זיכרונות מאפריקה
ד"ר משה פרחי
המכללה האקדמית תל חי
הדבר הראשון שניתן לראותו מבעד לחלון המטוס הוא הצבע הירוק המכסה את רוב שטחה של אוגנדה. ממש מדינת פלאים בה שזורים הצבעים צהוב, ירוק, כחול בערבוביה מתמיהה שכן הרי זאת אפריקה האמורה להיות שחורה.
אני מגיע לאוגנדה להשתתף בכנס העובדים הסוציאליים של אפריקה הנערך בחסות ה IFSW (International Federation of Social Work ). לפני כשנתיים וחצי נשלחתי ע"י ארגון ISRAAID לסרילנקה כמומחה להתערבות ולמניעת פוסט טראומה על רקע הצונאמי.
שם עסקתי יחד עם מספר קולגות בפיתוח ויישום של מודל התערבות לא וורבלי למניעת פוסט טראומה בילדים שהיו קורבנות הצונאמי.
גם לכאן הגעתי בכותרת מומחיותי והכוונה הייתה להציג בכנס את מודל ההתערבות לשימוש ילדי מדינות אפריקה – החווים גם הם – לא מעט טראומות.
לא ניתן להתעלם מהדמיון הראשוני בין אוגנדה לסרילנקה: שתי ארצות עם אוריינטציה קולוניאלית – אנגלית, השפה הרשמית השנייה היא אנגלית, שתיהן ירוקות עד, בשתיהן המשטר אינו אהוד על העם ובשתיהן סורר עוני... אבל ישנו דבר אחד שעושה את ההבדל: סרילנקה נכוותה קשות מהצונאמי. עשרות ארגני סיוע ו NGO'S נחלצו לעזרת הפליטים הרבים. הטראומה הייתה קשה – אך ממוקדת. צונאמי. היה את מה להאשים והייתה שגרת חיים אליה היה ניתן לשאוף – שגרת טרום הצונאמי.
שם באוגנדה ובעצם באפריקה כולה המצב שונה לחלוטין: גלי העוני והאיידס ממשיכים ומכים והורסים כל חלקה טובה. הגלים שוטפים איזורים נרחבים באפריקה וזורעים הרס, חורבן, ייאוש, ובעיקר חוסר תקווה. הצונאמי של אפריקה לא התרחש עקב רעידת אדמה חד פעמית. לאפריקה יש צונאמי מסוג אחר: צונאמי מתמשך וסלקטיבי: צונאמי הפוגע דווקא בשכבות החלשות המהוות למעלה מ 95% מהאוכלוסייה. צונאמי הגובה למעלה מ 500 קורבנות ליום (!!) ברחבי היבשת. הטראומה כאן, הפכה לשגרת היום יום. בתי החולים הציבוריים אינם מסוגלים לתת מענה לחולים – שכבר הצליחו להגיע אליהם, ולמי יש כסף לטיפול פרטי? עם משכורת ממוצעת של פחות מדולר ליום ובממוצע 6-8 נפשות משפחה טיפול בריאותי הוא מותרות.
השוק המקומי
"קח אותי לשוק אמיתי – לא שווקי התיירים אלא אמיתי" אני מבקש מנהג המונית שמביט בי ממש בתדהמה מהולה ברמים. אבל.. מה יש לך לחפש שם"?? מספר דקות לאחר מכן אני מוצא את עצמי בעיצומו של קרב הישרדות מנסה להבין – מה באמת יש לי לחפש שם. המרחק בין אדם לאדם הוא אפס. כל השוק מתחכך האחד בשני הצפיפות איומה. ריחות השוק יחד עם אגלי הזיעה ולמעלה השמש ב40 מעלות יוצרים תחושה קלסטרופובית מתמדת. המלווה שלי מודיע לי שלטובתי – כדאי שאפרד מהטלפון הנייד שלי ואמסור לו אותו – אחרת הוא אומר ומצביע על הקהל הרחב – הטלפון יגיע במהרה לידים אחרות. אני מציית ומרגיש מייד חסר אונים לחלוטין. מבעד לכל החיכוכים ניתן לחזות בצבעוניות הרבה מוכרים הכל – ממש הכל. יש מקום מוסדר גם לטריד אין כלומר אתה מביא למשל סנדלים ישנות וקונה לחם תמורתם. דולר אחד שווה קצת יותר מ 800 שילינג. וכאן בשוק ניתן לקנות מוצרים גם ב 20 שילנינג – שזה בערך רבע סנט (!!). אני מביט אל תוך עיני המוכרים. חלקן הגדול מושפלות. אולי הרגל למניעת סינוור אבל המבט הזגוגי הקיים מזכיר מבטים זגוגיים אחרים – מסרילנקה. שם הם היו מייד לאחר הצונאמי כאן הם חווים אותו כמו עינוי סיני: לאט ובהתמדה.
