היה או לא היה, הרהורים בהקיץ על מלחמת לבנון השנייה כאן בחיפה
הרי זה קרה רק לפני כשבע חודשים, כן הקיץ הארור הזה היה פה אצלנו, בחיפה והצפון הייתה מלחמה קטיושות נפלו מדי יום, חיפה הפכה לעיר רפאים, אוכלוסיית פליטים מבית ברחה וחזרה חליפות. כשלעצמי כמטפל המשכתי לעבוד "כרגיל" במחלקות החירורגיות בבית החולים רמב"ם אלא שהפעם הן היו מלאות בחיילים פצועים ( נראו ממש כילדים בבית ספר תיכון ) כאשר בני משפחותיהם המודאגים נמצאו סביבם. מדי פעם לאחר כל נפילת קטיושה בסביבת בית החולים החלונות רעדו ונקשו בחוזקה לאחר הבום אנו הצוות עם כל הפחדים והלחצים המשכנו לטפל ולעבוד כאילו על איזה רובוט אוטומטי. כל זאת ללא צווי חרום, כי הרי לכך הוכשרנו וכך בחרנו, כשאנחנו נותנים לאחר אנחנו חשים בחיות החיים. פתאום הבנתי את המושג "העבודה משחררת" או יותר נכון "העבודה מארגנת". כן העבודה מארגנת אותי לקום בבוקר ולהשאיר את הפחדים והלחצים בצד. כי מה יותר פשוט מאשר לרוץ לעבודה... לשכוח ולעבוד, לעבוד ולשכוח. אחה"צ הייתי נופל על המיטה בבית איזה מזל שאשתי והילדים נסעו ספק נמלטו אל הוריה ביגוסלביה וכך תוך כדי שנת אחה"צ טרופה כאשר הטפטוף מלבנון הגיע הייתי נמלט אל בין הקירות הכפולים ליד המקלחת (ממ"ד אין לנו) וחוזר לשינה המשחררת לעוד חצי שעה.
למזלי מכוון שעבודתי השנייה היתה במחלקת השיקום של בית חולים בני ציון היה לי מקום נוסף "לברוח" אליו, זאת לקראת הערב לסיבוב חולים במחלקת השיקום. כאן בשיקום חיילים פצועים שהחלו להגיע סיפרו על חוויות קשות אודות חוסר המוכנות ולעיתים ההפקרות שבה הוטלו אל תוך האש ללא ציוד מתאים עם מטרות ויעדים מעורפלים שלא ניתנו כלל להשגה. למזלם הפציעה חמורה ככל שתהייה שחררה אותם מן הסיוט הארוך ששמו לבנון. עכשיו הם כאן במיטות הלבנות אוספים את השברים ומנסים בעזרת הצוות להמשיך ולהגיע סוף סוף הביתה.
לסיום בלילה הייתי עולה על אופני הנכים שלי ורוכב בטיילת "חוף דדו" (שמזכיר עוד מלחמה רחוקה וארורה) ויוצא רכוב אל דרכי. איזה מזל, משום מה נסראללה מתחשב בנו ולא יורה לאחר רדת החשכה וכך ברכיבה ממש כמו השינה משחררת את הנפש, האדרנלין זורם ומנגנוני השכחה עובדים מצוין.
בלילה במיטה עם השינה ולעיתים ללא שינה יכולתי רק להיזכר בטנק המוזנח והחבוט שקיבלנו בבאר שבע בשנת 1973, מלחמת יום כיפור ושאיתו נשלחנו כחיילים צעירים אל תוך התופת במצרים עד אותה פציעה "משחררת". נו מה לעשות הרגל הזאת שמשחררת אותי כבר שלושים ושלוש שנה מכל מיני צרות לא רצויות. החיילים – ילדים שלא באשמתם מזכירים לי נשכחות, אכן עבודה משונה בחרתי לי בטיפול בטראומות פציעה אני תמיד חוזר איך שהוא אל עצמי וניסיוני ואולי בשל זאת בחרתי בדרך הכמעט לא אפשרית אך בהחלט מרתקת הזאת.
