סקירת ספר -
זמן שאול – סוגיות בקבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון -
(אסופת מאמרים בעריכת שרי בן נתן)
ע"י יורם צ. צדיק
"ילדים קטנים מטולטלים בין מסגרת למסגרת ובין מספר משפחות אומנה, ומחכים זמן רב מדי עד אשר מתקבלת החלטה שתקבע את עתידם" - זו הקביעה המרכזית שמציגה עורכת הספר, שרי בן נתן (מנהלת בית המעבר באר-שבע לילדים בסיכון) כבר במשפט הראשון של המבוא לספר (שיצא בהוצאת עמותת "בית לכל ילד" בשנת 2000). מדובר באוכלוסיה של ילדים בסיכון, אשר על אף הפגיעות שפגעו בהם הוריהם או קרוביהם, נאלצים להמתין זמן ממושך, זמן יקר בחיי הילד, עד אשר יוחלט היכן יגדלו ולמי ישתייכו. בינתיים הם שוהים במקום-לא-מקום באי ודאות מוחלט". תהליך קבלת ההחלטות בדבר גורלו של ילד מתעכב זמן רב מסיבות ענייניות יותר וענייניות פחות.
החלק הראשון של הספר עוסק בסיבות להתמשכות התהליך. שרי בן נתן מדגישה שקיים קושי רב בהזדהות עם אשר עובר על הילד שמתבקש לחכות עד אשר ייעשה עןד נסיון, עוד טיפול בהורים, וכתוצאה של רצון להכשיר את הוריו למילוי תפקידם הילד מטולטל מינקותו ממקום למקום ומדמות לדמות. במקרים של תיקי אימוץ הילד מחכה עד אשר יושדלם איסוף החומר וארגון התיק לצורך הגשה לבית המשפט, הדיונים נקבעים פעם בכמה חודשים, ובסופו של דבר ההחלטה מתקבלת לאחר שנה וחצי עד שנתיים של דיונים בבית המשפט, שלש שנים ויותר מתחילת התהליך. "זהו זמן יקר ביותר בחיי הילד ובהחלט קריטי להתפתחותו הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית". תקוותה של שרי בן נתן שאם צעקתם של הילדים, המחכים ומחכים להחלטה על גורלם, תישמע – מקבלי ההחלטות יתחילו לפעול במהירות רבה יותר.
דר' גבי וייל, פסיכולוג קליני וחינוכי, מדגיש שלעתים ההתערבות יכולה לגרום יותר נזק מהמצב הקיים. הוא מצביע על ההמתנה הארוכה שממתינים ילדים עד שהליכים משפטיים לגבי עתידם מסתיימים. הוא מתאר את סיפורה של ילדה שהיתה בת 4 כאשר עניינה הגיע לראשונה לטיפולו של בית המשפט. רק לאחר שנתיים פסק בית המשפט על מסירתה לאימוץ. "נילי חיכתה שנתיים (כשליש מחייה!) עד שעולם המבוגרים יחליט מה יעלה בגורלה. הילדה הגיעה למשפחה מאמצת כאשר היא חשדנית, מרגישה נבגדת ופגועה לא רק ממה שעוללו לה הוריה, אלא גם פגועה מן ההמתנה במשך שנתיים במסגרת ארעית עד שהחליטו לאן תלך". וייל מדגיש שככל שילד מגיע לאימוץ מוקדם יותר, כך הנזקים מעטים יותר. וכן שחלק מן הקשיים המתגלים אחרי האימוץ היו נחסכים לו היה האימוץ מתחולל מוקדם יותר. הוא קובע ש"כל הסיטואציה של המתנה מתמשכת, גם אם הילד שוהה במסגרת אופטימלית – מהווה פגיעה והתעללות ברמה מערכתית… מדוע לא ניתן להשקיע את המשאבים הדרושים בשירותי הרווחה, בפרקליטות, בבית המשפט, על מנת שהצדק ייעשה, אך בקצב המתאים לילדה קטנה?" שואל גבי וייל.
דר' יחזקאל כהן, פסיכואנליטיקן ובעבר מנהל פנימיית "בני ברית" בירושלים, מתייחס למצב שבו ילדים שהוצאו למרכזי חירום ובתי מעבר ממתינים שם זמן ארוך. הוא מדגיש שגורם הזמן בהתערבויות טיפוליות הוא קריטי, ואין אפשרות לפצות גורם זה על-ידי עובדים מעולים, כוונות טובות ורציניות, מסירות וכו'. בתי המעבר ומרכזי החרום אינם ממלאים את תפקידם מרגע שנגזלת מהם תכונת הארעיות. אמנם הילדים נחלצים מן ההתעללויות שהיו מנת חלקם במקום המוצא שלהם, אבל הפנייתם למקום מעבר שאינו ארעי מהווה הפניה להתעללות מסוג אחר, שכן אנחנו פוגעים באפשרות ההתפתחותית הקוגניטיבית כמו גם בהתפתחות תחושת הבטחון האישי ותחושת העצמיות המגובשת שהם מנת חלקם של הילדים הבריאים והתקינים.