תחושת המחנק הופכת לבעתה כאשר אני מבחין שהמלווה שלי נעלם ואני נותרתי לבדי בשוק, מחוץ לחלוטין וללא כל יכולת התמצאות. לראשונה בחיי הייתי במיעוט. חוויה הרחוקה מלהיות שלווה ובעלת קונוטציה מזוויעה. לאחר שניות או דקות מגיח המלווה משום מקום , מחייך ואומר – "נזוז"?
הכנס
יש משהו מאוד סטרילי, מרוחק בדיון אקדמי. השפה אקדמית, הנתונים יבשים וכך אין כל בעייה לומר כי קיימת עלייה משמעותית בעוני, אידס ושאר מחלות – תוך הקראה ממצגת, ולאחר מכן מחיאות כפיים, הפסקת קפה נדיבה והמשך ההרצאות הפעם של שיעור התמותה מאידס בקרב תינוקות וילדים ושוב מחיאות כפיים וקפה.. האמירה כי קטסטרופות טובות לאקדמאים ידועה, אבל כאן הדיון עצמו הוא בלב הקטסטרופה: מתחם המלון המוגן ע"י מספר אנשי ביטחון מהווה קונטרסט מדהים למציאות הקיימת רק 100 מטר ממנו.
75$ ליום – זהו המחיר ללילה במלון. מחיר סביר במונחים אירופאים. משכורת של יותר מ חודשיים במונחים אוגנדים.. אין פלא שהמלון מוגן מכל עבר.
הכנס עוסק בעוני באפריקה והיבטיו השונים. קשה לומר מה יותר מדאיג: משכורת של פחות
מ דולר אחד ליום, שחיתות פוליטית בכל רחבי החברה, גל האידס התוקף ותוקף, הריבוי הטבעי (למשפחה ממוצעת ישנם כ 8 ילדים), פשעי המין המתרחשים והניצול המיני של נשים וילדות, או פשוט העוני.. הכנס מנסה לייצר סוג של סדר, לאתר את החוליות החזקות והחלשות כאחד לאתר סוג של משאבי חוסן מקומיים אך בעיקר קיימת אמירה גורפת בכל ההרצאות: המצב קשה אך יש תקווה. לא כל כך ברור מהיכן שואבים אנשי האקדמיה את הביטחון שביכולתם לייצר את השינוי המיוחל. להבדיל ממצבי קטסטרופה אחרים המכריחים את התושבים להתמודד כך או אחרת, כאן הקטסטרופה אינה של כוח עליון או אפילו גחמה של קבוצת אנשים זו או אחרת. כאן הקטסטרופה היא חלק מהיום יום , היא בעצם השגרה. שגרה אינה מושג שאדם ירצה לשנות – משום הביטחון שבה – גם אם פירושה הוא עוני מחפיר. במדינה בה אתה יכול לרכוש מוצרים ב שמינית סנט, להרוויח 100 סנט ליום זה מספיק ליצירת תחושת ביטחון ושגרה. וכאן עולה אחת הדילמות המוסריות העיקריות בקשר של אפריקה: האם עלינו להתערב בנעשה "ולשכנע" את המקומיים כי המצב אינו טוב? האם יש ביכולתנו לעשות דבר למען שינוי מצב זה? מטבע הדברים תשובות חד משמעיות אין. כל דבר צריך להיבדק, להיחקר, להתפרסם (ואגב כך לקדם את כותב המחקר) ואז יהיה עוד כנס בו יוצגו הממצאים וכן הלאה. אין הדבר אומר שלא קיימות תוכניות יעילות: הרבה מאוד אנשים מוכשרים (וגם כותב שורות אלה) הוגים ומצבעים תוכניות שבהחלט ניתן לומר כי הן תורמות בדרכים שונות. אך אם נביט על שפת התוצאה ברמת המקרו (שוב אקדמיה..) נחוש את עוצמת חוסר האונים ואפסותנו מול המצב הנוכחי. ואז- אולי, במקום לשנות את המצב באופן קיצוני, רק ננסה נסייע לאוכלוסייה להתמודד עם מה שיש.
