם רק אם הצליח האדם לפתח מערכות יחסים אלה עם הוריו בפנטזיה לא מודעת , להתגבר במידה מסויימת על רגשות האשמה הקשורים בפנטזיות אלה , ובהדרגה להתנתק מההורים, אך גם להישאר קשור אליהם – רק אז יוכל להעביר את המשאלות הללו לאנשים אחרים המייצגים את האובייקטים הנחשקים מהעבר , אף על פי שאינם זהים להם. יתר על כן, האשמה הנובעת ממשאלות ינקותיות אלה זוכה להקלה, שכן סיטואציה שפונטזה בילדות התממשה עתה בדרך לגיטימית, ובאופן המוכיח כי הפציעות השונות , שבפנטזיה היו קשורות בסיטואציה זו , לא נגרמו למעשה ( קליין בכתבים נבחרים , 2002) .
הולדת ילדים מהווה סיפוק גדול לגבר אשר חש כשהוא מעניק תינוק לאשתו, שכן כך הוא מכפר על משאלותיו הסאדיסטיות כלפי אמו ומשקם אותה.כתוצאה מכך גדל הסיפוק הממשי שהוא שואב מיצירת התינוק וממימוש משאלותיה של אשתו.מקור נוסף של עונג הוא סיפוק משאלותיו הנשיות, חולק עם אשתו את העונג האמהי. כילד צעיר הוא חש תשוקה עזה ללדת ילדים כמו אמו, מה שהגביר את רצונו לשדוד ממנה את ילדיה. כגבר הוא יכול להעניק לאשתו ילדים ולראות אותה מאושרת עמם, ואז ללא אשמה , הוא יכול להזדהות עמה כאשר היא יולדת ומניקה את ילדיהם, ולהזדהות עמה שוב ביחסה לילדים המבוגרים יותר ( קליין , 1945) .
לדעת קליין ( 1937) , אם האדם לא מתמודד בצורה מספקת עם הקונפליקט המוקדם בין אהבה לשנאה, או אם האשמה חזקה מידי, הוא עשוי להפנות עורף לאנשים אהובים או אף לדחותם.
הפחד ממות אדם אהוב , ובראשונה ממותה של האם , כתוצאה מהפגיעה בפנטזיה , הוא שהופך את התלות באדם זה בלתי נסבל.הילד מונע להחליש את ההיקשרות לאמו כמי שקיימה אותו וסיפקה את צרכיו הגנה עליו והעניקה לו ביטחון משום כך הוא תופס אותה כמקור כל הטוב וכמקור החיים. בפנטסיה הלא מודעת היא הופכת לחלק אינטגרלי ממנו , ולכן מותה משמע , מותו.כשהרגשות והפנטזיות חזקים , ההיקשרות לאנשים אהובים מהווה נטל.אנשים פותרים זאת באמצעות הפחתה, הכחשה או דיכוי של יכולתם לאהוב והימנעות מרגשות חזקים.אחרים מוצאים מפלט מסכנות אהבה ע"י התקה מאנשים לדבר מה אחר.התקה כזו אל אובייקטים בלתי אנושיים הופכת לצורת התמודדות עיקרית עם קונפליקטים, ולבריחה מהם.מדובר באותם אוהבי חיות, אספנים, מדענים וכו' אותם אלו המסוגלים להקריב עצמם למען אובייקטים או למען עבודתם ומגלים עניין מועט כלפי בני אנוש.
התפתחות שונה לגמרי מתרחשת בקרב אנשים ההופכים תלותיים באלה שהם קשורים אליהם בחוזקה.הפחד ממותם מוביל לתלות יתר. החמדנות המוגברת ע"י פחדים אלה מתבטאת בניצול מרבי של האדם שתלויים בו.אנשים תלותיים זקוקים לאהבה כתמיכה מפני תחושת אשמה ופחדים שונים. האדם האהוב נדרש להוכיח להם , באמצעות סימני חיבה , כי אינם רעים , אינם תוקפניים , וכי התוקפנות שלהם לא גרמה נזק.
אינטימיות עפ"י קליין לתפיסתי היא היכולת להתמודד עם קונפליקט אהבה – שנאה , הפחדים המתעוררים מפני אובדן אדם אהוב ורגשות אשמה . היכולת להתיק פנטזיות הוריות אסורות לאחרים המייצגים את האובייקטים הנחשקים ולמצוא את האיזון בין תלות לעצמאות .
