קול חמות וקול כלה:
קולות אחרים או קולות של "אחרות"?
מאת ד"ר שרה ברסלרמן
הספרות הפסיכולוגית והמשפחתית המועטה המתייחסת לסוגיית יחסי חמות-כלה, נוטה לראות יחסים אלו כבעייתיים (Bryant, Conger & Meehan, 2001), וכקשורים בעיקר לאפיונים אישיותיים של החמות (Duvall, 1954; Spielrein, 2001). המחקר הנוכחי בחן יחסי חמות- כלה כתוצר של "אחרות" הנשים במשפחה ובחברה, וכנרטיב התנגדות מוסרית של נשים במצבי קונפליקט (ברסלרמן, 2002 ;Linn, 2001b). קולות ה"אחרות" הנשית חולצו בראיונות עומק אישיים (Brown & Gilligan, 1993; Linn, 2001b) וראיונות בקבוצות מיקוד (focus groups) (Wilkinson, 1999;Crawford & Kimmel, 1999)' והעלו שתי קטגוריות מובחנות: פרקטיקה של גבולות ופרקטיקה של האשמה. הדיון בממדים אלו, מעלה את מוטיב ה"אחרות" הנשית כתימה מרכזית, העוברת שינוי תוך-מיגדרי ובין-מיגדרי לאורך מחזור החיים הנשי. נרטיב זה העלה קולות תוקפניים ולוחמניים שהציגו את יכולתן של נשים להיות דכאניות כלפי נשים אחרות, לא פחות מאשר את היותן קורבנותיו של דיכוי זה.
חמות-כלה: שתיקה, קול ואחרות
יחסי חמות-כלה תועדו בספרות האנתרופולוגית כבעייתיים וכבעלי השלכות על יחסים אחרים במשפחה (Cotterill,1994), אך למרות זאת הינם תחום מוזנח במחקר הפסיכולוגי ההתפתחותי, המשפחתי והפמיניסטי (Cotterill, 1994; Bryant, Conger & Meehan, 2001; Goetting 1990). המחקרים הפסיכולוגיים המועטים שנעשו בנושא זה נטו להאשים את החמיות בבעייתיות של היחסים (Cotterill, 1994; Duvall, 1954; Fischer, ). מנגד, גם הטענה השכיחה בתיאוריות של פסיכולוגית האישה, כי נשים נוטות לפתור מצבי קונפליקט בינאישיים בדרך פייסנית והרמונית (De Beauvoire, 1964 ;Gilligan, 1982; Plant, Hyde, Keltner & Devin, 2000)- אינה מתיישבת עם ממצאי המחקרים המגלים בעייתיות בלתי פתורה ביחסי חמיות וכלות (Duvall, 1954; Linn&Breslerman, 1996). בנסיון לחרוג משתי תפיסות שיפוטיות אלו, בחן המחקר הנוכחי את יחסי החמות והכלה כצומת בה נפגשים שני קולות "שונים" של נשים שהינן "אחרות" בחברה ובמשפחה. "אחרות" זו נבחנה גם כנרטיב של נשים המתנגדות למיצובן כ"אחרות" על פי התסריט של החברה הפטריארכלית (Linn, 2001b). המתודולוגיה המחקרית יצאה בעקבות מתודולוגיות הקול השונה של גיליגאן, ומתודולוגיות ההתנגדות המוסרית של לין בניסיון לחלץ את מרכיבי "אחרותו" (Gilligan, 1982, 1991; Linn, 2001b, 2002).
סקירת ספרות
המחקר הפסיכולוגי-התפתחותי הראשון והנרחב ביותר בנושא זה עד כה, נעשה על ידי אוולין דובאל (Duvall, 1954), אשר ביקשה בשידור רדיו חי מחוף לחוף בארה"ב, בשעת לילה מאוחרת, ממאזיניה לכתוב לה "מיהו בן המשפחה הבעייתי ביותר?". 75% מתוך למעלה מ-5,000 הגלויות שהתקבלו, ציינו את החמות כדמות המשפחתית הבעייתית ביותר. דובאל מצאה כי התלונות היו רבות יותר בשנים הראשונות לנישואין, ואצל משפחות יהודיות ועירוניות. מתלונות אלו יצרה דובאל את "סינדרום החמות", המאופיין בעיקר ע"י התערבות, רכושנות וביקורתיות, וקשר תכוף וקרוב מדי של החמות בחיי ילדיה הנשואים. טענות החמיות כלפי כלותיהן היו בעיקר אי-אכפתיות, ריחוק, ופרוש הרצון של ההורים לעזור, כהתערבות וחטטנות.