לפני כל תוכנית יש לקיים מחקר ראשוני והערכת מצב, לאחר מכן מבצעים תוכנית פיילוט ובמידה ויש הצלחה סבירה, מבצעים את כל הפרויקט. לאחר מכן אוספים שוב את הנתונים ומחליטים מה הלאה. התהליך לוקח שנים. במונחי זמן אפריקאים זה נצח. נראה שדווקא התוכניות הרבות מאוד הפועלות באפריקה מקבעות לעיתים את המצב במקום לאפשר התפתחות – אולי איטית – אבל בטוחה.
אוניברסיטת רואנדה: צמד מילים כמעט בלתי אפשרי לאדם המורגל לשמוע על רואנדה בהקשר העגום והנורא של רצח עם. מסתבר שיש גם מדינה המנסה לקיים אורח חיים סדיר עד כמה שניתן – הכולל גם השכלה גבוהה.
נציגת אוניברסיטת רואנדה מדברת בעזרת מתורגמנית. נראית בשנות העשרים המוקדמות. השפה השולטת שם היא צרפתית והכנס באנגלית. היא לא מפנה שום אצבע מאשימה, אינה מנסה לייצר רגשי אשם אודות רצח העם. היא פשוט מסבירה לכולם כי לא כולם נרצחו ברואנדה. ארגוני הסיוע עסוקים במציאת פתרונות לרצח העם ובדרך שכחו כי לרואנדה יש בעיות "אזרחיות" שגרתיות – אידס, עוני, מחלות זיהומיות.. שגרה אפריקאית יום יומית.
סופרמרקט
סופרמרקט שנראה כמו כל סופרמרקט בתחנות הדלק בארץ. גם המחירים בהתאם – לתיירים בעיקר.
"דברי אלי כמו אל בנאדם, מה את חושבת שאני?!" רועמת הקופאית המקומית על תיירת דרום אמריקאית שאינה מרוצה מהיחס ובעיקר ממהירות השירות הניתן לה. התיירת "יורה" את חיציה לכל עבר ומנסה לרתום גם אותי למתקפתה מול הקופאית. "תקשיבי גברת, למה בכלל באת לאפריקה אם את מתנהגת כך?" אומרת הקופאית, מושיטה לתיירת את החשבון ומוחה דמעה. התיירת עוזבת בכעס (מוחה גם היא דמעה) , הקופאית פונה אלי, מחייכת ואומרת: "תודה אדוני, סליחה שהיה כאן קצת רעש קודם" וממשיכה – "אבל היא פשוט הוציאה אותי מדעתי". לא נותר אלא להנהן באמפטיה (מקצועית) ולשמוע את שורת המחץ "אתה בטח מגרמניה. אתם דווקא נורא מנומסים.."
שירותי הרווחה:
בתוכנית הכנס נכתב: "נסיעה לשרותי רווחה מקומיים".
נוסעים ונוסעים ונוסעים קרוב לשעתיים של נסיעה דרך מרחבים אין סופיים של ירוק – שחור. ירוק עשבייה רבה הצומחת בכל מקום עקב הגשמים, שחור – עשן, פיח, לכלוך בכל מקום...
