Tape and Breathe Technique [TBT]
טכניקת הרפייה ככלי טיפולי במצבי דחק
מאת מנשה כהן
חיים בדחק. רגשות לחץ, מתח ודאגה, הפכו מכבר למאפיין של חיים בדחק [stress ] בכל מישורי החיים. דחק הנו תגובה נפשית-גופנית-פיזיולוגית לדרישות פנימיות או חיצוניות לתפקד במגבלות של זמן ומשאבים, לקבל החלטות רבות, להיות חשופים למידע מאיים לגבי בריאות או ביטחון אישי וכיו"ב. אפשר לראות את תגובת הדחק, כתגובת חירום בעלת אופי של תקיפה-מנוסה, קיצור דרך להתמודדות עם הדרישות הפנימיות [כמו שאיפה להצטיין בלימודים] והחיצוניות [כמו לעמוד בלוח זמנים בעבודה]. "קיצורי דרך" אלה מחייבים שימוש בהגנות פסיכולוגיות של בידוד רגשי,הדחקה או suppression של תחושות וצרכי תחזוקה שונים. כשקיימת הפרעה נפשית מצבי דחק אלה מעצימים את המצוקה באופן שמצבים יומיומיים רגילים נעשים רוווי מתח או בלתי נסבלים. ההפרעה הנפשית עצמה נחווית לרוב כמצב דחק זמני או ממושך עם קשיי הסתגלות שונים. הפרעת הסתגלות מתוארת ב DSM כתגובה נפשית לאירועים- מעוררי- דחק [stressors] כמו סיום קשר, משבר כלכלי, מעבר מארץ לארץ או שינוי באזור מגורים, שבאים לביטוי קליני בסימפטומים רגשיים או התנהגותיים. אנו עדים לכך שאלו הם אירועים שכיחים למדי בתקופה שלנו, בכל מקום כמעט. נראה שבארץ, קשיי והפרעות הסתגלות שכיחים במיוחד, מאחר שמלבד היותה ארץ הגירה, תושביה חשופים באופן מתמיד לאירועים ואיומים קיומיים חמורים. כך או כך, מבחינה אפידמיולוגית הדחק הפך מכבר לגורם מאיץ לתחלואה פיזית-נפשית, או פסיכוסומטית, ונראה שיש לחפש דרכים פשוטות וזמינות לטיפול בתופעות הדחק בגילוייהם השונים.
הטיפול המקובל במתחים כולל טיפול תרופתי מרגיע [נוגד חרדות], טכניקות הרפיה מקובלות בטיפול הפסיכולוגי-התנהגותי, מדיטציה, ביו פידבק, היפנוזה או דמיון מודרך, ופעילות גופנית נמרצת [אירובית] או מפיגה/מרגיעה [יוגה או פלדנקרייז]. הבחירה בין שיטות אלו תלויה בהעדפה ובהתאמה האישית לכל אדם ובהמלצות הטיפול. השיטה המוצעת כאן הנה טכניקת הרפיה שנותנת מענה להיבטים שונים של פריקת מתח והשגת רוגע שיכולה להיות זמינה לכל אחד בכל עת. בתוך פסיכותרפיה השיטה פותחת אפשרויות רבות לעיבוד תכנים וטיפול בחסימות רגשיות גם בתוך הטיפול הדינמי או השיחתי המקובלים.
תיאור השיטה.
ההיבט הטכני בשיטה כולל שלושה חלקים/שלבים מובחנים: חלק פעיל בהתחלה, חלק סביל בהמשך, והתארגנות מחודשת בסוף. השלבים יכולים לחזור על עצמם לפי הצורך והמטרות הטיפוליות. המודל הבסיסי הוא ישיבה נוחה על כיסא או כורסה. ישיבה זקופה. כפות ידיים מונחות על הירכיים. ההיבט הפסיכותרפויטי בשיטה ידון בהמשך בתיאור תפקיד המטפל, וחלקו יוצג להלן תוך כדי תיאור הטכניקה.
שלב א'- השלב הפעיל.
