לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
היה או לא היה, הרהורים בהקיץ על מלחמת לבנון השנייה כאן בחיפההיה או לא היה, הרהורים בהקיץ על מלחמת לבנון השנייה כאן בחיפה

היה או לא היה, הרהורים בהקיץ על מלחמת לבנון השנייה כאן בחיפה

כתבות | 25/3/2007 | 13,506

מה בעצם קרה לנו כאן בקיץ השרוט הזה? שאלתי היא מה קרה ל"מציל", למטפל ובעיקר לאדם שבי שהפך לפליט פנימי וחיצוני למשך של כמעט חצי שנה? המשך

היה או לא היה, הרהורים בהקיץ על מלחמת לבנון השנייה כאן בחיפה

 

 

הרי זה קרה רק לפני כשבע חודשים, כן הקיץ הארור הזה היה פה אצלנו, בחיפה והצפון הייתה מלחמה  קטיושות נפלו מדי יום, חיפה הפכה לעיר רפאים, אוכלוסיית פליטים מבית ברחה וחזרה חליפות. כשלעצמי כמטפל המשכתי לעבוד "כרגיל" במחלקות החירורגיות בבית החולים רמב"ם אלא שהפעם הן היו מלאות בחיילים פצועים ( נראו ממש כילדים בבית ספר תיכון ) כאשר בני משפחותיהם המודאגים נמצאו סביבם. מדי פעם לאחר כל נפילת קטיושה בסביבת בית החולים החלונות רעדו ונקשו בחוזקה לאחר הבום אנו הצוות עם כל הפחדים והלחצים המשכנו לטפל ולעבוד כאילו על איזה רובוט אוטומטי. כל זאת ללא צווי חרום, כי הרי לכך הוכשרנו וכך בחרנו, כשאנחנו נותנים לאחר אנחנו חשים בחיות החיים. פתאום הבנתי את המושג "העבודה משחררת" או יותר נכון "העבודה מארגנת". כן העבודה מארגנת אותי לקום בבוקר ולהשאיר את הפחדים והלחצים בצד. כי מה יותר פשוט מאשר לרוץ לעבודה... לשכוח ולעבוד, לעבוד ולשכוח. אחה"צ הייתי נופל על המיטה בבית איזה מזל שאשתי והילדים נסעו ספק נמלטו אל הוריה ביגוסלביה וכך תוך כדי שנת אחה"צ טרופה כאשר הטפטוף מלבנון הגיע הייתי נמלט אל בין הקירות הכפולים ליד המקלחת (ממ"ד אין לנו) וחוזר לשינה המשחררת לעוד חצי שעה.

למזלי מכוון שעבודתי השנייה היתה במחלקת השיקום של בית חולים בני ציון היה לי מקום נוסף "לברוח" אליו, זאת לקראת הערב לסיבוב חולים במחלקת השיקום. כאן בשיקום חיילים פצועים שהחלו להגיע סיפרו על חוויות קשות אודות חוסר המוכנות ולעיתים ההפקרות שבה הוטלו אל תוך האש ללא ציוד מתאים עם מטרות ויעדים מעורפלים שלא ניתנו כלל להשגה. למזלם הפציעה חמורה ככל שתהייה שחררה אותם מן הסיוט הארוך ששמו לבנון. עכשיו הם כאן במיטות הלבנות אוספים את השברים ומנסים בעזרת הצוות להמשיך ולהגיע סוף סוף הביתה.


- פרסומת -

לסיום בלילה הייתי עולה על אופני הנכים שלי ורוכב בטיילת "חוף דדו" (שמזכיר עוד מלחמה רחוקה וארורה) ויוצא רכוב אל דרכי. איזה מזל, משום מה נסראללה מתחשב בנו ולא יורה לאחר רדת החשכה וכך ברכיבה ממש כמו השינה משחררת את הנפש, האדרנלין זורם ומנגנוני השכחה עובדים מצוין.