מחקרה של דובאל, כמו המחקרים המועטים שנעשו בעקבותיה, נטה לייחס לתכונות האישיות של החמות ("סינדרום החמות") משקל מרכזי בבעייתיות, והסיק מכאן כי החמות הינה הגורם ליחסים הבעייתיים בן חמיות וכלות (Cotterill, 1994; Landis & Landis, 1963; Mitchell, 1994; Marotz-Baden & Cowen, 1987; Kenyon, 1994 ; Goetting, 1990; Shifrin, 1996; Toland-Serb, 1978). גם מחקרים אחרים העלו כי יותר בני זוג סבורים שהגורם לקונפליקט הם הורי הבעל מאשר הורי האישה (Price, 1992; Comarovsky, 1964; Kirkpatrick, 1963; Bryant, Conger & Meehan, 2001). רוב המחקרים הללו יצאו מהאוריינטציה ההתפתחותית-הפסיכואנליטית (Spierlrein, 2001) של פרויד (Freud, 1965), שנבנתה מנקודת מבט גברית (Gilligan, 1982), לפיה, הבעייתיות ביחסי חמות-כלה הינה תוצר התפתחותה הפסיכולוגית הכושלת של האישה (; מאסלין, 1996 ;סקארף, 1990; Douglas, 1995; Pillari, 1991 ; Spielrein, 2001 ).
הנטייה להאשים את החמות בבעייתיות של היחסים הורחבה עד למציאת קשר בין עצם קיומה של החמות ובין תוחלת החיים של נכדיה: אקרט ובייז (Eckart & Beise, 2002), בחנו את רשומות הכנסייה בגרמניה מהמאות ה- 18 וה-19, ומצאו כי סיכויי תינוקות להגיע לבגרות היו נמוכים יותר (חמישים אחוז) כאשר אימו של הבעל היתה בחיים, לעומת היותה של אם האישה בחיים בהיוולדו ( 79% ).
סוגיית היחסים הבעייתיים בין חמיות וכלות היתה גם מרכז עניינו של המחקר הראשון על "יחסי חמות-כלה בישראל" (ברסלרמן, 1993). במחקר חלוץ זה, נבדק טיבם של יחסי חמות-כלה בישראל והקשר בין משתנים מצביים ואישיותיים, ובין שביעות הרצון מיחסים אלו. המשתנים המצביים שנבדקו היו: משך זמן הנישואין של הכלה (Duvall, 1954; Fischer, 1983) ויציאה לעבודה מחוץ לבית (מרקוס ודורון, 1988; פרוינד, 1988; יזרעאלי, 1988). המשתנים האישיותיים שנבדקו: הסגנון הקוגנטיבי (Gilligan, 1982) ומצב רוח דפרסיבי (Campbell, 1976; Torgoff & Torgoff, 1977).
ממצאי המחקר הצביעו בראש ובראשונה על אי-סימטריה בולטת בין אוכלוסיות החמיות והכלות, שנמצאה כבר בשלב הדגימה. 50% מהחמיות שהתבקשו להשתתף במחקר סרבו לעשות כן (חלקן טענו שהן לא "החמות הטיפוסית"). לעומת זאת, הענות הכלות היתה כמעט מלאה, ורק כלה אחת סירבה להשתתף במחקר. אי-הסימטריה עקבית נמצאה גם בפרמטרים שבחנו את שביעות הרצון של החמות והכלה מהיחסים ביניהן. בעוד ש-75% מהכלות דיווחו על בעייתיות ביחסים, רק 25% מהחמיות סברו שהיחסים בעייתיים. כמו כן, בבדיקת הערכת הקירבה ביחסים על ידי הנשים, עלה כי 79% מהחמיות העריכו את היחסים כקרובים או קרובים מאוד, לעומת 51% מהכלות.
אי- סימטריה נוספת נמצאה ביכולת הנשים ליחס תכונות חיוביות או שליליות לחמיותיהן או לכלותיהן: בעוד הכלות התקשו לציין תכונות חיוביות אצל חמיותיהן, והרבו בציון תכונותיהן השליליות, מצאו החמיות בקלות תכונות חיוביות אצל הכלה ונמנעו מלציין תכונות שליליות. תופעה זו הוסברה כקשורה לסטריאוטיפ החברתי של החמות ("סינדרום החמות" של דובאל), המהווה לגיטימציה לכלות לומר דברים שליליים על החמות, ושאיפת החמיות להימנע מהזדהות עם איפיוני ה"חמות הטיפוסית".