דר' דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני וסגן מנהל במכון "שינוי", מדגיש ש"לפעמים מוטב לדחות או אפילו לא לקבל החלטות בעניינם של ילדים, מאשר לקבל החלטות חפוזות שאינן מבוססות על בדיקה מדוקדקת של הילד ומשפחתו. הוא מתייחס לכך שאנשי המקצוע חייבים להאמין ביכולתו של האדם (ובמקרה זה - ההורה) להשתנות. אם יש סיכוי שההורה יוכל להשתקם, למה לנתק את הילד ממנו? דר' גוטליב מציע בנושא זה מבחן כפול: האם יש סיכוי שההורה ישתקם בעזרת טיפול, (במיוחד אם הוא נמצא במשבר קשה אבל זמני),והאם הוא יוכל להשתקם בפרק זמן אשר יהיה סביר מבחינת הילד. דר' גוטליב מנסח כמה הצעות מועילות: יש להדק את הקשר ושיתוף הפעולה בין פקידות הסעד לחוק הנוער לבין פקידות הסעד לחוק האימוץ. היות וחוק הנוער וחוק אימוץ ילדים נמצאים על רצף אחד, יש לראות בכל תיק נוער תיק אימוץ בפוטנציה. ראיה כזו תגרום לכך שהאופציה של האימוץ תילקח בחשבון עוד בימיו הראשונים של תיק הנוער, וכי התיק ינוהל בצורה אשר תוכל להופכו בקלות לתיק אימוץ אם וכאשר יהיה בכך צורך. משמעות הדבר הוא, שעוד בשלבים המוקדמים יהיה צורך לתעד בצורה מדויקת את הנסיונות הטיפוליים ולהגביל בזמן את הנסיונות האלו וכן לערוך בדיקות תקופתיות ומסודרות להורים ולילדים. לדר' גוטליב יש כמה המלצות לבית המשפט: אם בית המשפט מחליט לדחות דיונים בתיקים אשר עניינם ילדים, הרי שהדחיות צריכות לבוא מתוך שיקול דעת טיפולי אסטרטגי ולא בשל יומן מלא. ניתן יהיה לזרז את התהליכים כאשר בדיון הראשון בעניינו של ילד יקבע בית המשפט לוח זמנים להמשך ניהול התיק. ראוי כי בית המשפט יאיץ בצדדים לבוא לדיון הראשון עם כל התכניות והחלופות, ובכך להימנע ממצב שבו דקה לפני מתן ההחלטה צץ קרוב משפחה אשר פתאום נכמרו רחמיו על הילד והוא מבקש לאמצו, אופציה אשר תחייב בדיקה. ייתכן שיהיה צורך לעגן בחקחקה קביעה של פרק הזמן המירבי שבו יש לסיים תיקים בנושא ילדים. בתיקי גירושין ממליץ גוטליב להפריד ככל שניתן את נושא המשמורת משאר הנושאים. יש לחתור לקביעה בעניין משמורת מהר ככל שניתן.
דר' אביגיל גולומב ודר' שרי גולדשטיין-פרבר מעלות את נושא ההזדהות של אנשי המקצוע עם ההורה המבוגר או עם הילד. "בבואנו לקבוע גורלות של ילדים, מתעוררת מיד בעית ההזדהות. מצד אחד, על אנשי המקצוע להיות שומריו של הילד, להגן על זכויותיו, על צרכיו ועל עתידו; מצד שני אנחנו מתקשים לעשות מעשה שיפגע בהורים, לקחת מהם את הילד, להניח שהן אינם מסוגלים לגדלו, או שאין בכוחו של טיפול להביא למצב שבו יהיו מסוגלים לגדלו" . "עקרונית אנחנו מכירים בכך שיש הורים שאינם מסוגלים לגדל את ילדם ואף מזיקים לו…" אך "לאמיתו של דבר קיימת התנגדות חזקה למשמעותו של החוק ומשתלטת תחושה שלקיחת ילד מהוריו היא הדבר הנורא ביותר בעולם"…"תחושה זו נובעת בדרך כלל מהזדהות עם עמדת ההורה, וברמה הבלתי-מודעת - עם עמדת ההורה שבתוכנו. זוהי הזדהות של מבוגר עם מבוגר"…"בועדות ההחלטה בדרך כלל אין מישהו מסוים שמייצג את הילד, ובודאי שאין מישהו שבירר מה הילד רוצה…לעתים קרובות האדם שבדק את הילד כלל לא נמצא בועדה. כמות הדיווחים ומספר האנשים 'של ההורים' עולה כמעט תמיד על כמות הדיווחים ומספר האנשים 'של הילד' ". המחברות מזכירות שכיום פועלת בישראל ועדה שתפקידה לסקור את כל החקיקה בעניינם של ילדים ולגבש הצעות לחקיקה כדי שהילד יעמוד במרכז.