מתחילים במעין תיפוף או טפיחות בכפות הידיים, פעם בימין ופעם בשמאל לסירוגין. אפשר להשאיר את המרפקים מונחים ולתופף עם כף היד/האצבעות. תפיפה קלה..מהירה או איטית, חזקה או עדינה..בהתאם לתחושה ולזרימה הטבעית של האדם. משך הזמן לתיפוף יכול להיות בין דקה לחמש..הגבול הוא הרגשת המטופל : "זה מספיק לי".."אני חש עייפות".."נמאס לי"..זהו החלק הפעיל בטכניקה.המטפל מדגים ומסביר במקביל ומבקש מהמטופל ללכת בעקבותיו ושההסברים יבואו בהמשך תוך כדי התהליך. אני נוהג להדגים ולעבוד עם המטופל במקביל, דבר שמעצים את החיבור וחווית היחד של המטפל והמטופל. חלקי השיטה מוסברים תוך כדי, כמו חלקי תצריף שמתחברים בהדרגה לתמונה שלמה אחת.
שלב ב'- השלב הסביל.
חלק זה הוא פשוט מנוחה, רוגע, או הרפיה. אפשר לכנות זאת "מנוחה מודרכת". המטפל אומר: פסק זמן. מנוחה. הקשבה לגוף.. הקשבה לנשימה, לזרימה, לחמימות, לנעימות. לתת חופש לנשימה..להיות חופשית.."איך שהיא רוצה"..הנשימה והגוף עוברים עכשיו התארגנות חדשה..RESET. מדגישים שחלק זה , המנוחה וההרפיה, חשובים באותה מידה כמו החלק הפעיל. הוא משלים אותו. אפשר לעשות העמקה דרך הקשבה לנשימה ונשיפה ועוד העמקה דרך ספירה, עד שיספיק.זהו זמן מתאים להיכנס לטרנס עמוק יותר או לסוגסטיות לפי שיקול הדעת הטיפולי של המטפל. סוגסטיות בהקשר זה יכולות לשאת אופי תמיכתי ומארגן, כמו עכשיו תוכל להרגיש הקלה ובטחון..לראות שזה אפשרי...להירגע ..להיזכר..להרגיש..
המנוחה דקה עד 3 דקות.. אפשר לתת לזה להמשך הלאה עד 5 דקות..עד שבאים נמנום או שינה אם זה אפשרי או הזמן המתאים לכך. אם המטופל , בד"כ מתעורר תוך דקות. נותנים חיזוקים: נחת קצת.. זה היה חשוב בשבילך להירגע, לנוח.
ההמשך הוא חזרה לתיפוף לאחר המנוחה. ההוראה היא: "כשתגמור לנוח..כשיספיק לך..כשמתחילות לבוא מחשבות..תחזור לתיפוף...למחזור נוסף של טפיחות..תיפוף...".
הנחיות למטפל: לא מתערב יותר מדי..מעודד..נותן חיזוקים פשוטים: כן..טוב..יופי..תמשיך..אני מבין..בסדר..חוזר על דברי המטופל באופן סלקטיבי..מעין marking של משפטים או מילות מפתח משמעותיים למטופל.למטרות טיפוליות ההיבט הזה בתהליך יכול לקבל העצמה ולמשך דקות ארוכות כשנפתח נושא ועולה למודעות, מוצא ביטוי במילים ובהרגשה. המטפל יכול לעודד תהליך זה ולקדם אותו בדרכים שונות. הוא יכול לעזור למטופל לשמוע אותם, להרגיש אותם, ולתת להם להמשיך לתוכן או תמונה נוספים. המטפל, למשל, יכול לחזור על משפט או רגש וכך המטופל שומע את התוכן מבחוץ.
תופעות תוך כדי תהליך שיש לשים לב אליהם: עייפות.נופלת פתאום..עייף.. רוצה לישון..אין לי כוח.. הסבר לכך: עייפות ישנה בפנים.התיפוף משחרר אותה החוצה. האדם מתחיל להרגיש אותה ולהגיב אליה..נאמר שישנם "ערוצים" אנרגטיים..וערוצי ידע..ערוצים רגשיים..ערוצים של מחשבות..תוך התיפוף ערוצים אלה משתחררים ומתנקים ויש הרגשה ומחשבה..הרגשה ומחשבה בזרימה.