עפ"י בנג'מין (1988) , הכרה בשוני ובנפרדות היא המאפשרת לאדם להנות מאפשרויות האיחוד הארוטי בשלבים מאוחרים בחייו. כי ברגע שמתגבשת הנפרדות האדיפלית בנפש, אפשר להצית תשוקה על ידי חציית הגבולות בין העצמי הנפרדים ולהנות בבטחה מן המרכיב הנרקסיסטי. בנג'מין הדגישה שהכרה הדדית , כולל יכולתו של הילד להכיר באמו כאדם בזכות עצמו , היא יעד התפתחותי משמעותי לא פחות מההפרדות .
הגישה האינטרסובייקטיבית , יוצאת מנקודת הנחה שאנו מסוגלים וזקוקים ביחסים אינטימיים , להכרה בסובייקט האחר כשונה ועם זאת דומה , כאחר שמסוגל לחלוק איתנו התנסויות מנטליות דומות . רעיון הגישה מסיט מחדש את האופן בו נתפס עולם הנפש מקשר של סובייקט לאובייקט שלו אל סובייקט הפוגש סובייקט אחר.
עפ"י בנג'מין (1988), נטייתה של האהבה הארוטית להפוך לשליטה ארוטית , אפשר לראות כתאונה הנובעת מצורה גברית טיפוסית זו של כינון נפרדות. הצורך לבתק את ההזדהות עם האם כדי לקבל אישור הן כאדם נפרד והן כאדם גברי – ולבן קשה להפריד בין שני אלה – מונע לעיתים קרובות מהבן להכיר באמו.אין הוא רואה בה אדם עצמאי (סובייקט אחר) , אלא משהו שונה – מכשיר או אובייקט , משהו פחות מאנושי.
התנסויות רגילות בפרידה ובמפגש מחודש , בכעס ובפתרונו , הן חלק בלתי נפרד מן הינקות והילדות. עיבוד התנסויות אלה מועיל הרבה יותר ליכולת ליצור אינטימיות מאשר הימנעות מוחלטת מהן.
פרידה – בין שמדובר בעזיבה ממש ובין שמדובר בהפגנת רצון עצמאי – מפורשת לעיתים קרובות ע"י שני הצדדים כמעשה עויין. על שני הצדדים להסתדר לא רק עם הפרידה , אלא עם התוקפנות המקושרת אליה. אי היכולת לשרוד פרידה ותוקפנות מותירה את האם והילד לכודים בשדה של האומניפוטנטיות. הילד מחמיץ לא רק את המפגש עם הסובייקטיביות העצמאית של האם ( היא הולכת ) אלא גם את ההזדמנות לעבד את כאב המפגש הזה , להופכו למציאות רגשית פנימית ( "אני עצוב וכועס,אני הרסתי אותה , אני איבדתי אותה" ) באופן דומה , כאשר האם פוחדת שמעשה עזיבתה יהרוס את הילד שלה , היא אינה רואה אותו כנפרד. האם והילד אינם יכולים לסבול את ההתפכחות הכרוכה בידיעה שהיא והוא קיימים באופן שאינו תלוי האחד בשני . ובעצם על האם והילד לשתף פעולה בפנטזיה שהוא מרכז חייה.
מקור האידאל האמהות הוא , בין השאר , באמונה באומניפוטנטיות אמהית אשר , כפי שבא לידי ביטוי במודל האדיפלי , מצדיקה את השליטה הגברית. אידאליזציה זו מעידה על כישלון ההרס , השנאה לא הצליחה לעלות על פני השטח ולהפוך לחוויית האהבה לאידילית פחות ולאמיתית יותר. מוסכם על הפסיכואנליזה , שאידאליזציה היא הגנה מפני התוקפנות ואי לכך היא צומחת כאשר אינטגרציה של שנאה ואהבה אינה אפשרית. כישלון זה באינטגרציה הוא המרכיב המהותי בפיצול. מה שקובע אם שנאה תהפוך להרס שימוטט האידאליזציה , או שהיא תיכנס פנימה ותזדקק לאידאליזציה כהגנה מפניה הוא בסופו של דבר מה שקורה בחיים האמיתיים.הילד יכול לתפוס את אמו כסובייקט בפני עצמה רק אם היא באמת כזאת. סובייקטיביות האם ( בניגוד לאידאל האמהי ) חייבת לכלול פגימות מסויימת של האם כדי שהאם תיהיה אמיתית , לעצמה ולילדה.
המבנה הסמלי של הקיטוב המגדרי יוצר את האידאל הדמיוני של האמהות , בה בשעה שהוא מעורר את הפחד מהשמדת הטוב האימהי . ברמה החברתית, הרציונליות הגברית (תפקיד האב בשלב האדיפלי) מחבלת בהכרה באם , בעוד שברמה הנפשית , ההתכחשות האדיפלית לאם מפצל אותה לאובייקט מושפל ולאובייקט אידאלי . הפיצוי על השפלתה לובש צורה של התייחסות רגשנית ואידאלית לאם , אסטרטגיה הלוכדת הן גברים והן נשים בעולם פנטזיות פנימי ומתחמקת מן הסוגייה האמיתית : הכרה הדדית.