מרים פבר, פקידת סעד ראשית של משרד העבודה והרווחה, מתארת בפרק חשוב את התמודדות שירותי הרווחה עם תפישת הזמן בחיי הילד. השמה של ילדים מחוץ למסגרת משפחתם נעשית במצבי חירום או בהשמה מתוכננת. כאשר פוקדים מצבי אסון וחולי משפחות שתפקודן היה תקין עד לאירוע, נבדקת אפשרות של השמה בחיק המשפחה המורחבת. השמה מתוכננת קורית כאשר מזהים מצב של הורים מזניחים או פוגעים. בעבר היתה התופעה של ילדים הגדלים בפנימיות נורמטיבית, אך הנורמות המקצועיות והחברתיות השתנו. ילדים בגיל צעיר אינם גדלים כיום מחוץ לביתם, אלא אם כן מדובר בבעיות חמורות במשפחה. המסגרות הפנימייתיות לגיל הרך נסגרות בהדרגה והמסגרות התחליפיות קטנות יותר ואינטימיות יותר, אך גם בהן אין קביעות ויציבות, ואין קשר רציף של הורה ביולוגי או פסיכולוגי. בתי המעבר נחסמים עקב שהות ממושכת של ילדים הממתינים, כביכול, לאימוץ. הבנה כי ילד מועמד לאימוץ אינה מכניסה את המערכת לעבודה בתהליכים מואצים כמצופה. היכן נעוץ הקושי המעכב את המשך התהליך?
בעבר היה נהוג להקטין את טראומת היציאה מהבית על-ידי הרגעת ההורה בהבטחות שונות, כגון: זמניות הניתוק, אפשרויות הביקור, האוניברסליות של חיי ילדים בפנימיות, ההבטחה שההוצאה מהבית תסייע לו ולילדו. ההורה היה נירגע והילד בעקבותיו, אך הטישטוש של משמעות האירועים אינו מסייע להורה להבין שעליו להשתנות ובמהירות, שאם לא כן הוא עלול להפסיד את ילדו. ייתכן שיש השפעה גם לקושי הרגשי להחליט על ניתוק ילד מהוריו אצל כל המעורבים בקבלת ההחלטות. קשה רגשית לנהל תהליך טיפולי גלוי עם ההורים ולהעלות את כל האופציות האפשריות, כולל האימוץ, עקב קיום מרכיבים של הזדהות עם ההורים (כפי שתיארו דר' גולומב ודר' גולדשטיין-פרבר), ולהפך – בשל הפחד מתגובתם האלימה. ואז לעתים מתחיל תהליך של נסיונות שיקום עקרים, שמטרתם לחמוק מן ההחלטה הקשה בלי שהמטפלים יאמינו ביכולת השיקום.
פבר מדווחת שפותחו תוכניות להורים המתקשים בגידול ילדיהם, כגון "יחדיו", "הקן" ו"אוריון". תוכניות אלה יועדו להורים אשר בעבר נהגו לשלוח את ילדיהם לפנימיות או שילדיהם נמסרו לאימוץ – הורים אשר הוגדרו כחסרי מסוגלות הורית. כיום יש מעבר מגישה פטרונית להכרה ביכולות, בזכויותיה ובאחריותה של המשפחה ומדברים יותר על "שותפות" עם ההורים. פבר מתארת את ההקפדה על הפרדת רשויות: עובד סוציאלי העוסק בשיקום המשפחה, לא יפעיל את חוק הנוער להגן על קטין. פקיד סעד לחוק הנוער המגן על קטינים לא ייטול ילד לצמיתות לצורך אימוץ. כאשר בוועדת החלטה עולה לדיון עניינה של משפחה אשר ספק אם תוכל לגדל את ילדה, ובונים תוכנית שיקום לילד במשפחה, לא ילווה עובד האימוץ את התהליך, כדי שלא יוכתם נסיון השיקום על-ידי איום לקיחת הילד. אך עקב כך גם האמת שאלטרנטיבת האימוץ קיימת לא תיאמר להורים במלואה, למרות שעליהם לדעת את כל הסיכונים והסיכויים כדי להתאמץ ולהצליח.