בלילה במיטה עם השינה ולעיתים ללא שינה יכולתי רק להיזכר בטנק המוזנח והחבוט שקיבלנו בבאר שבע בשנת 1973, מלחמת יום כיפור ושאיתו נשלחנו כחיילים צעירים אל תוך התופת במצרים עד אותה פציעה "משחררת". נו מה לעשות הרגל הזאת שמשחררת אותי כבר שלושים ושלוש שנה מכל מיני צרות לא רצויות. החיילים – ילדים שלא באשמתם מזכירים לי נשכחות, אכן עבודה משונה בחרתי לי בטיפול בטראומות פציעה אני תמיד חוזר איך שהוא אל עצמי וניסיוני ואולי בשל זאת בחרתי בדרך הכמעט לא אפשרית אך בהחלט מרתקת הזאת. 

כשבוע לפני סוף המלחמה החלטתי סוף כל סוף כי העולם המשוגע הזה כאן בחיפה יכול לנוע גם בלעדי ונסעתי לבקר את אשתי וילדי שהיו כבר במקום מבטחים. באותו ערב כשאני מעמיס את המזוודה העקשנית והמסורבלת על הג'יפ – "טנק" שלנו כך פתאום ב- 6.00 בערך מלב השמים השחורים נפילות של קטיושות לא הרחק מן הבית. הממזר בלבנון שינה את הכללים והפעם הוא יורה גם בחושך... אני מת מפחד בחוץ הפסקת חשמל חושך מצרים (כך עוד פעם חוזרת מצרים) אני רץ להתרוקן ויאללה לשדה התעופה. ביציאה מחיפה הכביש חסום נהג שנבהל מצא לו זמן ופגע בכמה מכוניות חונות ויש לחפש דרך חלופית. המחשבות מתרוצצות במוחי ומטרידות אותי שום הכחשה, הדחקה או דיבור הגיוני לא עוזר רגשות אשמה מציפים אותי "לאן אתה נוסע...בורח...מפקיר פצועים בשטח..." בחדשות אכן יש דיווחים על פצועים והרוגים מן הנפילות בוואדי ניסנס (החלק הערבי, העני והיפה של חיפה). המזוודה כבר בג'יפ מנוע הדיזל נוהם ושועט קדימה, כאשר אני חוצה את הדרך לזיכרון יעקוב ניתן לחוש שקט, דממה, לראות אורות דולקים (אכן משונה לראות לראשונה סתם מקום ישוב בלי מלחמה) ואני כבר נמצא במקום אחר בארץ של ה"אין מלחמות"... מחשבות מרגיעות עוברות בראשי: בבית החולים יסתדרו בלעדי לשבוע שהרי ואיזה יופי שמטפל הוא הרי לא מנתח חירורג. כשחזרתי מהמשפחה ביגוסלביה (סרביה) כבר היתה לה הפסקת אש העיר חזרה להמולת היום יום הבהולה המזרח תיכונית שלנו צפירות נהגים, דחיפות, סבבה של ממש.

בטלוויזיה וברדיו פוליטיקאים ופרשנים למיניהם שהוציאו אותנו לכל הסיוט הזה מסבירים לנו קודם ועכשיו, מגלגלים עיניים ואשמה לכאן ולכאן. מעניין אבחנת הפוסט טראומה בספרות מצומצמת לתחום של הפרעת דחק – חרדה אך מה עם הקשר הצבאי, מדיני, פוליטי? על מלחמה ניתן להחליט תוך שעות ספורות ואילו הנזק הפרטי הוא לעיתים דחק לשנות דור... בבית החולים הפצועים מתחילים להשתחרר במהירות מפתיעה אנשים צעירים שאצה להם הדרך הביתה אולי להודו אולי לדרום אמריקה השד יודע לאן... אפילו אורי קטוע הרגלים מן הטנק שאיתו התקשרתי במיוחד כבר נסע עם הגיטרה שלו לשיקום בתל השומר, ואט אט אני מבין שזהו זה הקיץ השרוט הקיץ לו הוא נגמר... אין יותר אדרלאנין של high טיפולי ככה זה בחיים ובטיפול נפרדים מחדש ויאללה הביתה עד המלחמה הבאה.

אצלי אישית העצירה הזאת של חזרה לשגרה הביאה עצב דכאוני של ממש, זהו נגמר מציאות נקודה, אך מכאן לאן?