פונים לעבר שביל סלול ונוסעים עד כקילומטר ואז נגלה כפר ילדים נוצרי. ישנה בהחלט תחושה חזקה שמישהו ניסה לבודד ילדים אלה באופן כמעט אבסולוטי מסביבתם הטבעית. אנו מסיירים בכפר ושומעים כי מדיניות הכפר היא העסקת אימהות בית בלבד בגידול הילדים. להבדיל מישראל אין הם מחפשים את המודל הישראלי הדוגל במשפחתונים. אימהות הבית הן לרוב נשים אלמנות שבעליהן נפטרו (בעיקר מאידס) או נשים עקרות. אין הן זקוקת לגברים – לפחות לדבריהן. והדבר נוח באותה מידה להנהלת המקום. הסיבה הרשמית: גברים אינם מוכנים להתחייב לעבודה ארוכת טווח במקום. אנו משערים שסיבה נוספת היא החשש שבהצבת גברים ליד ילדות ונערות מתבגרות.
אין כאן פסיכולוגים צמודים או עובדים סוציאליים כנהוג בישראל. לעומת זאת יש הרבה משמעת, העצמה דתית (נוצרית) ותרבותית. בבקשה לא לדרוך על הדשא, מבקשים המארחים. ורק אז שמים לב שבעצם הילדים בכפר הילדים נמצאים הרחק מכאן – באזורים אחרים המיועדים למשחקים. אנו נמצאים באזור האורחים. הדשא כאן מיועד בעיקר ליופי ולשלטי ההעצמה כגון: "היה גאה בתרבותך", "ישו הוא המושיע" ודומיהם.
דווקא כאשר אנו מגיעים למרחב מגרש המשחקים אנו פוגשים ילדים המשחקים במשחקים מאוד מוכרים: מחבואים, תופסת וכו'. ניכר שהם מתורגלים במבקרים: עושים "פוזות" למצלמות, מטפסים כקבוצה מגובשת על עץ סמוך, ומנפנפים לשלום כמעט באוטומטיות. החיוך מרוח על פניהם. אנחנו רוצים להאמין שהחיוך אמיתי.
ארוחת בוקר
"בן גוריון שלכם היה איש מדהים! אומר האיש היושב מולי בארוחת הבוקר במלון ומעין בתג הכנס התלוי על צווארי המסגיר את ישראליותי. סליחה? אני משיב כל כך מופתע עד כדי ערעור בטחונו העצמי של היושב מולי. "בן גוריון, זה שהיה ראש הממשלה הראשון שלכם נכון?, אני חושב בערך ב 48 " לא כל כך מובן לי איך בן גוריון מתערבב עם ארוחת הבוקר באוגנדה אבל אני עונה בהתפעלות אמיתית: "כן , נכון, אבל איך אתה יודע"? הוא כמעט נעלב "למה שאני לא אדע? לומדים! וממשיך מהורהר: "לא היה מזיק לנו איזה בן גוריון כזה אצלנו.. גם רבין היה איש אמיץ. איך הא כבש את העיר העתיקה ב 67 ..." אני מבין שיש מולי ספר היסטוריה מהלך. האיש הנראה כבן 23-25 לא יותר שואל לעיסוקי ומייד מגיב: " ברור שתעסוק בטראומה – אתה מישראל לא? הוא צוחק. גם לכם לא חסרות טראומות - אני מפעיל את חוש ההומור שלי, אבל דווקא עכשיו האיש מרצין , חושב דקה ואומר – "אבל את שלכם עוד אפשר לרפא".
הכותב הוא ד"ר לעבודה סוציאלית,
מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי ומרכז את מסלול לימודי הלחץ והטראומה במסגרת החוג.
עוסק בתכנון, ביצוע ומחקר של התערבויות בארץ ובעולם בתחום מצבים טראומטיים אקוטיים ומתמשכים.
מייל: moshefar@telhai.ac.il