תפקיד המטפל: להכיר את עניין הערוצים..שיש ערוצים בהם נמצא "החומר" – מחשבות, רגשות,תחושות.לאפשר לעייפות לצאת..לתת לה לגיטימציה..כן..בסדר..תנוח קצת..העייפות יוצאת..זה בסדר.. זה נמצא בפנים.עכשיו זה יוצא.. לאט לאט.. זה טוב שזה קורה..תוכל לנוח [לפעמים לישון] קצת [ככל שהנסיבות מאפשרות]. אם התהליך יכול להמשך, אז לאחר מנוחה..מציעים "בוא נמשיך עוד קצת".זהו בעצם עידוד להמשיך בתרגיל שהוא ביסודו חיובי ומשחרר..חשוב לתת עידודים [חיזוקים] קטנים פשוטים."עידודים קטנים" הם ביטוי מוחשי וסמלי לעידוד שאדם נזקק לו בילדותו כדי להיות ולהתקדם. כאן הוא יכול לחוות, ואולי להפנים, תוך כדי התיפוף, הטרנס, את המסרים שמסתכמים במסר: "אתה בסדר!". הליווי נעשה ברוח של pacing and leading כשהמטפל יכול להדגים ולשקף ולהדהד למטופל את מה שקורה..כמו : "כן..תמשיך... מרגיש חוסר אונים..חוסר אונים..תשאיר את זה קצת..תשמע את זה...חוסר אונים..חוסר אונים..ותשאיר את הנשימה חופשית..חופשית..חופשית.." וכך הלאה.
תופעות אחרות בקצרה:
- דאגה: אני לא מצליח [לישון.להירדם..לקום..לקרוא..לטלפן..] - תגובת המטפל: לא נכנס לדיון בזה.. אומר..כן..לא מצליח..תמשיך לתופף..עם המחשבה "לא מצליח..לא מצליח...לא מצליח.."..ונראה מה ימשיך..
- מחשבה אחרת: האם אני אבריא? האם הטיפול יעזור? - תגובת המטפל: תמשיך לתופף..לתופף..המחשבות באות והולכות..באות והולכות..תן להן לבוא וללכת עם התיפוף.תן להם..שחרר..תמשיך לתופף..תעקוב..ספר לי..
- הרגשה אחרת: יש לי תחושה של עצב. - תגובת המטפל: עצב..זה הופיע..זה נמצא שם..זה גם יכול ללכת..עם התיפוף..תמשיך..תישאר עם המחשבה/הרגשה..ותן לזה לעזוב אותך איך שאפשר..ניתן לזה להתפתח ולהתחלף. נראה מה בא אחרי זה..נעקוב. אפשרות אחרת: בוא נשאר רגע עם זה..[תלוי בהערכת מצב של המטפל]..
חוזרים לסירוגין תיפוף 1-5 דקות; מנוחה 1-3 דקות; שניים שלושה סיבובים.
נאמר גבולות של 10 דקות הם זמן סביר.
התוצאות יכולות להופיע יותר מאוחר בהרגשה טובה של רוגע וחיוניות. אפשר לומר זאת למטופל כהקניית ציפייה או סוגסטיה חיובית.
אפשר להנחות את הטכניקה גם כשאדם שוכב במיטה על הגב. מתאים למצבים בהם אדם מרותק למיטה. הוא יכול לתופף קלות על הבטן..או על הצדדים של הבטן..על החזה..שני צדי הפנים וכיו"ב.
שלב ג'- התארגנות מחדש:
לאחר המנוחה הופעה ספונטנית של תנועות התארגנות מחדש של הגוף. המטופל מתחיל להתמתח, להזיז רגליים וידיים, לפהק, ללטף את הראש והפנים ועוד. אלו הן מעין תגובה/רפלקס של הגוף להנעה ולמנוחה שהמטופל חווה קודם לכן. אפשר שגם ירצה לקום, ללכת, או להתמתח בעמידה. זהו מובן נוסף של "הרפיה" שהטיפול שואף להשיג בטכניקות שונות. בשלב זה השיחה בין המטפל למטופל יכולה להיות נינוחה, לא תכליתית, כדי להשלים את תהליך התארגנות המחודשת של המערכות השונות. אפשר להציע שתיית מים כהעצמה והשלמה של הרגשת הרווחה והנינוחות.