ריבויי אי-הסימטריה בין החמיות והכלות נראו כמרמזים על טשטוש התחומים בהגדרת הנורמליות או הפתולוגיה של יחסים של בני אותו מין בתוך המשפחה. הגדרות אלו עלינו לחפש בתחום התיאוריה המשפחתית, המתייחסת לבעייתיות ביחסי חמות-כלה כאל נורמה, ולקונפליקט בין נשים אלו כאל מצב נתון (Duvall, 1954; Price, 1992; Bryant, Conger & Meehan, 2001; Barash-Shapiro, 2001). תחום המשפחה מתקשר עם מיתוסים רבים (שרלין, כץ ולביא, 1992), ומיתוס החמות הינו אחד המושרשים שבהם: התיאוריה המשפחתית יוצאת מתוך הנחה מוקדמת שהחמות הינה "אחרת", בעייתית ובעלת תכונות שליליות (Duvall, 1954; Goetting, 1990). ניתן היה לצפות לרגישות מיגדרית רבה יותר בתאוריה המשפחתית הפמיניסטיות (Ferrari, 2000; Goldenberg & Goldenberg, 1996b), הרואה במשפחה מקור ראשון להקניית מושגי זהות מינית, כוח, תפקידים ושיפוט מוסרי (Moller Okin, 1989). תיאוריה זו (לו היתה מתייחסת ליחסי חמות-כלה) היתה רואה בקונפליקט בין הנשים תוצאה בלתי נמנעת של תפקידן המשפחתי, שהיה, אולי, נמנע לו הסוציאליזציה החברתית היתה בלתי פטריארכלית. שכן, תיאוריה זו רואה את המשפחה כחלק בלתי מנותק מהחברה הכללית, אשר ממנה לומדות הנשים על נשיותן, זהותן והמוסר הנשי (De Reus, MelonBeach & De Genova, 2002; Yalom, 2001). מושג האמהות, כמושג מרכזי בתיאוריה המשפחתית הפמיניסטית (Goldenberg & Goldenberg, 1996b) , הינו מושג מרכזי גם ביחסי החמות והכלה: אם עד לנישואיו קיבל הגבר שירותים אימהיים מאימו, ולאחריהם, הוא יקבל שירותים אלו מאשתו (שפלן-קצב, 2001), חילוף תפקידים זה עלול להיות גורם לבעייתיות בשל סירובן של הנשים לוותר זו לזו על תפקיד מיוחד זה (Berg-Werger, McGartland & Tebb, 2001). בנוסף, מיתוסים סותרים נקשרו לתפקיד האמהי: מחד, תפקיד האם נתפס כתפקידה החזק ביותר של האם במשפחה; מאידך, על ידי הצגת חשיבות התפקיד בחיי הילד, נוצרת גם תופעת "האשמת האם" ("mother-blaming" - Tong, 1989). "האשמת האם", ובדיעבד גם החמות, מתרחשת בדרגות שונות, החל מהאשמה פסיכולוגית בגרימה לחוסר בטחון או סכיזופרניה של ילדיה, בהיותה אם קרה, דוחה ונוירוטית, ועד הביטוי הפולקלוריסטי של ה"אם היהודיה" והחותנת או החמות (Nicolson, 1997; Caplan, 2000). אי-סימטריה זו בין תפקידי נשים וגברים במשפחה מוצגת לעיתים קרובות כנתון, בו נשים מואשמות על היותן גם בעלות כוח וגם הרסניות (אלבוים-דרור, 2001; Hare-Mustin, 1988).
בספרות הפסיכולוגית החדשנית, העוסקת רבות בקשר בין נשים וכוח (Toerien & Durrheim, 2001) בספירה הציבורית, בעולם העבודה ובזירת התמודדות גברית (Benjamin, 1997), קיים עדיין ידע מועט ביותר לגבי כוח נשי המופעל על ידי אישה כנגד אישה אחרת. כך, למשל, תפקיד שמירת הקשר עם בני המשפחה המורחבת נחשב לתפקיד נשי המבטא כוח במערכת המשפחתית (Di Leonardo, 1992; Komarovsky, 1967; Fischer, 1991; Hartmann, 1981), והינו אספקט חשוב ביחסי חמות-כלה (Di Leonardo, 1992). השאלה אצל מי יתארח הזוג הצעיר בארוחת החג, הופכת לשאלה מי חזק יותר, ומשום מה לזירת מאבק בין בני אותו מין, בעיקר נשים (Shifrin-Averick, 1996).
כיוון זה מחייב התייחסות להגדרת ה-self הנשי, ובעיקר ל"אחרות" ( "otherness") הנשית ( Chodorow, 1978; Gilligan, 1982; Liano & Cai, 1995; Maras & Archer, 1997; Nicholson, 1997; Thome, 1992; Wood, 1994).
חמיות וכלות - נרטיב של "אחרות"
ה-"other" (ה"אחר") הוא כל מה שאינו מוכר בקיומו כסובייקט, בזכותו להיות מיוצג, בזכותו לדבר (גורביץ', 1997 ;Schwandt, 1997). האישה הינה ה"אחר" מפני שהגבר מגדיר אותה לא כשלעצמה (ביחס ל-self שלה), אלא יחסית אליו, כהיפוכו הנחות (Kitzinger & Wilkinson, 1996). להיות "אחר" פירושו להיות לא-סובייקט, לא-אדם (Stauro, 2000 ; De Beauvoir, 1964). מנקודת מבט זו, תפקידי הנשים במשפחה הינם סוג של הבנייה חברתית, המאפשרת כינונו של "אובייקט" נשי (Segal, 1995).
