האווירה בחדר הטיפול של נפגעי טראומה מינית
נעמה בר-שדה, פסיכולוגית קלינית ומדריכה
מתוך הרצאה במכון סאמיט, ספטמבר 2006
העבודה עם נפגעי תקיפה מינית מפגישה את המטפל עם מחוזות שמצויים בהם רגשות מעורבים של כאב וזעם, בדידות מהולה בייאוש, גועל, אשמה, ובושה. רב בהם הבלבול הכאוטי, ההצפה הרגשית ואי-ההבנה. יש קושי בעיכול ובָּיכולת להכיל. הפחד וחוסר האונים-משתקים. השנאה העצמית חוסמת כל אפשרות של הנאה. תחושת הפרת הפרטיות והחודרנות היא בלתי נסבלת.
המטפל נפגש בָּידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה.
ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר.
המטפל מיטלטל נוכח השוֹק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה
ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר.
האווירה בחדר הטיפול נצבעת במגוון צבעים, ניחוחות וטעמים ייחודיים. כל מטופל יוצר את הסביבה שלו, ו"לכל סביבה יש דפוס שלה ועל כן היא ייחודית" (בולס, 1987, עמ' 215). ההרכבים שונים, העוצמות אחרות, אבל הם מופיעים שוב ושוב אצל כל אחד מן המטופלים, מזכירים לנו שאנחנו בשדה של התקיפה המינית.
נראה בהמשך, כי היכולת של הזוג הטיפולי להתחבר לאווירה המיוחדת הזאת, תאפשר למטופל לחוות את ההפנמות הקדומות של הוריו המתעללים או הנעדרים, ודרך חוויה זו יתאפשר סוג ההבנה שחיוני לשינוי. שכן, "לאחר שחווים פעם את המציאות הפנימית ומתמודדים איתה, נעלם הצורך לבנות שוב ושוב אשליות והכחשות חדשות" (מילר, 1979, עמ' 133), אשר נועדו לסייע למטופל להימנע מלחוות מציאות פנימית כה קשה. המטופלים קולטים, כי התגונְנו עד כה מפני דבר שהתרחש בהיותם חסרי אונים, אך לאחר השינוי במציאות החיצונית והשינוי הפנימי, הוא לא יכול להתרחש עוד.
הסתכלות דרך העדשות של חווית הפגיעה המינית, מקרינה על אווירה ייחודית בחדר הטיפול.
אתמקד בחלק ממרכיבי אוירה זו: אתחיל בשתיקה המהולה ומונחית על ידי הסוד. ממנה אעבור לשאלת הגבולות אשר באה לידי ביטוי במשאלה לקרבה הנמצאת בקונפליקט עם הפחד מחודרנות ומבטאת צורך במרחק. הבושה והאשמה נוגעות בליקוי מייסר של תפיסת המציאות של הקורבן, ואילו זיכרונות הגוף מבטאים את שלא ניתן לומר במילים. לבסוף אתייחס לניתוק (דיסוציאציה), אשר מאפשר חיים אבל פוגע בחיוּת.