חשיפת העמידות של הפיצול ושל הקוטביות המגדרית במבנה האינדבידואליות שלנו פירושה התמודדות עם החטא הקדמון של מניעת ההכרה באחר , וגילוי מחדש של המתח שאבד בינו לבין העצמי. את המתח הזה , שדורש איזון עדין, אפשר לקיים רק באמצעות התנסות בפועל בהכרה של תודעת נפרדות.
החיפוש אחר ההכרה יכול להפוך למאבק כוחות : כיצד ביטוי עצמי הופך לתוקפנות.
אם נתייחס אל אינטראקציה כושלת כאל מודל , נוכל לראות כיצד משתבש האיזון העדין המתקיים בהכרה הדדית. הילד מאבד את ההזדמנות להרגיש מאוחד ומתואם , כמו גם את ההזדמנות להכיר את אמו . הוא אינו מסוגל אף פעם להשתתף באופן מלא , או לחלץ את עצמו לחלוטין , מאינטראקציה דביקה ומתסכלת מסוג זה. הנפרדות והאיחוד בלתי אפשריים. גם אם הוא נסוג , עליו לעקוב בקפדנות אחר פעולות אמו ע"מ להיחלץ מהן: גם ההסתגרות אינה פשוטה. הוא אינו יכול להשאירה בחוץ ואינו יכול להכניסה פנימה. במצב של איזון אידאלי , אדם מסוגל להיות שקוע לחלוטין בעצמו או פתוח לגמרי לאחר, הוא מסוגל להיות לבד או יחד. במעגל הכרה שלילי , אדם מרגיש שהוא יכול להיות לבד רק אם ימחק את האחר הפולש ושהתאמה אפשרית רק ע"י כניעה לאחר. היכולת להכנס למצבים בהם נבדלות ואחדות נפגשים , מונחת ביסודה של ההתנסות העזה ביותר של היחסים האינטימיים והארוטיים הבוגרים. טענתה של בנג'מין (1988), שמתחת לכוח וחוסר האונים שוכנת הכמיהה להכרה , צורה מוסוות שתשוקתינו לובשת, תהליך שמסביר כיצד נכרכות שליטה וכניעות בתשוקותינו העמוקות ביותר לחירות ואחווה. כאשר תשוקות אלה הן המחשלות את כבלי האהבה.
בנג'מין , רואה להערכתי את האינטימיות כתולדה של היכולת להכרה הדדית, להיות באינטראקציה עם סובייקט אחר , להכיר בסובייקט האחר כשונה ועם זאת דומה , כאחר המסוגל לחלוק איתנו התנסויות מנטליות דומות. היכולת של שני הסובייקטים להסתדר עם הפרידה והתוקפנות המקושרת אליה. והיכולת להיות במצבים בהם נבדלות ואחדות נפגשים. מנגנון הפיצול פועל במצבים בהם אינטגרציה בין שנאה לאהבה בלתי אפשריים ביחסים.
ואיחוד ארוטי משמע היכולת של שני שותפים לאבד את עצמם זה בזה בלי לאבד את עצמיותם. היכולת לאבד מודעות עצמית מבלי לאבד המודעות . (סובייקטיביות - תנאי לאינטימיות) .
הסבר התופעה קדושה – קדשה , תוך שזירתה בדוגמה קלינית
ברצוני לציין שהעלתי בחכתי חומר מועט בנושא ולכן בחרתי להסביר את התופעה מנקודת מבטה של התיאורטיקנית מלאני קליין שבכתביה מצאתי חומר השופך אור על הנושא.
אבל ראשית דבר, Mitchel(2002) , בספרו "Can love last?!” אומר שהישרדותה של הרומנטיקה תלויה לא בכושר להימנע מתוקפנות אלא ביכולת להכיל אותה לצידה של אהבה.
בני אדם אינם מונעים ע"י דחף תוקפני אלא שואפים להתקשרות, אינטימיות בין אישית או התלכדות עצמית והופכים לתוקפנים רק כאשר הנעות אלה, שהן בסיסיות יותר, נמנעות.
החיבור בין מיניות ושנאה היא פגיעה ברגשות הרומנטיים שלנו אשר אנו רואים במיניות כקשורה באופן מובנה לאהבה (או לפחות למשיכה ותשוקה). תשוקה מסכנת אותנו והתגובה התוקפנית לאותו סיכון עלולה להרוס הן את מושא התשוקה והן אותנו עצמנו. לדעת מיטשל אהבה ארוכת טווח היא שופעת תוקפנות. הבעיה אינה בחסרונה אלא דווקא בסכנה העזה בהימצאותה.