כפרפרזה לאמרתה המפורסמת של דה-בובואר נוכל לטעון גם כי "חמות איננה נולדת חמות, אלא נהיית חמות". אולם, בעוד דה-בובואר מסבירה בהרחבה כיצד מכוננת החברה את האישה כ-"other" לגבר, אין אנו יודעים כיצד אישה הופכת ל"חמות". במשפחה המורחבת ישנו יותר מ"אחר" אחד: יש בה לפחות שתי נשים (חמות וכלה), אם לא יותר (גיסה). לפיכך, כל דיון בנושא יחסי משפחה הינו בראש ובראשונה, על פי גישתה של דה-בובואר, דיון בדינמיקה של "אחרות". ניתוח היחסים המשפחתיים מתוך חשיבה אקזיסטנציאליסטית זו, כורך עימו גם את הצורך לחשוף את מושג ה-"otherness" כחשוב לא רק לתחום המשפחה והנשים, אלא לתיאור אוכלוסיות חלשות ולא דומיננטיות בחברה בכלל, ואת הנעלם והמעוות של ה"אחר" (סעיד, 2000) ומימד הקורבניות שלו (פלדחיי, 2002). לוינס (2001) טוען כי ה"אחרות" הינה חסרת נוכחות, ולכן גם אינה בעלת "מקום". כל תפיסה של "מקום", לדעת לוינס, משמעה מחיקה של ה"אחר". לפיכך, המשפחה הינה "מקום" החמות הינה ה"אחר", ה"גולה" (Spielrein, 2001), לא רק ביחס לגברים, אלא אף ביחס לנשים (הכלות). האימהות תורמת ל"אחרות" (De Beauvoir, 1964) בהיותה בסיס לפער בין המיתוס הנשי לבין המציאות. במסגרת המיתוס האם הינה "אחר" מוחלט ("אובייקט"), שכן האם מגדלת ילד, שבתהליך הסוציאליזציה שלו נדרש להפנות לה עורף, להגדיר עצמו כהפוך ממנה, ולראות בה את ה"אחר". תהליך זה יוצר, לדעתה, מיתוסים מנוגדים, שכל אחד מהם מתיימר לתאר את ה"אמת" היחידה של האישה (Ricoeur, 1999; Stauro, 2000). "אמת" כזו נמצא בסיפורים הדתיים והעממיים המפצלים את דמות האם לקדושה ולאם החורגת האכזרית (Fullbrook, 1999; Tidd, 1999; Vintges, 1999). אמביוולנטיות הגבר כלפי האישה משתקפת, לדעת דה-בובואר, במיתוס החותנת, בו לועג הגבר לאימהות כולה באמצעות אמה של אשתו, שאינה מוגנת על ידי שום טאבו (De Beauvoir, 1964). לדעתה, חרדת הגבר מפני החותנת נובעת מהבחנתו בכמישתה והזדקנותה, המבשרות עבורו את העתיד להתחלל אצל רעייתו. תשומת ליבה של דה-בובואר לחותנת בלבד (ולא לחמות, שהינה הדמות הבעייתית יותר במציאות המשפחתית היומיומית- Cotterill, 1994), מסבירה את פחדי הגבר מפני האישה, אך אינה מסבירה את מקור פחדי האישה מאישה אחרת.
חסר תאורטי זה אינו מקרי: טענות פמיניסטיות על קיומו של "bonding" נשי ואחווה נשית (Chodorow, 1989), נשענות על התפיסה של חלוקת התפקידים המינית במשפחה כמשתנה המאחד את הנשים, בהיותו מקור לדיכויין הכלכלי, הפוליטי והחברתי (Chodorow & Contratto, 1992). הנחת העדר אלימות בין נשים, בין אם במרחב התרבותי בו הן "אחר" נצחי (De Beauvoir, 1964 ), ובין אם במרחב היחסים הבינאישיים (Chodorow, 1978, 1989), מתעלמת מאפשרות קיומה של שונות וקונפליקטואליות בתוך קבוצת הנשים. אפשרות קיומם של יחסי קונפליקט בין נשים, כפי שהם מונצחים ביחסי חמיות וכלות, הינו אתגר תיאורתי ומחקרי, הניתן, אולי, להסבר בתיאוריה של גיליגאן (Gilligan, 1982), על הקול השונה של נשים בשיח המוסרי.
עבודתה של גיליגאן על הקול השונה (Gilligan, 1982, "in a different voice"'), אמורה היתה להביא אותנו קרוב יותר להבנה שאנו מחפשים אודות יחסים בין נשים, משום שהיא מתמקדת בקונפליקטים בינאישיים בחיי היומיום של נשים. אולם, גם התיאוריה של גיליגאן בראשית דרכה (1982), מגבשת את מודל הקונפליקט המוסרי של נשים מתוך מבט דואלי - אישה מול גבר ושני קולות מוסריים (justice ו-care) העשויים להשתלב יחד (Gilligan, Roger & Brown, 1990). בעוד שתפיסת המוסר השלטת של קולברג (Kohlberg, 1984) סבבה סביב ציר הצדק כמפתח להבנת זכויות וחוקים, הציעה גיליגאן, בשלב ראשוני זה, להקשיב לקולן המוסרי השונה של הנשים כקול של care, הסובב סביב ציר הדאגה, האיכפתיות והאחריות למערכות יחסים (Jaffee & Hyde, 1999; Wolfinger, Rabow & Newcomb, 2000;Nicolson, 1996). אולם, אם אומנם קול ה-care הינו הקול האוטנטי או השכיח של נשים, והוא מייצג רגשות חיוביים ויכולת ליחסים הרמוניים, הרי מודל זה נמצא בסתירה לממצאים על יחסי עוינות בין נשים במשפחה (Duvall, 1954; Linn & Breslerman, 1996). יתר על כן, במחקרן של לין וברסלרמן (1996). ממצאים אלו