אילן הלפרין1 , עמוס קורצ'ין 2
1. המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, מחלקה נוירולוגית, מרפאת זיכרון.
2. הקתדרה לנוירולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
פורסם ב- "הרפואה" - כרך 145, חוב' ג', מרץ 2006
הקדמה
תהליך ההזדקנות הנורמאלי מלווה בשינויים מוחיים הבאים לידי ביטוי ביכולות קוגניטיביות בתחומים שונים כגון יכולת הסקה אינדוקטיבית, התמצאות מרחבית, מהירות תפישה, יכולת חישוב, כושר ביטוי וזיכרון. חלק מיכולות קוגניטיביות אלה, כגון מהירות תפישה ויכולת חישובית, מראות ירידה עקבית החל מגיל 25. יכולות אחרות מדגימות אופטימום בגיל גבוה יותר: כושר ביטוי או התמצאות מרחבית מגיעים לשיאם בטווח הגילאים שבין 45 - 65 שנה והירידה מתחילה רק לאחר מכן [1]. מחקרי הדמיה הדגימו ירידה עקבית בנפח החומר הלבן של אונות המצח והרקה החל מגיל 15 בה בשעה שנפח החומר האפור עולה עד לגיל ממוצע של 45 והירידה מתחילה רק לאחר גיל זה [1]. אחת השאלות המרכזיות בתחום זה הינה קביעת הגבול שמעבר לו השינויים יוגדרו כאבנורמאליים או כשיטיון. הבעייתיות בקביעת גבולות הנורמה נובעת בין היתר מן השונות הרבה ביכולות הקוגניטיביות עם תהליך ההזדקנות. באדם מסוים תופיע ירידה ביכולת נתונה לעומת שימור מרשים של יכולת אחרת, בעוד בפרט אחר יכולה להתקבל תמונה הפוכה. קיימים עם זאת מספר מאפיינים המאפשרים אולי הבחנה בין ירידה "נורמאלית" לבין תחילת שיטיון . בתהליך ההזדקנות הנורמאלי מתגלה קושי ברכישה ולימוד של מידע חדש לעומת גילאים צעירים יותר, אולם דברים שנלמדו אינם נשכחים במהירות רבה יותר. בניגוד לכך, בחולים הסובלים ממחלת אלצהיימר (מ"א) מתגלים בצד הירידה בקצב הלימוד הן בעיה של שימור החומר הנלמד ללא תלות במידת ההשקעה בלמידת החומר, והן הרחבה של הקשיים הקוגניטיביים לתחומים נוספים, עד לכדי הפרעה בפעילות היומיומית [1]. מחקרים של השנים האחרונות מנסים להגדיר שלב ביניים בין שינויים קוגניטיביים המלווים הזדקנות נורמאלית לבין מ"א. שלב זה מכונה לאחרונה "הפרעה קוגניטיבית קלה" - Mild Cognitive Impairment (MCI).
שיטיון (Dementia, דמנציה) מוגדר בדרך כלל ככשל בזיכרון המתלווה לכשלים קוגניטיביים נוספים, המהווים התדרדרות ממצב קודם. המחלה המזוהה ביותר עם שטיון היא מ"א. זוהי מחלה ניוונית הגורמת תחילה לפגיעה בזיכרון. מ"א מתפתחת באיטיות ולא ניתן לקבוע, אפילו בדיעבד, מתי בדיוק הופיעה. זאת משום שירידה מסוימת בתפקוד הקוגניטיבי מאפיינת את הגיל הקשיש וההבדל בינה לבין ירידה פתולוגית איננו חד. מאידך, כמעט כל חולי מ"א מדווחים על שלב התחלתי (שלעיתים נמשך מספר שנים) אשר בו נפגע רק הזיכרון [2].
ההגדרה הקלינית המקובלת כיום ל - MCI מתייחסת למצב קליני שבו הפרט מתלונן על ירידה קוגניטיבית הנמשכת לפחות חצי שנה, ובה חווה הפרט הפרעות זיכרון העולות על הצפוי מגילו. עם זאת, התפקוד היום יומי נשמר והבדיקות אינן מעלות עדות לפגיעה בתחומי קוגניציה אחרים ולכן הפגיעה אינה נחשבת כשיטיון [3]. MCI אינה מוגדרת ומסווגת ב - DSM-IV או ב - ICD 10. הקושי הקיים בסיווג ההפרעה זאת הינו רב. ראשית, עם העלייה בגיל קיימות תנודות במצב הקוגניטיבי ולכן קיים קושי להעריך במדויק את מצב הנבדק [4]. שנית, האטיולוגיה של MCI אינה אחידה. סיבות רבות עשיות להוביל למצב זה ולא רק התפתחות מ"א [5]. הצורה השכיחה של MCI כוללת כמרכיב עיקרי אובדן זיכרון (AMCI – Amnesic MCI), אם כי אצל נבדקים אחרים הירידה הקוגניטיבית ניכרת בתחומים אחרים ולא בעיקר בזיכרון [6]. ולבסוף, אין תמימות דעים בין החוקרים בנוגע למבחנים אחידים לאבחון MCI ובשל כך קשה להשוות את הנתונים מן המחקרים השונים בנוגע לשכיחות MCI באוכלוסיה וכן כמה מאלו הסובלים מהפרעה זאת יפתחו שיטיון.