התהליך הטיפולי: כפי שתואר במהלך ההסבר של הטכניקה, התהליך הטיפולי משתלב בשלב הפעיל ובשלב הסביל ומטרתו לאפשר לתכנים שעולים לשהות מעט, להתחבר לרגשות והמחשבות האחרות של המטופל, לאפשר להם להתנקות ולהשתחרר עם מינימום עיבוד, ללא ניתוח ופרשנות, עם חיזוקים ומתן הד ושיקוף אמפטי לאורך הדרך. המטפל לעיתים הולך עם ובעקבות המטופל, ולעיתים מוביל מעט ע"י חזרה והדגשה של תוכן מסויים, או ניסוח מחדש של תוכן שעולה [reframing ]. העבודה נעשית על אותם מקומות שמופיעים כחסימה או קושי בתהליך ההפקה של התכנים. לעיתים יכולה להיות עבודה על כאב פיסי, או הרגשה שהנשימה חסומה, לא משתחררת. במקרה זה המטפל מציע להמשיך סבב תיפוף תוף הפניית הקשה לחזה, למקום החסום, אפשר גם תוך כדי אמירה אני לא נושם..לא מספיק נושם..או בשהות בשלב הסביל התבוננות במקום החסום ועידוד להביע מילולית את הקושי שחווה. זה יכול להיות התחלה של טיפול בערוץ פיזי-רגשי. המטפל מווסת את האינטנסיביות של העבודה ומציע לפעמים, להניח את הידים ולנוח..ולהקשיב, מתוך הנחה שהתהליך נמשך גם במצב הזה, אמנם באופן אחר.
יישום השיטה בטיפול במצבי דחק. לטכניקה שתוארה יש מספר מאפיינים ויתרונות שעושות אותה לכלי טיפולי רב תכליתי בידיו של המטפל. זוהי טכניקה מודולרית שמאפשרת עבודה טיפולית במישורים שונים באותו מפגש. הפעולה היא פשוטה, מוכרת, אוטונומית [נעשית באופן עצמאי ע”י המטופל], גמישה [קצב ועוצמת התיפוף ניתנים לשינוי]. כמו כן, הפעולה היא "עשייה" - דבר שחשוב לאנשים להרגיש שהם עושים משהו, ולא רק מדברים ומקשיבים. מחשבה-מעשה-הרגשה חוברים יחדיו ומאפשרים הנעה של תהליכים אינטגרטיביים.
[1] השילוב של פעילות ומנוחה כשהמעבר הוא פשוט ומצוי בידי המטפל והמטופל, משקף היבט הוליסטי של מעבר מפעילות למנוחה ולהפך, כמו בין שינה לערות, עבודה והפוגה, ריכוז ומאמץ לעומת הרפיה של שליטה ורוגע. אלו הם מאפיינים של תהליכים מחזוריים ודואליים. הדואליות הזו מובנית כנראה בתפקוד, במחשבה ובהתנהגות האנושית. השיטה מכילה את הדואליות הזאת ונותנת את המקום לכך במעברים מפעילות למנוחה וחזרה ובתנועה בין ימין ושמאל בתיפוף ובקשב. זו תופעה מוכרת שרוב האנשים מתקשים לקיים ריכוז מחשבה בנשימה או בגוף ובד"כ יש הרגשה שהם "לא מצליחים". בשיטה הנוכחית אין אפשרות כזאת. ברגע שבמצב המנוחה באות מחשבות המטופל יכול לעבור לתיפוף, ולחזור לאחר מכן למנוחה במצב שקט ומשוחרר. התנועה הדואלית של התיפוף יכולה להזכיר את תנועות העיניים ימינה ושמאלה בשיטת EMDR [Shpiro,1995] או של Friedberg [2001] אשר הראה כיצד השימוש בתנועות עיניים גם ללא הפרוטוקול מ EMDR יכול להביא לתוצאות טובות בשורה של הפרעות נפשיות. תנועה קצובה,דואלית, מאפיינת גם את ההרפיה הקלסית של Jacobson [1938].
[2] השיטה מאפשרת בחלקה הראשון, הפעיל, פריקה של מתחים במערכות של גוף ונפש לפני שנכנסים לרגיעה. לרוב, מתקשים אנשים להירגע ע"י תרגילי הרפיה והרגעה מאחר שהם טעונים וחסרי שקט. השיטה הנוכחית מאפשרת, כאמור, בתחילה פריקה של "עודפים" או "רעשים" במערכות השונות במישור הגופני [שרירים, מחזור דם, נשימה] ומערכת העצבים המרכזית [מחשבות, דאגות, עניינים לא גמורים]. לאחר הפריקה הרוגע והמנוחה באים בטבעיות ומתקבלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ע"י המטופל בברכה ובהקלה, מעין תוצאה של מאמץ וריכוז שהיו קודם לכן. במצב זה של מנוחה, ניתן להעמיק את ההרפיה ולהמשיך לכיוונים שונים בדמיון מודרך או היפנוזה ולעבוד על נושא שקודם לכן דובר עליו.