מאתגרים את התיאוריה שהציעה גיליגאן לגבי הקול הנשי המנתב את הנשים לפתרון של דילמות מוסריות מתוך דאגה ואכפתיות (Walker, 1997), שכן, בעוד גיליגאן משאירה אותנו עם הבטחה שקול הדאגה (care) עשוי להביא הרמוניה לעולם קונפליקטואלי בו קיימות התנגשויות בין זכויות, אין היא רואה כי דווקא הדמיון בין הסובייקטים (נשים) ו/או הדמיון בקולן (דאגה) עשוי להיות שורש הבעייתיות ביחסים בינאישיים. יתר על כן, גיליגאן מתעלמת ממחקרים הטוענים כי ההבדלים בין המינים הינם משמעותיים פחות מאשר משתנים הקשריים כמו מניעים, תפקידים ונסיבות, וכי אין לייחס לנשים אהבת שלום פנימית מהותית (Benhabib, 1999; Jaffee & Hyde, 2000). תרומתה הגדולה של גיליגאן לענייננו הינה בכך שהיא משאירה מרחב מתודולוגי וקונספטואלי חשוב ביותר להמשך המחקר על הקול המוסרי, ומפתחת במחקריה המאוחרים יותר (Gilligan, 1997, 1998 ) גישה פלורליסטית המחפשת "אמיתות מוסריות" (Hekman, 1995). גישה מאוחרת זו של גיליגאן אינה מעדיפה אוריינטציה אחת על פני השניה, אלא מציעה לכלול בהגדרת ה-self המוסרי הבוגר גם נפרדות ועצמאות, וגם את מה שהיא מכנה ה-"relational self"' - עצמי הנוצר דרך קשרים עם אחרים (Hekman, 1995, 1999). גישה זו, שהקמן מכנה "postmodern inspired approach", מאפשרת לכל סובייקט קול מוסרי, המושרש במקומו החברתי, ההיסטורי, הלינגוויסטי והתרבותי (Hekman, 1995, 2000).
מרחב פוסטמודרניסטי זה מאפשר את ראיית יחסי חמות-כלה לא רק כפתולוגיה של שני קולות הנמצאים בעימות (justice ו-care; care ו-care; justice ו-justice), או המקיימים יחסים תקינים, אלא כבסיס חשוב בשיח ה"אחרות" הנשית. אם אומנם בבסיס הקונפליקט בין החמות והכלה קיים עימות בין נשים חסרות כוח וחסרות קול חזק - נשים בעולם פטריארכלי - על מעמדן אצל הגבר והשפעתן עליו (Apter, 1995), הרי שסוגיה זו עשויה לעזור להבנת קונפליקטים בין החמות והכלה כתוצר של חלוקת התפקידים המסורתית בין גבר ואישה, ובין אישה צעירה לאישה מבוגרת (Bryant & Conger, 2001; Meehan & Johnsson, 1988). שיח כפול זה של נשים כ"בעלות כוח חסרות כוח" (the powerfull powerless) משקף את מיקומן האמביוולנטי של נשים במשפחה ובחברה, כמי שהמתח בין דיכוי לכוח הוא פנים-זהותי ותוך-חווייתי עבורן (שדמי, 2001). הבחנות אלו מרמזות שעצם קיומו של קול מוסרי (של ה-self או של ה-other) הינו נקיטת עמדה של התנגדות, וכי התנגדות אינה יכולה להתקיים ללא התייחסות למיצוב (positioning) ה-self כ"אחר" במרחב הקונפליקט, הפרטי או הציבורי (Linn, 2001a). כאן משתלבים גם ממצאיה הדומיננטיים של דובאל (Duvall, 1954, 1977) על מרכזיות המיקום של נשים בשלבי מחזור החיים ויצירת הגבולות המשפחתיים כמנבאים את טיב היחסים בין חמיות וכלות.
כיוון מחקרי זה מאפשר לבחון את יחסי החמות והכלה כנראטיב וכדיאלוג של התנגדות מוסרית בין נשים במשפחה הנמצאות בסיטואציית קונפליקט ביניהן. מחוייבות המחקר לשיטת מחקר נראטיבית, אינה מקרית. השיטה נמצאה מתאימה במיוחד להבנת משמעויות והתנסויות של אוכלוסיות לגביהן קיים עדיין ידע מועט או מעוות (צבר-בן יהושע ודרגיש, 2001; רשף, 2000; Harding, 1987; Mahlstedt, 1999; Reitz, 1999 Colaizzi, 1978 ; ), ובתחומי מחקר בהם היוצרים מעורבות אמוציונלית גבוהה של הנבדקים (צבר-בן יהושע, 1996; Griffin, 1994; Kitzinger, 1999; Morgan, 1996; Russo, 1999 ). בנוסף, הרגישות והקושי שנצפו אצל חמיות להשתתף במחקר מתוך פתיחות וכנות (Linn & Breslerman, 1996), ניתבו מחקר זה ל "focus group interview " (Morgan, 1996; Richter Bottenberg & Roberto, 1991; Ritz, 1999), שנמצא יעיל להשגת מבט רחב והבנה מעמיקה, בעיקר בנושאים הכרוכים באשמה או בושה (Crawford & Kimmel, 1999; Daniluk, 1993; Laird, 1989; Ritz, 1999; Shechtman, 1988; Smith, Smith & Earp, 1999; Wiersma, 1988).
המתודולוגיה המחקרית
במחקר נעשה שימוש בשני כלי חקירה איכותיים:
- ראיונות קבוצות מיקוד ( "focus group interview" ) , מתוך הסתמכות על הגישה הקבוצתית (Eckart, 1993; Tappan, 1990; Tappan & Brown, 1992; Unger, 1999; Wyche, 1999;) והגישה הנראטיבית של לין (Linn, 2002).