הפנטזיות התוקפניות שעולות ביחס לזרים הם כאין וכאפס לעומת עוצמת הפנטזיות הרצחניות שאנו חשים כלפי אלו שאיתם אנו חיים ואותם אנו אוהבים הכי הרבה. אחרותו של האחר היא המגדירה את גבולות הכל יכולות של האדם ויוצרת את הפגיעות ולעיתים את חוויות האין אונים המלווה תשוקה, וכך ערגה רומנטית נמצאת תמיד על קצה של ההשפלה. זו הסיבה מדוע אובייקטים של תשוקה יכולים להפוך בקלות לאובייקטים לנקמה.
מכאן שתוקפנות וסאדיזם משחקים תפקידים מרכזיים בתשוקה מינית מכיוון שאנו שואפים לפצות על ההשפלות אותן חווינו כולנו בילדותנו בקשר לתשוקותינו המוקדמות (פרויד , 1945) .
עבור אנשים מסוימים, העוררות העזה שלהם עצמם היא יותר מידי קונפליקטואלית מלוכלכת, פזיזה, גסה או תוקפנית מידי כדי שיחושו בנוח להפגין אותה בנוכחות אחרים, בעיקר אותם אלו שהם אוהבים ומכבדים. כדי להבין את התופעה שבה אני דנה בעבודה זו נראה שעכבות בשנאה של אובייקט תשוקה פוטנציאלי עלולות לשמש כמכשול להתפתחותה של תשוקה רומנטית.
קיימת מנגד נטייה נפשית שונה לגמרי – אי נאמנות, בגידה .לצורות ולביטויים הרבים של ניאוף ( המהווה תוצאה של דרכי התפתחות מגוונות ביותר ומבטא בקרב חלק מהאנשים בעיקר אהבה , בקרב אחרים בעיקר שנאה , על כל דרגות הביניים שלהן) המכנה המשותף הפניית עורף חוזרת ונשנית לאדם אהוב, הנובעת בחלקה מהפחד מתלות. קליין (בכתבים נבחרים, 2002), מצאה שטיפוס הדון ז'ואן נרדף במעמקי נפשו ע"י אימת מותם של אנשים אהובים , וכי פחד זה מתפרץ ובא לידי ביטוי ברגשות דיכאוניים ובסבל נפשי אלמלא פיתח הגנה מסויימת זו,קרי ניאוף.בעזרת הניאוף הוא מוכיח לעצמו כי האובייקט האהוב מכל ( במקור אמו, אשר מפני מותה הוא חרד מאחר שחש כי אהבתו אליה חמדנית והרסנית)אינו חיוני אחרי הכל, שכן הוא תמיד יכול למצוא אישה אחרת, אשר כלפיה יחוש תשוקה אך שטחית.בניגוד לאנשים, שאימה גדולה ממות אישה אהובה מניעה אותם לדחות אותה או לדכא ולהכחיש את האהבה, הרי שהוא מסיבות שונות אינו מסוגל לעשות זאת.אולם יחסו לנשים מהווה פשרה לא מודעת. ע"י נטישה ודחייה של נשים מסויימות הוא מפנה עורף לאמו באופן לא מודע , מציל אותה מפני תשוקתו המסוכנת ומשתחרר מהתלות הכואבת בה, וע"י פנייה לנשים אחרות והענקת עונג ואהבה להן הוא מחזיק בנפשו הלא מודעת את האם האהובה או יוצר אותה מחדש.למעשה הוא עובר מאישה לאישה מאחר ומהר מאוד האישה הופכת לייצוג של אמו. אובייקט האהבה המקורי מוחלף אפוא בסדרה של אובייקטים שונים. בפנטזיה הלא מודעת הוא יוצר מחדש או מרפא את אמו באמצעות סיפוקים מיניים( שאותם למעשה מעניק לנשים אחרות), שכן הוא תופס את מיניותו מסוכנת מחד ומנגד נתפסת כמרפאה וכגורמת לאושר. עמדה כפולה זו היא חלק מהפשרה הלא מודעת אשר גרמה לבוגדנותו , ומהווה תנאי לצורת התפתחותו הייחודית.