[3] השיטה יכולה לפרוק, להמריץ, להרגיע, וגם לשחרר תכנים בעלי מטען ומשמעות רגשית למטופל, כפי שיתואר בהמשך. במובן זה השיטה אינה רק כלי להרגעה אלא גם דרך טיפולית שממוקדת בתהליך במקום בעימות ועיבוד [קוגנטיבי] שיטתי של התכנים. המטרה היא מודעות או ערנות [awareness ] למה שמופיע, השתהות, שחרור ופריקה. לעיתים תהליך זה מלווה בהעצמה מצד המטפל שחוזר ו/או מדגיש מילות מפתח טעונות ע"מ לכוון ולתמוך במטופל לשחרר את הלחץ. לדוגמה: מטופל שדואג כל פעם בנושא אחר מקבל הצעה לעבוד על הנושא "מה יהיה?” [דאגה בסיסית של המטופל. התניה של alert ודריכות].העבודה על "מה יהיה?” מקבלת כאן אופי של תהלוך [processing] של הדאגה-מחשבה תוך כדי התיפוף. "מה יהיה?" מחזיר את המוקד לדואג במקום למושא דאגותיו שמשתנה כל הזמן. התמקדות זמנית בתוכן מסוים מביאה לרוב תכנים נוספים הקשורים אסוציאטיבית, או בתכנים או ברשת רגשית-מנטלית מהקשרים שונים מעולמו של המטופל. התפיסה כאן הולכת בעקבות הנחות העבודה בשיטת EMDR בנושא הערוצים.
[4] השיטה מוסיפה ממד אנרגטי לעבודה הטיפולית שנוטה לרוב להתמקד בתכנים ובחומרים של תודעה. הממד הזה סמוי לרוב מן העין בתקשורת בתוך הטיפול, אם כי הוא מובן ומונח ביסוד התפיסה הפסיכודינמית. לרוב הוא נחווה כתוצאה של משהו שקורה בפגישה. כשמתחילים לעבוד בשיטה מגלים כמו מוצא ממעגל המשוב השלילי בו מצויים מרבית המטופלים: אין למטופל "כוח" לדבר על מה שמפריע לו מאחר שחלק מהכוח [הליבידו, אנרגיית החיים] מושקע בקונפליקטים פנימיים בלתי פתורים ובהגנות פסיכולוגיות שמנסות להרחיק את התכנים ו"להתנגד" לכל ניסיון לשחרר אותם להכרה. השיטה הנוכחית נותנת כוח למטופל, מאפשרת לו לשחרר חומרים בצורה חופשית. להזכיר שוב, במקביל לתיפוף ישנה הנחיה חוזרת "להשאיר את הנשימה חופשית....לתת לנשימה חופש" וכיו"ב.. נוצר תהליך שמאפיין דהסנסיתזציה: הרפיה תוך העלאת תכנים מעוררי חרדה. שחרור הנשימה גורם להרפיה של ההגנות הפסיכולוגיות דבר שמוביל לשחרור ולהופעה של תכנים מהתת מודע [Reich,1942 ; Grof,1988 S]. זהו הסבר נוסף לאפקט הטיפולי, תוצר של ונטילציה בנשימה וברגשות ושחרור מהגנות. בעבודה בשיטה המתוארת כאן אפשר להיווכח בשינויים כאלה לעתים קרובות. האנרגיה המתווספת נותנת למטופל את אותו מרץ שחסר לו ע"מ לחוש שהוא יכול לבטא, יכול להוציא, יכול לשחרר. נוצר כאן מעגל משוב חיובי: יש למטופל כוח להעלות תכנים מורחקים, העלאת התכנים ושחרורם יוצרת פורקן, הפורקן משחרר כוח ומצב רוח מתאים להמשך.