- ראיונות עומק בעלי שאלות פתוחות ( Brown & Gilligan, 1993 ; Hekman, 1999; Strauss & Nielson, 1990).
השתתפו במחקר עשרים וארבע נשים, שחולקו לארבע קבוצות:
- קבוצת חמיות ותיקות (אימהות לבן הנשוי לפחות עשרים שנים);
- קבוצת חמיות צעירות (אימהות לבן הנשוי עד עשר שנים);
- קבוצת כלות ותיקות (הנשואות לפחות עשרים שנים);
- קבוצת כלות צעירות (הנשואות עד עשר שנים).
גילן הממוצע של החמיות הותיקות היה 69, של החמיות הצעירות - 55, של הכלות הותיקות - 44 ושל הכלות הצעירות - 30 שנים. המדגם כלל חמיות וכלות ממשפחות יהודיות, חילוניות, עירוניות ותקניות בלבד, כדי לא להוסיף משתנים שהשפעתם בתחום יחסי חמות-כלה טרם נבדקה. הדגימה נערכה בשיטת "כדור שלג", והקבוצות היו הומוגניות בגיל ובתפקיד המשפחתי, ובמצבן הסוציואקונומי של הנשים - שהיה בינוני (סונהיים, 1995 ; Brotherson, 1994).
השאלה הראשונה שנשאלו המשתתפות בראיונות הקבוצתיים היתה: כיצד היית מתארת את יחסיך עם חמותך/כלתך ? שאלה זו נועדה להכניס את המשתתפות לתוך השדה הנחקר, כאשר מכאן ניתנה אפשרות לכל נחקרת לפתח את הנראטיב שלה על פי הכיוון שבחרה. במידת הצורך, נשאלו שאלות נוספות במהלך הראיון הקבוצתי, כמו: מה לדעתך הסיבות ליחסים שאת מתארת? כיצד ניתן היה לשנות את היחסים ? האם יחסים אלו עשויים להשתנות בעתיד?
כלי החקירה השני בו נעשה שימוש במחקר הנוכחי היה ראיון עומק אינדיבידואלי מובנה למחצה (semi-structured in- depth interview) (Goodson & Sikes, 2001; Nielson, 1990; צבר-בן יהושע, 2001), שנועד להרחיב ולהעמיק את הנתונים, ולאפשר טריאנגולציה שלהם (Goodson & Sikes, 2001; .(McLeod, 2001
השאלות בראיון האישי היו:
- כיצד היית מתארת את יחסיך עם חמותך/כלתך ?
- אילו גורמים משפיעים על הקשר ?
- כיצד את מתארת לעצמך את הקשר בעתיד ?
- מהי תרומתך לאיכות הקשר עם כלתך/חמותך ?
- כיצד, לדעתך, ניתן לשפר את היחסים ביניכן ?
- מהו מקומו של בנך/בעלך במערכת היחסים עם כלתך/חמותך ?
- כיצד את חשה כלפי חמותך/כלתך ? - מדוע ?
- כיצד לדעתך חשה כלפייך חמותך/כלתך? - מדוע ?
- האם היחסים בינך ובין חמותך/כלתך השתנו במשך הזמן ? - כיצד ? מדוע ?
- האם יש איזו שהיא שאלה שהייתי צריכה לשאול ולא שאלתי ?
הראיונות הקבוצתיים והאישיים נוהלו, עובדו ונותחו על פי גישתן המתודולוגית של גיליגאן (Gilligan, 1991; Brown, Debold, Tappan & Brown et al., 1987) ושל לין (Linn, 1996, 2001b).
על מנת לבודד את השפעת זמני הראיונות של שני כלי המחקר (צבר-בן יהושע, 2001), נערכו לחלק מהנשים ראיונות אישיים לפני תחילת תהליך הראיון הקבוצתי, ולחלק מהן - לאחר סיום השתתפותן בראיון הקבוצתי.
עיבוד וניתוח הנתונים
נתוני השדה עובדו בארבעה שלבים:
בשלב הראשון של העיבוד והניתוח של נתוני הקבוצות, התקבלה התרשמות כללית מהנראטיב: תכנים, תהליכים מרכזיים, צורת וקצב זרימת הסיפור, הדגשים מיוחדים וכו' (Goodson & Sikes, 2001).
בשלב השני נערך ניתוח על פי העיקרון המנחה לעיבוד וניתוח הנתונים, שהינו קטיעת תעתיק הראיונות ליחידות הבנה (meaning units) (Atkinson, 2001; McLeod, 1998; Worthen & McNeill, 1996). בשלב זה סומנו התימות המרכזיות שעלו מדברי כל נחקרת בפני עצמה (מיסוד היחסים, רגשות, טיב היחסים בהווה, ציפיות, מקום הגבר ביחסים, כיצד חמיות מתארות את כלותיהן וכיצד כלות מתארות את חמיותיהן, מה הסיבות שהנשים מעלות להיות היחסים תקינים או בעייתיים).