באופן סימבולי לגמרי בבית אני מתחיל לקבל מכתבי התרעה תמוהים מביטוח לאומי על איזה חוב טיפשי של 72 ₪ משנת 2004, חוב שמכפיל את עצמו בקנסות עם כל יום שעובר... רק המכתבים שהם שולחים כמעט כל יום מעוררים השתאות כולל איומים על הוצאה לפועל כן הוצאה לפועל!!נו אז שייקחו כבר את הטלוויזיה הישנה שלנו אולי זה יכריח אותנו לקנות סוף סוף איזה פלזמה לעניין. אך במציאות אני לא מסוגל לטפל בשום דבר עניני ובטח לא ב"סיזיפי" מביטוח לאומי... עצב כעס ורצון לשכוח ולהשכיח מציפים אותי כמעט עד תחילת 2007.

באופן של הפוך על הפוך דווקא דלקת הראות שפקדה אותי לאחר השפעת עם שכיבה בבית של כמעט חודש משחררת אותי סוף כל סוף לטפל בעצמי להתארגן ואפילו לכתוב חיבור זה. לעצם העניין: כל הכתיבה הזאת החלה לאחר שהבטחתי לטלי באגודה הישראלית לטיפול במשפחה שאכתוב משהו על ההכחשה והרצון לשכוח בעקבות ביטול הכנס למטפלים/ות שעבדו בזמן המלחמה באזור הצפון ושהתבטל מחוסר עניין לציבור.

כך סיקרן אותי לכתוב או יותר נכון לשאול מה בעצם קרה לנו כאן בקיץ השרוט הזה? מה זה הרצון העיקש הזה לא להתכנס, לא לדבר, לא לשמוע, לשכוח, להכחיש, להדחיק, "יוק", לא היה עד הקיץ הבא?


- פרסומת -

כאן חשוב לומר כי אני מתכוון לסוג של סיכום והבנה אישית ופנימית ולא לסיכומי התפקוד העסקי – תפעולי שהיו כאן מספיק והותר כמו בעירייה, ברמב"ם ובטח בעוד מקומות. שאלתי היא מה קרה ל"מציל", למטפל ובעיקר לאדם שבי שהפך לפליט פנימי וחיצוני למשך של כמעט חצי שנה? והנה שלוש דוגמאות סימבוליות אומנם בחלקן חיצוניות אך בכל זאת ממחישות שאולי לא הייתי לבד בריק הזה אחרי הכל.

  1. בכנס בתל אביב של האגודה הישראלית לטיפול קבוצתי ניסו שני מטפלים להציג את עבודתם שנעשת כאן במקלטים אך מיעוט המשתתפים והכיסאות הריקים באולם טפחו על פניהם כאומרים "די מספיק אנו לא רוצים לשמוע יותר על מלחמות תהיו בריאים וחיזרו לכם לחיפה..."
  2. כנס האגודה הישראלית לטיפול במשפחה "מלחמת לבנון השנייה משפחות ומטפלים בסיכון" עם שם מבטיח שכזה יכולתי רק להירשם אך הכנס כאמור בוטל מחוסר עניין.
  3. בארגון ציבורי שעסק בעבודת קודש מאומצת בטיפול באוכלוסיות חלשות שנתקעו – הופקרו במקלטים הציע מישהו לערוך מפגש שיבחן את אשר קרה לנו רגשית כמטפלים. התשובה הנחרצת היתה "כבר דיברנו...כבר דובבנו...כבר עשינו..."

המסר הפנימי היה "יאללה תפסיק להתבכיין, תעביר דף, תתמודד, אתה כבר ילד גדול". מעניין לציין כי באותו ארגון חצי שנה מאוחר יותר במפגש עם מומחה לטיפול בטראומה היה קשה לעצור את שטף הדיבור של משתתפים רבים על חווית הקיץ ההזוי הזה שעבר עלינו. אז אולי בכל זאת כדאי להתעקש על הכנס הבא למרות הנושא הקשה. הרי גם למטופלים אנו אומרים לעיתים "נכון זה קשה אבל בוא נסתכל ביחד ונספר על מה שקרה אך הפעם ממקום אמפטי אפשרי ובטוח יותר"

 