פבר מתארת תכנית חדשנית של "קבוצות דיון משפחתיות", שבה מועברת קבלת ההחלטות על עתידו של הילד אל המשפחה המורחבת. שירותי הרווחה אוספים את כל המידע, את כל האופציות הטיפוליות האפשריות ואת ההערכות המקצועיות, ומוסרים את כל המידע לקבוצת חברי המשפחה המורחבת. מרגע זה ואילך השרביט עובר למשפחה ועליה לבחור ולהציע את התכנית המתאימה ביותר לילד. הקבוצה המשפחתית עם מתאספת ומתמודדת עם המצב ובוחנת פתרונות אפשריים שידרשו מעורבות של חברי המשפחה המורחבת. "נדרשת מאיתנו ההכרה, במוגבלות ההצלחה עד כה, נדרשת יכולת לוותר על העוצמה של קבלת החלטות, להפוך ל"מאפשרים" ולא בהכרח מחליטים עבור האחר" אומרת מרים פבר. ההצלחה בקיצור זמן הביניים המייסר והמיותר תלויה, אם כך בכמה גורמים: ההכרה של שירותי הרווחה בצורך לקצר זמן זה, אינטנסיביות ושותפות, כבוד להורה ולילד ולזכויותיהם, ושימוש נכון במידע פנימי של המשפחה על-ידי העברת החלטות מירבית למשפחה המורחבת.
הפרק היחידי בספר שאיננו בעל כיוון קליני הוא הפרק שכתב פרופ' אפרים בן-ברוך מהחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון על תפישות של זמן: הזמן כמחזורי (כמו בטבע, מחזור של יום ולילה, עונות השנה ועוד), הזמן כקוי ואינסופי (הזמן זורם תמיד בכיוון אחד, בקצב אחיד וקבוע, בלתי הפיך ואינו מסתיים), והזמן כחלק ממטלה (להשגת המטלה יש זמן קצוב, עם התחלה וסוף, כמעין "שעון חול", שהחול בו הולך ואוזל ). הוא מדגיש שלוש התפישות האלה יכולות להתקיים בנו בו-זמנית, אם כי לעתים אין הרמוניה שוררת בין שלש התפישות. מהמאמרים שנסקרו עד כה ניתן לומר שהגישה הנפוצה בטיפול בנושא ילדים בסיכון היא הגישה של הזמן האינסופי והבלתי-הפיך, ורוב הכותבים חושבים שלטובת הילד על כל הגורמים (אנשי הרווחה, המומחים שעורכים איבחונים, ובתי-המשפט) לאמץ את גישת הזמן המוקצב למשימה, ולקצר את התהליכים.
החלק השני של הספר נכתב כולו על ידי שרי בן ארי ונקרא "הטראומה התהליך והילד". בחלק זה היא מתארת בהרחבה את בתי המעבר השייכים לעמותת "בית לכל ילד", שהיא מנהלת את אחד מהם. היא מתארת את התנאים לקליטת ילד בבית המעבר, את תהליכי האיבחון של הילדים וההורים, ואת דרכי ההתערבות שמופעלים בהם. לאחר שנכשלו נסיונות טיפוליים בקהילה, אחת האפשרויות היא הפניית הילד לבית-מעבר. בית המעבר בא כ"מקום אחר", דהיינו מערכת בלתי תלויה אשר לא היתה שותפה בתהליך קבלת ההחלטות הקודמות. לכל הגורמים המעורבים (לשכת הרווחה, הורים, משפחה מורחבת, שירותים שונים בקהילה), ניתנת הזדמנות נוספת להתארגן, לשקול ולחשוב על פתרונות למצב המשפחה והילד. בבית המעבר נעשות תצפיות בילדים, ובאינטראקציות בינם לבין ההורים, כשהם באים לביקורים. לדברי שרי בן נתן ילדים הסובלים מעזובה קשה או שחוו התעללות פיזית או מינית מגלים בדרך כלל חרדה רבה באחד או יותר מן המוקדים הבאים: רחצה, השכבה, שינה ואכילה. במפגשים בין ההורה לילד נוכח תמיד איש צוות. נוכחותו מציקה לעתים להורה, ולעתים היא מתפרשת כחוסר אמון בסיסי וכחדירה מופרזת לקשר הפרטי שלו עם הילד, אך היא חיונית משום שהילד הוצא מן הבית עקב פגיעות חוזרות ויש להבטיח לו הגנה מרבית. אנשי הצוות מנסים להקנות להורה כלים חדשים בהתקשרות עם הילד. לדבריה של שרי בן נתן זה נעשה תמיד בעדינות ומתוך מתן כבוד להורה.