[5] מאפיין נוסף של השיטה הוא שינוי מצב או "מקום" של התכנים הרגשיים. נראה שאם הרגשות אינם ערים או סוערים, כמו במצבי התרגשות ומתח, הם "נמצאים" במצב נייח, [מודחקים או מורחקים]. המטופל יכול לדווח על רגש או תחושה מסוימים, כמו אני עייף, אני מצוברח, אני מיואש, אני מודאג – מבלי שהביטוי ישנה משהו. במצב הנייח ביטוי רגש הוא כמו הצהרה על הרגש. מעין בידוד רגשי שמאפשר דיבור על הרגש בלי לחוות אותו. צריך סיבה או הפעלה כדי לעורר, "לרענן" בשפת המחשבים של היום, את הכאב והרגש הרדומים. בחלק הפעיל של השיטה הרגשות מקבלים אנרגיה, תנועה, כאילו הם "רוצים" לצאת החוצה מעבר לשכבות של דיכוי והדחקה של רגשות ותחושות מהגוף. במילים אחרות הם נעשים נגישים וזמינים יותר למישור המודע, העירור יוצר אקטיבציה של רגשות ותכנים "רדומים". למטפלים בפסיכודרמה ידוע שבזמן תנועה יש יותר סיכוי לרגשות להיפתח ולצאת החוצה מאשר בישיבה על כורסה .יש שציינו את הסמיכות בין תנועה לרגש ע"י תשומת לב למונחים motion ו emotion , אולי כדי לאפיין את הרגשות כתנועה אנרגטית ולאו דווקא כ"עובדה" סובסטנציאלית. בהסתכלות פשוטה אנו יכולים להבחין כיצד הרגשות שלנו נעים ומתחלפים בממד הזמן - דקות, שעות או יממה. החסימה הנפשית- רגשית נוצרת כאשר הזרימה הזאת נתקעת ומתקבעים רגשות מסיימים שנתפסים ע"י האדם כבעלי קיום עובדתי וקבוע כמעט.
[6] מסתבר במהלך עבודה עם השיטה שמתקבלת תוצאה מעניינת ובעל משמעות גדולה לטיפול בפסיכופתולוגיה: המחשבות, עודף החשיבה, שמאפיינות הפרעות נפשיות רבות, בעיקר ההפרעה הכפייתית של מחשבות דאגה וטורדנית – עודף זה הולך ומתפוגג תוך כדי הטיפוף –הרפיה-התארגנות. מטופלים מדווחים על ירידה בהצפה של מחשבות לאחר החוויה בטיפול, וגם לאחר מכן, תוצאה שנמשכת ומתחזקת עם שימוש חוזר בשיטה. במילים של מטופל אחד שכל ימיו "התמחה" בדאגנות וביקורת עצמית: "אני מוכרח להודות שיש לי הרבה פחות מחשבות טורדניות, הרבה פחות מחשבות דיכאוניות". תוצאה נוספת אצלו היא שינה טובה יותר ופחות מופרעת, משאלה של אנשים רבים בתקופה הזאת. כידוע, התגובה הנפשית לבעיה [פחד, נדודי שינה, דחייה] לרוב מעצימה ומחמירה את המצב וגורמת לריכוז יתר ולקרסטיליזציה של הבעיה. הבעיה הופכת למעין "עובדה" או תכונה שאדם מתרגל לחיות אתה. שינוי הכיוון של מעגלי המשוב, כמתואר לעיל, מאפשר ליצור שינוי באופן שעובדות רגשיות אלה מאוחסנות ובאות לביטוי במבע האנושי.
[7] שיתוף פעולה של המטופל מושג מידית, כמעט ברוב המקרים. אנשים בדיכאון מסתייגים ומתכנסים בעצמם באמירה "אין לי כוח". עם עידוד הם מוכנים לנסות למספר דקות בפגישה. בהמשך נוצר שחירור. שיתוף הפעולה המעשי וההקשבה להנחיות מעודדתcomplaience , כשהמטופל משחרר יותר ויותר חסימות והגנות ונותן לשטף ולזרימה האסוציאטיבית שלו להוליך אותו לאותם מקומות בנפשו שהוא כל הזמן מחפש ומתגונן מפניהם. אנו מקבלים כך תהליך טיפולי עם אסוציאציות חופשיות [free associations ] שמאפיין את הטיפול הדינמי-אנליטי במתכונת המסורתית שלו. החומר שמשתחרר כך יכול לעבור עיבודים נוספים כששבים לישיבה והשיחה הטיפולית הדיאלוגית של ימינו, בה האונה השמאלית מסדרת ומעגנת את התובנות ו"הממצאים" לתבניות שנותנות בטחון ושליטה קוגנטיבית בהתפתחויות והשינויים שקרו בפגישה הטיפולית.