דבר זה מוביל לסוג נוסף של קושי ביחסי אהבה. גבר עשוי להגביל את רגשות החיבה הרוך וההגנה לאישה אחת , אשר עשויה להיות אשתו , אולם מבלי שיחוש עונג מיני במערכת יחסים זו, וידחיק את תשוקותיו המיניות או יפנה אותן לאישה אחרת. פחדים מפני טבעה ההרסני של מיניותו, פחדים מפני אביו כיריב, ורגשות אשמה בהקשר זה הם סיבות עמוקות להפרדה שכזו בין רגשות רכים לבין רגשות מיניים. האישה האהובה והמוערכת המייצגת את אמו ,צריכה להינצל מהמיניות שלו , אשר נתפסת בפנטזיה כמסוכנת.
פרויד ( אצל גרטש , 2001) , הגדיר זאת תסביך המדונה או הזונה כפי שאני בחרתי להגדיר הקדושה או הקדֶשָה, שעל אף המהפכה המינית זו עדיין בעיה המציקה לגברים רבים. במצב זה הגבר נוהג באשתו או בחברתו בכבוד כה רב עד שאינו רוצה להפוך אותה לאובייקט מיני. הוא שוגה בפנטזיות מיניות מסוימות או פעיל רק עם נשים אחרות, מכובדות פחות.
הפיצול המיני הזה קדושה – קדשה , הוא אמצעי חשוב שבעזרתו גברים מטפלים בתוקפנותם, ליתר דיוק, מצליחים להסתיר את תוקפנותם – מאחרים כמו גם מעצמם.
תיאור מקרה - קשיים באינטימיות והשימוש במנגנון הפיצול קדשה-קדושה
בהצגת המקרה , אתאר את הקשיים באינטימיות והשימוש במנגנון הפיצול קדשה – קדושה, אתאר את המערך הנפשי של המטופל, מבנה אישיותו , מנגנוני הגנה, הפרהדיספוזיציות המוקדמות וכיצד כל אלה באו לידי ביטוי בדינמיקה הזוגית ובטיפול.
רפי (שם חסוי), בן 39, נשוי 4 שנים ואב לשני בנים בגילאים שנתיים וחצי שנה. הוא הגיע לטיפול פרטני בלחצי אשתו אחרי בגידה שנמשכה שנתיים. הסיפור התגלה בעקבות תלונת המאהבת על אינוס. הכניסה של רפי לטיפול הייתה במקור בעייתית, רפי הגיע לטיפול ללא מצוקה אישית , אלא מתוך כפייה מצד אשתו והתניית המשך הנישואין בטיפול.
קשייו של רפי ליצור אינטימיות ביחסים באו לידי ביטוי בצורך שלו לצלע שלישית במערכת יחסיו עם אשתו באמצעות המאהבת. מצב זה השתחזר גם בטיפול.
כבר מלכתחילה שם את אשתו במרכז, כדמות שלישית מאיימת , נוכחת שלאורך כל הטיפול "מנעה" להערכתי , את היכולת ליצור אינטימיות טיפולית , מקום בו יוכל "למצוא" את עצמו. מקום בו יוכל לחוות שנאה – אהבה ולשרוד רגשות אלו.אין ספק לדידי שכנראה גם אני מהסיבות שאתאר בהמשך אפשרתי זאת. הרגשתי לאורך הטיפול את הקושי ליצור מרחב טיפולי, משולל הצלע השלישית – אשתו .
רפי למד בחייו ליצור אינטימיות דרך מסרים מיניים , מבטים חודרניים , מתח מיני שהשרה בסביבתו וגם בחדר הטיפול. רפי בדרך בה הביא את סיפור הבגידה לא לקח אחריות לאירוע ונטה להשליך כוונות פיתוי על האובייקט. הייתה בחורה נועזת מינית, פיתתה אותו, התערטלה בפניו באופן מפתיע. הגדירה "חיית מין" המוכנה לעשות הכל כדי להכניסו למיטה – לפתות, לחשוף.
באותו אופן טען שאינו יוזם אלא מוקף בנשים שמרמזות על כוונותיהן לפתות אותו בדרך בה התלבשו באופן סדוקטיבי או לחילופין לחצו את ידו בדרך חושנית המרמזת על כוונות מיניות.
הבעיות התעוררו עם לידת הילד הראשון (לפני שנתיים) כשאשתו הפכה לאם כי אז הפסיד את האשה. הדמות הנשית בחייו הפכה לאם ובפנטזיה אם בעבורו,אבל מנגד, מצב בו כנראה הפכה לקדושה בשל האיסורים האינססטואלים. הפחדים מהאופי ההרסני של מיניותו, הפחד מאביו כמתחרה ורגשות אשמה בהקשר הזה הן הסיבה לפיצול בין רגשות טובים, רכים מרגשות מיניים הרסניים. האשה האהובה והמוערכת שעומדת במקומה של אמו צריכה להיות מוגנת מפני מיניות שבפנטזיה מורגשת כמסוכנת.