כשבוע לפני סוף המלחמה החלטתי סוף כל סוף כי העולם המשוגע הזה כאן בחיפה יכול לנוע גם בלעדי ונסעתי לבקר את אשתי וילדי שהיו כבר במקום מבטחים. באותו ערב כשאני מעמיס את המזוודה העקשנית והמסורבלת על הג'יפ – "טנק" שלנו כך פתאום ב- 6.00 בערך מלב השמים השחורים נפילות של קטיושות לא הרחק מן הבית. הממזר בלבנון שינה את הכללים והפעם הוא יורה גם בחושך... אני מת מפחד בחוץ הפסקת חשמל חושך מצרים (כך עוד פעם חוזרת מצרים) אני רץ להתרוקן ויאללה לשדה התעופה. ביציאה מחיפה הכביש חסום נהג שנבהל מצא לו זמן ופגע בכמה מכוניות חונות ויש לחפש דרך חלופית. המחשבות מתרוצצות במוחי ומטרידות אותי שום הכחשה, הדחקה או דיבור הגיוני לא עוזר רגשות אשמה מציפים אותי "לאן אתה נוסע...בורח...מפקיר פצועים בשטח..." בחדשות אכן יש דיווחים על פצועים והרוגים מן הנפילות בוואדי ניסנס (החלק הערבי, העני והיפה של חיפה). המזוודה כבר בג'יפ מנוע הדיזל נוהם ושועט קדימה, כאשר אני חוצה את הדרך לזיכרון יעקוב ניתן לחוש שקט, דממה, לראות אורות דולקים (אכן משונה לראות לראשונה סתם מקום ישוב בלי מלחמה) ואני כבר נמצא במקום אחר בארץ של ה"אין מלחמות"... מחשבות מרגיעות עוברות בראשי: בבית החולים יסתדרו בלעדי לשבוע שהרי ואיזה יופי שמטפל הוא הרי לא מנתח חירורג. כשחזרתי מהמשפחה ביגוסלביה (סרביה) כבר היתה לה הפסקת אש העיר חזרה להמולת היום יום הבהולה המזרח תיכונית שלנו צפירות נהגים, דחיפות, סבבה של ממש.
בטלוויזיה וברדיו פוליטיקאים ופרשנים למיניהם שהוציאו אותנו לכל הסיוט הזה מסבירים לנו קודם ועכשיו, מגלגלים עיניים ואשמה לכאן ולכאן. מעניין אבחנת הפוסט טראומה בספרות מצומצמת לתחום של הפרעת דחק – חרדה אך מה עם הקשר הצבאי, מדיני, פוליטי? על מלחמה ניתן להחליט תוך שעות ספורות ואילו הנזק הפרטי הוא לעיתים דחק לשנות דור... בבית החולים הפצועים מתחילים להשתחרר במהירות מפתיעה אנשים צעירים שאצה להם הדרך הביתה אולי להודו אולי לדרום אמריקה השד יודע לאן... אפילו אורי קטוע הרגלים מן הטנק שאיתו התקשרתי במיוחד כבר נסע עם הגיטרה שלו לשיקום בתל השומר, ואט אט אני מבין שזהו זה הקיץ השרוט הקיץ לו הוא נגמר... אין יותר אדרלאנין של high טיפולי ככה זה בחיים ובטיפול נפרדים מחדש ויאללה הביתה עד המלחמה הבאה.
אצלי אישית העצירה הזאת של חזרה לשגרה הביאה עצב דכאוני של ממש, זהו נגמר מציאות נקודה, אך מכאן לאן?