[8] הריתמוס הנמשך בחלק הפעיל בשיטה, בתיפוף, יכול להיות סוג של אינדוקציה היפנוטית, כמו המטוטלת או צליל או דיבור חוזר, מונוטוני. החלק השני, הסביל יכול להיות דרך המלך להעמקה של ההיפנוזה דרך הנחייה להקשבה לנשימה [ריתמית אף היא] ולגוף ובעזרת סוגסטיות מתאימות לנושא הטיפול ולמטרת ההיפנוט. עבור אנשים מסוימים, דאגנים וחסרי מנוחה, החלק הפעיל מתאים ומספק ומהווה למעשה טרנס היפנוטי, דרכו הם מעלים תכנים וזיכרונות חסומים ודרך הדיבור משתנה, נהיית חופשית, אסוציאטיבית, מדלגת, מלווה תמונות ותחושות בהשראת ההפעלה של האונה הימנית. עבור אנשים שנוטים להיות control fric, החלק הפעיל משאיר אותם בהרגשת שליטה תוך שהם גולשים לשכבות עמוקות מתחת להכרה. התנועה של צד ימין וצד שמאל בגוף מפעילה כנראה לסירוגין את האונה הימנית והאונה השמאלית וכך מתאפשר עיבוד דו-מוקדי של התכנים, כפי ששפירו ואחרים נוטים להניח.
דברי סיכום ודיון. הדברים שתוארו עד כאן מתבססים על תצפיות ממושכות בקליניקה בעבודה עם מטופלים גברים ונשים בטווח גילים גדול [13 עד 73] עם סוגים שונים של הפרעות ופסיכופתולוגיה: דכאון,כפייתיות, מופנמות יתרה, הגנתיות יתרה, מצב של חוסר כוח ואנרגיה בשלהי דיכאון ונסיגה מתמשכים, חרדות ומצוקות אחרות. השיטה מאפשרת רגיעה, הרגשת שליטה, והמשך עיבוד רגשי אצל נפגעי פוסטראומה שכבר חוו טיפול מאז הפגיעה לפני שנים אחדות. חלק מהמטופלים יכולים ללמוד להשתמש בשיטה בכחות עצמם עם הדרכה מתאימה.
מאחר שהשימוש בשיטה הוא סלקטיבי, לפי בחירה והקשר, הטיפול הרגיל, דינמי או דיאלוגי, יכול להמשך לעיבוד תכנים שעלו, ל sharing, ו exchange של תובנות והתנסויות מהטרנס, דברים שיכולים לחזק את הקשר והרגשת היחד שהיא כה חיונית להחלמה והפנמה של קשר. הטכניקה מפשטת מרכיבים תרפויטיים ברעיונות של שפירו, וגם מאפשרת עבודה ממוקדת על אירוע או זיכרון בנוהל של ה EMDR, אם מתעורר צורך בכך. במקרה זה, עיקרי הטכניקה יהיו כבר מוכרים למטופל, והמעבר להתערבות ממוקדת ב EMDR יתקבל ללא קושי, כפי שנוכחתי בפגישות טיפוליות אחדות.
חשוב להדגיש, כפי שמטפלים רבים נוכחים שוב ושוב, שלהרפיה בדרגות עומק שונות יכול להיות אפקט תרפויטי מרחיק לכת. היא לא אחת חלק מרכזי בטיפול כתהליך של השגת פורקן ורגיעה ממתחים, כאבים וסיוטים, וכמובן כמטרה ותוצאה, כשמושג פתרון קונפליקט או קומפלקס מתמשך. היא כנראה משנה את הקריסטליזציה של הרגשות והמחשבות הלכודים בקומפלקס או בדפוס הפתולוגי. הזכרתי קודם את הרושם שהמטופל עובר תהליך של דהסנסיטיזציה [אמנם בלתי-שטתי], כאשר מצבים רגשיים מכאיבים עוברים "נורמליזציה", דהיינו מתמתנים ומקבלים פרופורציות, הפחתה בעוצמה ובנוקשות של הבעיה של המטופל. כש Shpiro מסבירה את המכניזם דרכו נוצר הפורקן בשיטתה היא מדברת על אקטיבציה ופסיליטיזציה של תהליכים של עיבוד מידע הודות למוקד הדואלי של הקשב של המטופל. היא סבורה יחד עם אחרים שנוצרת הדעכה של ההתניה והקישור בין התגובה הנפשית של המטופל לאירוע הממשי או הסמלי שקדם לה, דרך תגובת ההרפיה [ראה Spiro 1995].יתכן שמכניזמים אלו פעילים גם בפריקה הרגשית שמתרחשת בעבודה בשיטת התיפוף, כשמתבוננים באופן שבו האינפורמציה והרגש נעשים נגישים ומשתחררים עי" המטופל.