ד"ר יגאל בן חיים

פסיכולוג ומטפל משפחתי       

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, מלחמה וטרור, אנשי מקצוע, מקצועיות
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רויטל רווה
רויטל רווה
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קרן הירשפלד
קרן הירשפלד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
עומר עטיה
עומר עטיה
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, נתניה והסביבה
יובל קובי
יובל קובי
יועץ חינוכי
אילת והערבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דורון נגאלדורון נגאל4/4/2007

טוב שאת מדברת. תמי, אני במקומך הייתי ממש דורש מהצוות בנהריה שעבד באופן הזה להפגש ולדבר על מה שעברתם. לעשות ונטילציה, לנתח וסתם לדבר ולעלות זכרונות וחוויות. אחרת זה אומר שעבדתם לבד בשטח ללא אחזקה, ללא שמירה וידוע שטראומות פוגעות יותר במי שהוא לבד בשטח ללא מסגרת ברורה ומוגדרת. אני זוכר שמיד אחרי שהתפוצץ אוטובוס קו 5 המפורסם מרחוב דיזינגוף (נדמה לי שזה היה הפיגוע הגדול הראשון) נשלחנו לאבו כביר מספר פסיכולוגים ועו"סים ללוות את אלה שבאו לזהות את הגופות. עמדנו חבורה של אנשי מקצוע מבוהלים, ממש נידפים ברוח. לא היה ברור מה עושים, איך ובעיקר למה. זו היתה חוויה איומה שלא עוכלה מעולם. לכן אני מציע לך לעשות הכל כדי לעבד את מה שעברת. לא לוותר לממונים, לחברים לעבודה.  שלום

תמי ריטובתמי ריטוב2/4/2007

כן, מה קרה לי בקיץ האחרון? [ל"ת]. כעו"ס במרפאה לבריאות הנפש בתחנה שבנהריה, גוייסתי לטפל בנפגעי חרדה בתחילה במיון דחק בבית החולים בנהריה ובהמשך במקלט ציבורי שהוסה לחדר טיפול בנפגעי חרדה במרכז המסחרי של מעלות.
אני מתגוררת באזור שחטף אותו קיץ יום אחר יום את מטר הקטיושות. לא נפצעתי. הגשתי עזרה לאלה שנפגעו. אבל מצאתי עצמי נפגעת. מאז אותה מלחמה אני יותר עצובה, יותר מכונסת בתוך עצמי ובוכה ממש בקלות. לא מכירה את עצמי. משהו קרה לי וזה לא עוזב. אבל בתוך הבכי הזה אני מוצאת משהו מחובר שאיני יכולה לתת לו שם. הוא מרגיש לבד אבל יש בו הרבה חום.
התחלתי השנה את לימודי לתואר שני בבית הספר לעו"ס באוני. חיפה במגמת טראומה. אני מתכוונת לעשות את התזה בדיוק בנושא הזה. אפשר וגם בזה יש סוג של ריפוי.

רות בלוםרות בלום31/3/2007

[ל"ת]אסוציאציות בעקבות דבריך... אתמול הייתי במפגש /הרצאה שעסק בנושא "האחריות בטיפול",
ריגשו אותי במיוחד דבריו של פרופ' דסברג, שנתן לנו 'הצצה' לחייו,
כמטפל ('פסיכיאטר סוציאלי', כך הוא מכנה עצמו) בניצולי שואה,
נראה היה ש'דמעותיו' , לא יבשו, על אף , שכפי הנראה עברו שנים,
כשנשאל שאלות..על עבודתו עם קבוצת ניצולים,
הוא אמר, שכעת הוא יכול להיות כמו רופא..(הכוונה:שהוא יכול להיות 'ענייני ' יותר)
"ומה הנושא הבא..?" הוא אמר.
אני מביאה את המקרה הזה כדוגמא , גם לחווייה שלי, בעניין הטראומות העכשוויות שאנו חווים כאן באיזורנו,
תערובת של : רגישות , דמעות שלא ייבשו, .. ו'רצון' לעבור הלאה..
אולי זה יכול להסביר את 'הכנסים הריקים' ..כפי שתארת, יגאל..
לא ממקום של 'עור עבה'..אלא בדיוק להפך..
להתראות ושיהיו לכולנו ימים טובים
רותי
 