רפי נהג באשתו בכבוד רב עד לכדי הכנעה כך שלא יכל לראותה כאובייקט מיני. הוא תפס את אשתו כמי שלא תוכל להכיל או לחילופין חשש פן תהרס מהפנטזיות המיניות שלו. הוא התבייש לבצע אקטים מיניים נועזים עם אשתו כשם שהרגיש שההנאה איתה אינה מושלמת אלא נדונה לכישלון. כך שבעבורו הפתרון האידיאלי הוא לקיים יחסים מחוץ למסגרת הנישואין עם מאהבת שתספק את צרכיו המיניים והפרברטיים. לפתרון זה קיבל חיזוק מחבריו הקרובים שקיימו אף הם מערכות יחסים מחוץ לנישואין וחיזוק חברתי אוניברסלי - להם נתן תוקף באמצעות רציונליזציה על מעשיו. "רוב הגברים כיום בוגדים – זו הדרך לשרוד חיי נישואין".
רפי אצילי מידי ולא יכל לשלב את התוקפנות שלו במערכת יחסים, כך נתגלתה תוקפנותו בטקס הלא מודע של כיבוש, המורכב מהשגת התקבלות והשלכתה. היא הופיעה גם בפיצול מיני שבו רק אישה "אסורה" או פנטזיות אודותיה יכלו לגרות אותו ממש.
רפי גדל עם דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכה. הוא היה ילד שמן ודחוי חברתית. למד בבי"ס מקצועי. גם כשמבנה גופו השתנה עם השנים הרגיש שמן ודחוי. בעבורו להיות עם נשים צעירות ויפות מילא מחד את הצורך ל mirroring של האדרה ומנגד אפשרו לשמר את הפיצול בין קדושה לקדשה ולשמר באופן הזה את אשתו שהפכה אם , כקדושה ואת הנשים הפתייניות כמקום לטומאה , לנחיתות , לחוסר הערכה ולמיניות סאדיסטית , תוקפנית ופרברטית.
לאורך הטיפול מצאתי את עצמי מתלבטת בין היותי קדושה לקדשה. המבטים החודרניים של רפי אל עבר המחשופים שלבשתי הובילו אותי טרם הפגישות להתעסק בלבוש. דאגתי להיראות טוב אבל מכובד. דאגתי להוריד כל סממן סדוקטיבי בלבושי.
כנראה מחד לאפשר לו להוציא את החלקים האסורים של המיניות שנחווית בעבורו הרסנית ולהראות שאינני נהרסת אלא שורדת ומנגד שומרת על הגבול הדק בין קדושה לקדשה. כמו כן, רציתי לשמור בעבורו את הפנטזיה של היותי קדושה ולא לשתף פעולה עם הצורך בו זמנית להופכי לקדשה . קרי, ניתן לפנטז אך ברמה הקונקרטית המציאותית מצב זה לא יתאפשר. כשם שלא מתאפשר בין אם לילד, לא יתאפשר בין מטפלת ומטופל.
יחד עם כל זאת חשוב לציין שהאסוציאציה של טיפול במקרה הנ"ל היא : הגיע לטיפול חשף חלקים אינטימיים , פנטזיות מיניות,שילם והלך- כמו ללכת לזונה.
התמונה הקלינית היא של גבר בעל אגו חלש המתקשה להתמודד ולווסת את הדחפים המיניים שנחווים בעבורו הרסניים ובעל סופר אגו מעניש.
נמצא בפוזיציה סכיזופרנואידית שכדי להימנע מחוויית התוקפנות, הנזקקות והתלות משתמש במנגנוני הגנה של splitting, השלכה והזדהות השלכתית.
אשתו בתגובותיה התוקפניות הן פיזית והן מילולית ביטאה באופן הרסני אך חיצוני לו (הזדהות השלכתית) , את התוקפנות הסמויה שלו. תגובות הדחייה והבוז כלפי התנהגותה חיזקו את תפיסתו לגבי תוקפנות ועזרו לו להותירה בפיצול ממנו.
אך מנגד ההשלכה הולידה תחושה של רודפנות בלתי נסבלת. תלותה בו , הדרשנות הכלכלית, (באותה עת לא עבדה) אפשרו לרפי להימנע מלהיות בקשר עם נזקקותו הבלתי נסבלת לדמות אם מטפלת, דואגת, אוהבת ומכילה.
רפי להערכתי, כשם שלא יכל לשאת את הנזקקות שלו במערכות היחסים שלו בכלל ועם אשתו בפרט לא הצליח כנראה לשאת גם את נזקקותו לטיפול. מלכתחילה אמר שבעבורו להיות בטיפול משמע חולשה.