שחרור הנשימה תוך כדי התהליך הפעיל והסביל בשיטה הוא היבט משמעותי ביותר בפורקן הרגשי וההחלמה. הסתכלות פשוטה יכולה להראות לנו שהנשימה נוטה להיעצר כשמתמקדים בעשייה ו/או בחשיבה, במיוחד ברגע של דחק. ככל שעובר זמן, מעגל הנשימה והנשיפה נוטה להתכווץ [contract] עם תחושות עמומות של דחק וצמצום הרגשת החופש להרגיש ולנוע בחופשיות. יש פחות ופחות וינטילציה בנשימה וברגש. הביטויים "עוצר נשימה" ו"אפשר לנשום", מבטאים את החסימה והשחרור בתהליך הנשימה בשפה העממית. ויליאם רייך הבחין בזמנו שהתנגדות והגנות פסיכולוגיות מגבילות את הנשימה. סטניסלב גרוף אומר שבקליניקה מוצאים אישור חוזר ונשנה להסתכלות של ויליאם רייך ואחרים, ומוסיף שלנשימה יש מיקום מיוחד בתפקודי הגוף. זוהי פונקציה של מערכת העצבים האוטונומית, אבל היא מושפעת בקלות ע"י פעולת הרצון המודע [volition]. הגברת קצב ועומק הנשימה גורמת להרפיה של ההגנות הפסיכולוגיות ומובילים לשחרור ולהופעה של תכנים מהתת מודע [S.Grof,1988 ]. זהו איפה תהליך ומכניזם נוסף שמשקף כנראה מה שמתרחש תוך כדי העבודה בשיטה על כל חלקיה, כולל שחרור חוזר ונשנה של מערכת הנשימה.
אפשר לומר, לסיום, שטכניקת ההרפיה שתוארה כאן מחוללת אקטיבציה של תכנים מודחקים repressed, suppressed] ] או מורחקים [dissociated, denied], יוצרת ונטילציה והקלה בהרגשה של המטופל שמעודדת אותו, מניעה אותו, לגייס כוחות אגו לחצות את המכשולים הפנימיים שחוצצים בינו לבין עצמו. כך נפתח מעגל המשוב השלילי בו מגיב המטופל לתחושה מטרידה [פחד, קשיי שינה, דחייה] ומעצים ומגבש אותה, ונסללת הדרך להגיע לרווחה הנפשית והגופנית הרצויים.
מילות סיכום אישיות.
חודשים של עבודה בשיטה פותחים בפני אפשרויות רבות להתערבוות טיפולית בגישות תאורטיות שונות: עבודה על הנחות / אמונות מתוך התורה של אליס ["אני לא מאמין שאני מסוגל ליצור קשר"]; עבודה על זכרונות ילדות שמופיעים תוך כדי בשיטה של אדלר או כל גישה אחרת כילד בבי"ס כולם צוחקים עלי בכתה]; עבודה עם דימויים פנימיים שבאים מהסתכלות פנימית במצבים של הרפייה [אני רואה את עצמי מטפס על קיר..]; העמקה של הרפייה בה מתקדמים אל "המקום השקט" של המטופל; עבודה עם הגוף כשהמטופל "רואה" מקמות כואבים, או "מזהה" אבן או סכין תקועים בגוף [בלב,בבטן] ע"י דמיון מודרך או/ו לתת למקום הכאוב לדבר באופן מילולי; ע"י שימוש בהרפייה תוך הוספה בדמיון של אדם משמעותי למטופל, כמו תינוקת של אם בטיפול. אלו הן דוגמאות אחדות לאין ספור התנסויות בטיפול בטכניקה והשיטה שתוארה. לסירוגין הטיפול יכול לשוב לערוצים שיחתיים ודינמיים בעקבות תכנים שנפתחו במהלך העירור וההרפיה. החוויה שלי כמטפל רצופה "הפתעות" מחומרים שעולים ומנקודות מפנה בלתי צפויות לכאורה מאישיותו של המטופל כפי שהיא "מופיעה" מולי. נראה לי שהדרך הזאת יכולה לפתוח אופקים חדשים לעבודה הטיפולית המסובכת והמורכבת שרובנו מכירים.
מקורות
Friedberg F.[2001] Eye movement technique for emotional healing. New Harbinger Publictions,
מהדורה עברית: טכניקת תנועת עיניים, הוצאת "אח" בע"מ, 2004.
Jacobson ,E.[1938]. Progressive relaxation. Chicago: University of Chicago Press.
Reich, W.[1942].The function of orgasm. New York: Orgone Institute Press.
Shapiro, F.[1995]. Eye movement desensitization and reprocessing. New York: Guilfod.
Grof S.[1988]. The adventure of self-discovery. Albany:SUNY Press.