דורון נגאלדורון נגאל31/3/2007

מאמר חשוב.
שלום יגאל.
מאמר חשוב. באמת מעט דברנו על המלחמה. בכלל התחושה הכללית היתה של נטישה. אף אחד לא דבר אתנו. הסביר, הרגיע והוביל. אני מתכוון מהאספקט הנפשי.   לא היתה הנהגה ברורה שיודעת איך להחזיק.  אבל זו תמיד דילמה שאני חושב עליה כמטפל: מי מחזיק את המחזיקים.  אנחנו כל כך מיומנים בלהחזיק בלי שמשהו יחזיק אותנו (חוץ מאשר בתקופת ההתמחות אולי) שלא שמנו לב והמשכנו. אני תל-אביבי אז פחות הרגשתי את סכנת המוות אבל גם אתה הרגשת את זה רק דרך ההתמוטטות הגופנית של המחלה. רק אז הצלחת לנוח. 
אין מרחב מוגן בארץ הזו שאירוע רודף אירוע ובלי סוף סכנות וחרדות.  אני רוצה להזכיר לך שעברנו מלחמה נוראית שלא ממש נחשבת. השנתיים הקשות של הפיגועים היום יומיים ולפעמים בהפרש של שעות. אנשים חיו בחרדה קיומית בלתי פוסקת. אי אפשר היה לצאת לשוק, לקניון, לתת לילדים לעשות מדורת ל"ג בעומר, לשבת בבית קפה, לנסוע באוטובוס. היה זוועה. רצפי תמונות בלתי פוסקים של אמבולנסים מפנים פצועים מאוטובוסים מרוסקים או ממסעדות הרוסות.   באופן מפתיע דווקא ההזכרות בייאוש של שנות הפיגועים עזרה לי להתגבר על הייאוש של הקיץ האחרון. כל תופת נגמרת. הכל זמני וחייב להסתיים בקרוב. 
ואולי רצפי האסונות  עם ההפוגות שאנחנו חיים בהם לא ממש מחסנות והנזק הוא מצטבר?  אני מטפל כעת ב-6 ילדים, נפגעי טרור, שהם או קרוביהם נפגעו (הם כולם יתומים). הפיגועים קרו לפני 4-8 שנים אולם אין משפחה אחת שחייה חזרו למסלולם הרגיל. הנזק הוא בלתי הפיך.
יגאל, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש על האמירה שלך: "העבודה משחררת"  היא על השלט שהיה מעל שער הכניסה לאשויץ: "Arbeit macht fre " שזה אני חושב מתורגם ל:עבודה משחררת.  כלומר, יש פה רצף של טראומות לאומיות קשות שבנו עם שמבחינה אבולוציונית הוא עמיד ויכול לספוג לא מעט, אלא, שאת הנזקים הנפשיים המצטברים שבאים יחד עם זה אולי יש צורך לעוד כמה עשורים ומרחק נאות כדי להעריך.
אלה מחשבות של לילה על הדברים שכתבת. תודה.     
.     

ניצן רניצן ר29/3/2007

הקיץ מתקרב. יגאל, תודה על הכתבה המרגשת!
אלון, להרגשתי, הקיץ המתקרב ורוחות המלחמה הנראות באופק, מציפים את הטראומה שניסינו להדחיק בנסנותנו, בכל כוחותנו, לחזור לשגרה ולנורמליות.
הלוואי שיהיה לנו קיץ שקט.
                                        ניצן

תמי גנדלמןתמי גנדלמן28/3/2007

הדיבור על טראומה. אלון יקר
נראה לי שהתופעה מתאימה לתגובות פסיכולוגיות לטראומה, שלפעמים לא ניתן לעבוד עליה בצמידות לאירוע, כי אז עסוקים בהשרדות פיזית ובהתאוששות, והעבודה הפסיכולוגית נדחית לימים רגועים יותר, של חזרה לשיגרה ולביטחון שמאפשרת עבודה נפשית.
עבודת הפסיכולוג באה צעד אחרי הטראומה. קשה לטפל באדם בהלם. קודם הוא צריך להתאושש, לעכל, להדחיק קצת, לתפקד, להחזיר לעצמו שיגרה וביטחון. רק אז ניתן אולי לפתוח את מה שמציק ולעבוד על קשיים ועל פחדים וחרדות מאירועי חיים קשים.
ממש כמו ניצולי שואה עם ההכחשה המאסיבית והשתיקה של מה שקרה שם, שעברו הרבה שנים עד ששלדים יצאו מהארון וניתן היה לדבר ולעבד את הטראומה האישית והלאומית הזאת. כך גם נפגעי הלם קרב, ופצועי מלחמה ופצועי נפש אחרים. הנפש באה אחרי הגוף. ככה זה, כנראה.
יום טוב
תמי.