באופן סימבולי לגמרי בבית אני מתחיל לקבל מכתבי התרעה תמוהים מביטוח לאומי על איזה חוב טיפשי של 72 ₪ משנת 2004, חוב שמכפיל את עצמו בקנסות עם כל יום שעובר... רק המכתבים שהם שולחים כמעט כל יום מעוררים השתאות כולל איומים על הוצאה לפועל כן הוצאה לפועל!!נו אז שייקחו כבר את הטלוויזיה הישנה שלנו אולי זה יכריח אותנו לקנות סוף סוף איזה פלזמה לעניין. אך במציאות אני לא מסוגל לטפל בשום דבר עניני ובטח לא ב"סיזיפי" מביטוח לאומי... עצב כעס ורצון לשכוח ולהשכיח מציפים אותי כמעט עד תחילת 2007.
באופן של הפוך על הפוך דווקא דלקת הראות שפקדה אותי לאחר השפעת עם שכיבה בבית של כמעט חודש משחררת אותי סוף כל סוף לטפל בעצמי להתארגן ואפילו לכתוב חיבור זה. לעצם העניין: כל הכתיבה הזאת החלה לאחר שהבטחתי לטלי באגודה הישראלית לטיפול במשפחה שאכתוב משהו על ההכחשה והרצון לשכוח בעקבות ביטול הכנס למטפלים/ות שעבדו בזמן המלחמה באזור הצפון ושהתבטל מחוסר עניין לציבור.
כך סיקרן אותי לכתוב או יותר נכון לשאול מה בעצם קרה לנו כאן בקיץ השרוט הזה? מה זה הרצון העיקש הזה לא להתכנס, לא לדבר, לא לשמוע, לשכוח, להכחיש, להדחיק, "יוק", לא היה עד הקיץ הבא?
כאן חשוב לומר כי אני מתכוון לסוג של סיכום והבנה אישית ופנימית ולא לסיכומי התפקוד העסקי – תפעולי שהיו כאן מספיק והותר כמו בעירייה, ברמב"ם ובטח בעוד מקומות. שאלתי היא מה קרה ל"מציל", למטפל ובעיקר לאדם שבי שהפך לפליט פנימי וחיצוני למשך של כמעט חצי שנה? והנה שלוש דוגמאות סימבוליות אומנם בחלקן חיצוניות אך בכל זאת ממחישות שאולי לא הייתי לבד בריק הזה אחרי הכל.
- בכנס בתל אביב של האגודה הישראלית לטיפול קבוצתי ניסו שני מטפלים להציג את עבודתם שנעשת כאן במקלטים אך מיעוט המשתתפים והכיסאות הריקים באולם טפחו על פניהם כאומרים "די מספיק אנו לא רוצים לשמוע יותר על מלחמות תהיו בריאים וחיזרו לכם לחיפה..."
- כנס האגודה הישראלית לטיפול במשפחה "מלחמת לבנון השנייה משפחות ומטפלים בסיכון" עם שם מבטיח שכזה יכולתי רק להירשם אך הכנס כאמור בוטל מחוסר עניין.
- בארגון ציבורי שעסק בעבודת קודש מאומצת בטיפול באוכלוסיות חלשות שנתקעו – הופקרו במקלטים הציע מישהו לערוך מפגש שיבחן את אשר קרה לנו רגשית כמטפלים. התשובה הנחרצת היתה "כבר דיברנו...כבר דובבנו...כבר עשינו..."
המסר הפנימי היה "יאללה תפסיק להתבכיין, תעביר דף, תתמודד, אתה כבר ילד גדול". מעניין לציין כי באותו ארגון חצי שנה מאוחר יותר במפגש עם מומחה לטיפול בטראומה היה קשה לעצור את שטף הדיבור של משתתפים רבים על חווית הקיץ ההזוי הזה שעבר עלינו. אז אולי בכל זאת כדאי להתעקש על הכנס הבא למרות הנושא הקשה. הרי גם למטופלים אנו אומרים לעיתים "נכון זה קשה אבל בוא נסתכל ביחד ונספר על מה שקרה אך הפעם ממקום אמפטי אפשרי ובטוח יותר"
ד"ר יגאל בן חיים
פסיכולוג ומטפל משפחתי