בשלב השלישי הושוו מימדי הניתוח לרוחב הקבוצות השונות (חמיות ותיקות, חמיות צעירות, כלות ותיקות וכלות צעירות), כטקסט קבוצתי. שלב זה חשף את הקול הקבוצתי ואת התהליך המתפתח של היחסים לאורך מחזור חיי הנשים, על פי גילן ותפקידן המשפחתי. תהליך חלוקת הטקסט לקטגוריות תוכן, נערך על פי עקרונות הניתוח של מקלוד (McLeod, 2001): האם הקטגוריה עלתה בכל המקרים ?
כיצד דוגמאות-נגד משנות את משמעות הקטגוריה ? האם ניסוח שם הקטגוריה אכן מלמד על המשמעות של תוכנה ? האם יש קטגוריות אחרות בעלות משמעות דומה או חופפת ?
ממצאים ודיון
1. פרקטיקה של אפשרויות
מימד זה בחן את מרחב האפשרויות החברתיות והתרבותיות העומדות בפני חמיות וכלות ביחסיהן ההדדיים, כמו גם את הידע המוקדם שלהן, המשפיע על יחסיהן. מהמחקר עלה שיחסי חמות-כלה אינם מתרחשים במרחב פתוח, המשוחרר ממיתוסים ודעות קדומות. הידע של הנשים לגבי תפקיד החמות ניזון ממיתוס ה"חמות המיתולוגית" (Cotterill, 1994): גם חמיות וגם כלות טענו שחמות טובה היא "אחת שרק נותנת, ושותקת". החמיות טענו כי הבעייתיות ביחסים קשורה למיצובן כחמיות ("עוד לא הכירה אותי, וכבר עשתה ממני חמה, כאילו אמרה זאתי שחורה, זאתי מכשפה"), הדן את היחסים להיות בעייתיים מלכתחילה, שכן "כלה לא יכולה לאהוב את חמותה". למרות זאת, כאשר החמיות לא יכלו להסביר את קיום הבעייתיות באירוע או גורם קונקרטי, הן ראו זאת כבעיה בלתי פתירה ("עד היום אני שואלת את עצמי מה עשיתי לה. למה היא הפסיקה לדבר איתי").
מעבר למיתוס של החמות, נמצאו במחקר גם תובנות פרטיקולריות של הנשים הנחקרות לגבי הגורמים ליחסים תקינים ובעייתיים במציאות היומיומית של יחסיהן. הנשים ידעו להסביר באופן קוגנטיבי ורציונלי מה הסיבות ליחסים הבעייתיים ("אני הייתי איום בשבילה"), ולחילופין, מהם הגורמים ליחסים הטובים ("אני לא נותנת שתהיה בעיה").
מנתוני המחקר הנוכחי קשה לקבוע איזה תחום ידע היה דומיננטי יותר - הידע מהנסיון האישי, או הידע הסטריאוטיפי, בהיות שני תחומים אלו מעורבים זה בזה. החמיות הדגישו את השתדלותן להתרחק מהדימוי השלילי ומתכונות שליליות הקשורות לסטריאוטיפ. הנשים במחקר נראו כמבססות במידה רבה את הידע שלהן לגבי תפקידי חמות וכלה ויחסיהן על בדיחות, פתגמים ואימרות ידועות ("כשבת מתחתנת, מרוויחים בן, כשבן מתחתן - מפסידים בן"). הבדיחות לא היו משוללות תוקפנות כלפיהן עצמן, תופעה הנמצאת בהתאמה היסטורית להאשמת נשים מבוגרות וזקנות כמכשפות (Heinemann, 2000). קישור זה בין חמיות, מכשפות ואמהות חורגות, קיבל משנה תוקף במחקר כקשור לגיל הנשים ול"אחרותן".
2. פרקטיקה של "אחרות"
פרקטיקת ה"אחרות" של הנשים במחקר העלתה כי בניגוד לדה-בובואר (De Beauvoir, 1964), שמושג זה שימש אותה להצגת דיכוי הנשים בידי הגברים, יותר משהנשים חשו את ה"אחרות" ביחס לגברים או לחברה, הן חשו אותו דווקא ביחסן לנשים אחרות.
שאלת ה"אחרות" בין נשים לבין נשים אחרות הינה מאתגרת במיוחד במחקר על נשים, נוכח תפיסת ה"אחרות" כמייצרת מפגש של זהויות, כמדגישה את החובה כלפי ה"אחר", כיסוד המצפון (לוינס, 2001).
מושג ה"אחרות" ("otherness") הנשית לא נמצא במחקר זה כמשקף באופן אחיד חמיות וכלות, צעירות וותיקות. נראה כי קולן של נשים בתפקידי משפחה שונים העלה "אחרות" שונה בכל קבוצה: רב מימדית (חמיות), דו-מימדית (כלות ותיקות) וחד-מימדית ובלתי מורגשת (כלות צעירות).
קול ה"אחרות" הבולט ביותר של הנשים נמצא בקרב החמיות הותיקות. ה"אחרות" הרב-מימדית של החמיות ניתנת לבחינה כ"אחרות" נשים בחברה פטריארכלית (ארליך, 2001; Reitz, 1999), כ"אחרות" של נשים מבוגרות בחברה בה לנשים צעירות יש עדיפות (Saris & Johnston-Robledo, 2000), וכ"אחרות" של נשים במשפחה בהשוואה לכלה ולאם הכלה. ה"אחרות" הרב-מימדית של החמיות הוותיקות מלמדת על המורכבות הרבה יותר של "אחרות" נשים מבוגרות, המודעות לא רק ל"אחרותם" של אחרים, אלא אף ל"אחרותן" שלהן (גורביץ', 2001; רוזנברג, 2001).