אלון נוימןאלון נוימן27/3/2007

התעוררות המצוקות דווקא עכשיו. יגאל, שלום.
מאוד נהניתי לקרוא את דבריך שמהדהדים היטב גם אצלי.
מעניין גם בעבודתי בבתי"ס אני רואה שבחודשיים האחרונים, חצי שנה אחרי, מתעוררים כל מיני קולות מצוקה, כל מיני חרדות, ופתאום כן יש עם מי לדבר ועל מה לעבוד.
פתאום הנושא הזה, שהיה כל כך לא רלבנטי כבר באוקטובר, הופך להיות קיים ובועט ברבע השני של 2007.
יש למישהו הסבר לזה?
אלון נוימן, פסיכולוג חינוכי

צביאל רופאצביאל רופא26/3/2007

מכיר גם את השתיקה וההכחשה. מהטיפול הפסיכודינמי.
 שם זה אפילו עוד יותר מפחיד.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן26/3/2007

על שתיקה כקושי, על שתיקה כמנוחה.... יגאל, תודה.
המאמר שלך היה נוגע ללב ומעורר מחשבה, על השלכותיה של מלחמה על הנפש האישית והקולקטיבית שלנו, ועל המטפל הפצוע, תרתי משמע, שעובד תחת אש, ומה קורה לו בעצם, בכל התהליך. מולי להד כתב והתייחס הרבה לתהליכים שעוברים מטפלים במצבי חירום וטראומה. מאז המלחמה לא פסקה התקשורת, כדרכה, לדבר על מחדלים צבאיים ופוליטיים, וועדות חקירה והדחות צבאיות ופוליטיות. אנחנו כפסיכולוגים באמת יותר שותקים. אולי השתיקה מבטאת את הקושי שלנו לחזור, ולו גם במילים, אל אירועי הקיץ הקשה. ואולי יש בה, בשתיקה, משהו של מנוחה. כי כדי לעבור ממצב החוויה למצב ההתבוננות, המאפיין כל פסיכולוג המסוגל להתבונן על תהליכים ולהבינם, כנראה צריך להגיע שלב נוסף, של עיכול הכאב, של מנוחה לנפש שהיתה כלכך סוערת בימים ההם של הלחימה והקטיושות בצפון.
מלחמה היא אכן דבר נורא, ההגררות אליה היא כל כך מהירה בארצינו אוכלת יושביה, ומניעתה נראית לפעמים בלתי אפשרית. כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש אתה יושב ומתבונן איך חטיפת חיילים ורצח אזרחים מולידים שוב את אותן תמונות קשות- של חיילים כלכך צעירים שמובאים לקבורה, של פצועים שמאבדים חברים חלקי גוף ותמימות, של אוכלוסייה אזרחית של ילדים קטנים שמוסיפים עוד צלקת לפצעי הארץ הזאת, של מטפלים שמתקשים לחזור לשיגרה.
תודה שיצאת ממחסום השתיקה, בשביל כולנו, בהתייחסות למלחמה ההיא.
והלוואי ומתי שהוא נדע כאן גם שלום.
תמי.

סימה מנורסימה מנור25/3/2007

הי יגאל. שמחתי לקרוא את דבריך.
אני עברתי את המלחמה בקרית ביאליק.
רוב הטיפולים בוטלו-ביטלתי, בהעדר מטופלים, בהעדר ממ"ד.
פחדתי מאוד.
אני בהחלט חושבת, שיש מקום לכנס על 'החלמה מנזקי מלחמה',
כל המלחמות שעברנו.
חג פסח, חג שחרור מעבדות (פנימית) לחרות - שמח!
סימה מנור