כלי אבחוני שמופעל בבית המעבר הוא "התכנסות המשפחה המורחבת (מה שמרים פבר קראה בשם "קבוצות דיון משפחתיות"). בהתכנסות כזו מבהירים מידע לכל המשפחה שמדובר במצב קשה, בוחנים את כל הנסיונות שכבר נעשו במשפחה, ומעלים בחשיבה משותפת אפשרויות של טיפול בילדים ותמיכה בהורים. בירור כזה מבטיח שאם נסיונות לא יעלו יפה והתיק יגיע לבית המשפט, לא יקרה מצב שבני משפחה שלא גויסו עד עתה מחוסר הבנת הסיכון לניתוק הילד, מופיעים לפתע ויש לבדוק את כשירותם לגדל את הילד.
בפרק נפרד מתארת שרי בן ארי את סוגי ההתעללות: פיזית, מינית, ועזובה (neglect). ניראה שהתרגום המתאים יותר ל neglect הוא "הזנחה" ולא "עזובה". מעניין שששרי בן ארי איננה מזכירה את ההתעללות הנפשית, שיכולה להיות לעתים הרסנית לא פחות מן הסוגים האחרים, ושנכללת בחוק במסגרת התיקון מס' 26 לחוק העונשין (שנהוג לכנותו "החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע"). שם (בסעיף 368ג') נכתב: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו מאסר תשע שנים". שרי בן נתן ממשיכה ומתארת פרופילים של הורים פוגעים. היא מציינת שאחת ההפרעות הקשות והשכיחות אצל הורים הנוטים לפגוע בילדיהם היא האישיות הגבולית. בתחום ההתעללות המינית היא מתארת שלשה פרופילים של הורים פוגעים. בפרק מיוחד היא מתארת את הקשר שנוצר בין הורה נרקומן לבין ילדו. התיפקוד של ההורה איננו יציב. למרות שיש לו כוונות טובות להיות הורה טוב, ובזמנים מסוימים הוא אכן כזה, התיפקוד שלו איננו יציב. הילד סובל מאי ודאות, מאכזבות רבות מן ההורה, שמבטיח ואינו עומד בציפיות. לעתים קרובות סובל מהזנחה.
בפרק האחרון בספר שרי בן נתן חוזרת לנושא הזמן שלוקחים התהליכים של האיבחון הטיפול וההחלטה על גורלם של ילדים. לדעתה רצוי לזהות את "האוכלוסיה בסיכון" ולחייב אותה בקורס הכנה להורות, כמו שבתחנות לבריאות הציבור מכינים את האמהות הצעירות לקראת הלידה. במידה שמזהים שהמשפחה איננה מתארגנת או שקיימים ביטויים של אלימות ו/או עזובה, חיוני לדון בהקדם עם ההורים ולסכם יחד איתם מהם הקוים האדומים. הגדרת הקוים האדומים, כולל הגדרת זמן מוקצב לשינוי הדרוש, תאפשר להגדיר מהר יותר מתי התוכנית נכשלה, ולהגיע להחלטה שההורה כניראה לא יצליח להשתנות גם עם המשך נסיונות טיפוליים. "התהליך ההכרחי הוא: איבחון מהיר ומעמיק, תוכנית טיפול אינטנסיבית למשפחה, שיש בה יעדים ברורים לכל הגורמים, וכשהאלטרנטיבות ליעדים הללו גם הם ברורים ומפורטים. מימד הזמן חייב להיות חלק בלתי נפרד מהתוכנית" מדגישה שרי בן נתן.
ניראה שהספר הזה, עם המאמרים המעניינים הכלולים בו, יוכל לתרום את חלקו בזרוז התהליכים, בשיפור במתן עזרה להורים, אך מתוך הבנת הצורך של הילדים שלא להיות שרויים במשך תקופות ארוכות באי ודאות. הספר מומלץ לכל הגורמים העוסקים באיבחון וטיפול בילדים, ולא רק לעוסקים בילדים בסיכון.
גירסה מקוצרת של הסקירה הופיעה ב"רפואה ומשפט", גליון מס' 24, מאי 2001.