התנגדותו של רפי לתהליך הטיפול , " ההפגזה" האינטנסיבית של המציאות החיצונית על כל קשייה – בגידה , לידת ילד שני , מעברים קיצוניים בין שיקום לפירוק מערכת הנישואים , הצורך של רפי לשמור על קוהסיביות של העצמי לנוכח מתקפותיה של אשתו על צרכיה , היוו מכשלה לתהליך הטיפול ולבנייה כאמור , של מרחב טיפולי אינטימי בו קיימים שניים מטופל ומטפלת.
היחסים הזוגיים של רפי , מאופיינים בפער בין הפנטזיה לדמות אשה – אם חזקה לבין המציאות של דמות אישה- אם חלשה.
תגובותיה הרגשיות הקשות של אשתו אישרו את היותו הרסני כשם שמנגד אפשר לראות זאת גם כניסיון לבחון האם אשתו תעמוד אל מול החלקים ההרסניים ולא תהרס כפי שכנראה חווה כילד את אמו.
מכאן ניתן לשער שרפי חווה דמויות הוריות באופן דיכוטומי,רפי תאר את אמו כאישה שברירית, רגשנית, שביטלה את רצונותיה אל מול דרשנות האב וסגנון חייו שלא עמדו בקנה אחד עם רצונותיה תוך שקיבלה כל זאת בהכנעה.
בעוד האב נחווה כאיש חזק, שתלטן, שהכתיב את רצונותיו על אשתו ונעדר רגישות וגמישות לרצונותיה.
מכאן ניתן להבין שרפי הפנים דמויות הוריות של קורבן מול תוקפן, מנצל מול מנוצל, שולט ונשלט, וכנראה שנולד עם רמת תוקפנות גבוהה ולא היתה יכולת הכלה מצד אמו השברירית מה שכנראה לא אפשר לתת מקום לתוקפנות ביחסיו עם הסובבים אותו. רפי העיד על עצמו כמי שאינו כועס , אינו רב עם אנשים ושהנו סלחן ונוטה לשכוח במהרה . דינמיקה זו היוותה בעבורו מודל לזוגיות שלו.
הפחד של רפי להרוס עוררו רגשות אשמה בפרט לנוכח גילוי הבגידה, שהתוצאה העיקרית של רגשות אלה היא המשאלה לתקן קרי לשקם מחדש את האובייקט האהוב באמצעות פנטזיה אומניפוטנטית.
רפי חש רגשות אשמה כבדים על העוול שגרם לאשתו, לכן דאג לתקן את העוול ע" הענות טוטאלית לצרכיה גם אם לא עמדו בקנה אחד עם צרכיו האישיים והמקצועיים (סופר אגו מעניש). במצב זה הרגיש מזוהה עם העמדה הקורבנית של אמו, בפרט לנוכח האישורים הסביבתיים שקיבל על הדמיון הרב ביניהם.
כמו כן, מאחר וחווה קנאה כהרסנית (envy) דאג לספק לאשתו בייבי אישי והקים לה עסק כדי שלא תהרוס לו בקנאותה את העסק (הבייבי) שלו. רפי כינה את עצמו וורקוהוליק, בילה שעות רבות במרפאה, גילה מסירות רבה לפציינטים והיה זמין בעבורם במשך כל שעות היממה ( דרך לגיטימית בעבורו לקבל מרחב ). במצב זה מקום העבודה הפך למושא קנאתה וכעסה של אשתו בפרט לנוכח הרומן שהתרחש במרפאה.
מחד בעבור רפי המרפאה הייתה אמצעי בריחה מסכנת האהבה התובענית מצד אשתו והמחויבות לבית, שנחוו בעבורו תוקפניים וחודרניים, אך מנגד כאמור בשל רגשות אשמה דאג לתקן את העוול ע"י היענות טוטאלית ולחזק בכך את תפיסתו כקורבן של היחסים.
המציאות החיצונית רק חיזקה את המקום הקורבני של רפי." אני תמיד נזוף ומואשם" כדי שהיחסים ישרדו אני חייב תמיד לרצות אותה" ומנגד את החלק התוקפני ההרסני שעורר רגשות אשמה כבדים שעימם בא עם הצורך לתקן " אני גרמתי לה עוול וכאב גדול , אני חייב לעשות הכל כדי לתקן, לרפא אותה". מצב זה עזר לרפי לשמר בפיצול את החלקים התוקפניים , הכועסים של עצמו וכך עם הזמן הרגיש שאיבד את האותנטיות של עצמו, הרצון גם להיות לבד , לשמר בעבור עצמו חלקים שאין לאשתו דריסת רגל בהם כמו להעיז לצאת עם חברים לפאב או לשחק כדורסל.
ביחסיו עם אשתו נאלץ לבטל את עצמו ונמנע מלהביע את רגשותיו ורצונותיו. ככל שהרגיש שאין מקום לצרכים שלו ביחסים , דאג יותר ויותר לצאת את גבולות הקשר ולהימנע מאינטימיות הן באמצעות חיפוש אחר אובייקטים מיניים ויצירת אינטימיות באמצעות קשר עין או באמצעות השימוש בעבודה כאמצעי בריחה ולו רק לא לחוות את מגוון הרגשות ההרסניים מהפחד שמא האובייקט – אשתו לא תשרוד אותם.
ככל שרפי הלך לאיבוד בקשר ראה את האופציה של גירושים כאפשרות לקבל את הלבד חזרה כי בזוגיות מבחינתו אין לה קיום, לא קיבל הכרה כסובייקט בפני עצמו.
עם גירושיו בסוף שנת הטיפול " התגרש " גם ממני ועזב את הטיפול. גם בטיפול בחר במקום לבטא תוקפנות ישירה כלפיי, להשתמש בחמקנות לא מודעת ואמר לסיכום שלקח כמה תובנות ואחרות אינו מסכים איתן בפרט אלו שנגעו לניסיוני לגעת בתוקפנות אותה השאיר לאורך כל הטיפול בפיצול ממנו.
לצערי רפי עזב את הטיפול. כנראה לא שמרתי כאמור, מספיק על המרחב הטיפולי בעבור רפי ואפשרתי למציאות החיצונית האינטנסיבית לנהל את הטיפול ולא שמרתי מספיק על רפי על מנת שיתפנה לעצמו בכדי לבנות יחסי אמון ותהליכים טרנספרנציאליים שמהם היה למד על עצמו. מה שבאופן פרדוכסלי היה מרשה לעצמו לראות, לחוות ולקבל את עויינותו כלפיי. ומכאן שבאופן בו הייתי שורדת את עויינותו אח"כ בחוץ היה עולה בידו לאהוב את האישה של חייו.
באופן שרפי הצהיר שכיום בגירושיו זכה מחד למסגרת משפחתית חד הורית בה מגדל את ילדיו, אותם מאוד אוהב, ומנגד היכולת לקיים מערכות יחסים בלתי מחייבות, ללא אינטימיות עם נשים , הם אלו שלהערכתי ולצערי ינציחו את הפיצול של רפי בין קדושה לקדשה.
מקורות
אבין-ארנוורט שרה (תשנ"ז), "הקשר בין המניע לקשר קרוב, זהות אני ,התפיסה הרציונאלית של העצמי והזולת והזהות המינית לבין האינטימיות בזוגיות". אוניברסיטת בר אילן , רמת גן.
בנג'מין ג'סיקה ( 1988) , כבלי אהבה , הוצאת דביר.
גרטש אלון ( 2001 ) , אילו יכלו גברים לדבר , זה מה שהיו אומרים , הוצאת זמורה – ביתן.
פרויד זיגמונד ( 1967) , מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה – על ההשפלה הכללית ביותר בחיי האהבה.
קליין מלאני ( 2002) , כתבים נבחרים הוצאת תולעת ספרים.
Kwawer,J.S.(1982).Object relations theory and intimacy.In Fisher& G.Stricker (Eds)I ntimacy(pp 53-64) N.Y.
Mitchel , S.A.(1999) Can Love Last? The fate of romance over time.Norton & Company.N.Y.
Klein,M,&Riviere,J.(1937) Love , Hate and Reparation. London.
Klein,M (1945). The Oedipus Complex In The Light Of Early Anxietis,Int.J.Psycho-Anal.26(1)
Klein, M(1948).On The Theory Of Anxiety and Guilt. Int.J.psyco- anal, 29(3).
Winnicot, D.W (1956). Primary maternal Preoccupation. Through Paediatrics to psychoanalysis.N.Y.
Winnict.D.W(1958). The Capacity to be alone. The Maturational Processes and the facilitating environment. N.Y.
Winnicot,D.W.(1960). The theory of the parent – infant ralatinship.The maturational processes and the facilitating environment.N.Y.
Winnicot, D.W. (1965). The maturational processes and facilitating environment.N.Y.
Winnicot, D.W. (1967). Mirror – rol of mother and family in child development . Playing and Reality.N.Y.
Winnicot . D.W. (1971). Transitional objects and transitional phenomena. Plaing and Reality.N.Y.
Winnicot , D.W.(1971). Playing :Creative activity and search for self.Playing and Reality.N.Y.
Wolf, E.S. (1982).Self – theory and intimacy . In M.Fisher &G.Stricker (Eds.)Intimacy (pp.65-78) N.Y.