הכלות הותיקות חשו את "אחרותן", בעיקר בתארן את עצמן בתחילת נישואיהן. מתיאורים אלו, עלו הכלות הותיקות כנשים שקורבניותן היא הרכיב המכריע בהווייתן ("נתתי לה להשפיל אותי עד עפר").
ההתקדמות בשלבי החיים של הכלה הותיקה יצרה מהפך בתפיסתה את עצמה מ-"other" ל-"self" ("היום אני כבר גדולה"; "היום כבר יש לי כוח"). הולדת הילדים יצרה אצל הכלות יכולת התמודדות עם החמות מעמדת שיוויון ואולי אף עליונות, שהרי הילדים, הנכדים, הינם "שלה" לחלוטין, שלא כמו הבעל. בשלב התפתחותי זה של חיי המשפחה (Duvall, 1977), לא הכלה היא הזרה והחלשה במשפחה אלא החמות - "יש לנו תקופה שהיא צריכה אותי".
בהתאמה למקומן במעגל החיים, החמיות הצעירות תיארו את כלותיהן כ"אחרות" וזרות. קבוצה זו מאפשרת לבחון את תהליך היווצרותו ההדרגתי של איבוד התפקיד האימהי המוערך וכניסה לתפקיד החמות, למיקום של "אחרת" ("אנחנו איזה מישהי מבחוץ"). תחושת החמיות שהן "אחרות" מועצמת על ידי הבנתן שבחייו של בנן יש כעת מישהי חשובה מהן ("הייתי צריכה לדעת שהוא מעביר לה הכל").
הבחנה זו מאשרת את טענת דה בובואר (1964), שהיחלצות ממצב ה"אחרות" (החברתית) ניתנת להיעשות בהצלחה רק על ידי הפיכת ה"אחר" ל-"אחר". גם ביחסי משפחה אלו נראית כמתקיימת דיכוטומיה של "אחרות", שכן מהנראטיבים הנשיים לא נמצאו החמות והכלה בו-זמנית כ"אחרות".
בהשוואה חברתית, תהליך זה נראה כמקביל ליחסים בין נשים אשכנזיות ונשים מזרחיות בתנועה הפמיניסטית. בעוד ההנחה הפמיניסטית הבסיסית הינה כי לכל הנשים אינטרסים משותפים כנשים, בפועל - פמיניסטיות מזרחיות חשות "אחרות" לפמיניסטיות האשכנזיות (דהאן-כלב, 1999). אם כך, למרות שה"אחרות" מיוחסת בספרות הפמיניסטית לנשים בהשוואה לגברים (De Beauvoir, 1964), או לנשים מול נשים בספירה הפוליטית (דהאן-כלב, 1999; עצמון, 2001), המחקר הנוכחי מאתר "אחרות" נוספות - של נשים מול נשים בספירה המשפחתית וכבחירה מוסרית המשקפת קול מוסרי.
קול כמוסר
"קולות מוסריים מחוברים לסובייקטים מוסריים, על כן, להיות בעל קול מוסרי, פירושו להשתתף בשיח האנושי" (Hekman, 1995 עמ' 163). אם במחקר הקודם בנושא יחסי חמות-כלה (ברסלרמן, 1993; Linn & Breslerman, 1996) נראו יחסים אלו כמושתתים על הדואליות של הקולות המוסריים (care ו-care הניבו יחסים קונפליקטואליים, בעוד care ו-justice איפשרו יחסים תקינים), הרי שממחקרנו הנוכחי עולה כי אין לראות קול זה כפשטני ולינארי.
מתוך פתיחותו של המחקר הנוכחי לעמדה הפוסטמודרניסטית, ניסינו להבין את תכונות האכפתיות והדאגה לא כתכונה נשית מהותית (Hekman, 2000), אלא כתכונה המאפיינת יחסי טיפול ודאגה מתמשכים, המכוונים אל מי שנמצא בעמדת הזדקקות (Berg-Werger, McGartland & Tedd, 2001). קולות ה- care זוהו ביחסי המשפחה, אך לרוב נפקדו מיחסי החמות והכלה. דומה שהיעדרות תכונת האכפתיות והדאגה ביחסי חמות-כלה הינה מרכזית בהבנת הקונפליקט שבין חמיות וכלות, וההבדלים שבין הנשים בקבוצות המחקר השונות.
ראשית, חמיות (כאמהות) וכלות (כרעיות) ממלאות תפקידים אימהיים דומים במשפחה כלפי הגבר (הבן או הבעל) (Yalom, 2001), ויתכן כי הבעייתיות ביחסים אכן נוצרת על רקע תחרותיות בין החמות והכלה על תפקידן האימהי במשפחה.
שנית, ציפיותיהן המוקדמות של החמיות מהיחסים, כיחסים בהן הכלה תהיה להן מעין בת, הינן בעייתיות, שכן הן מעידות על תפיסת החמות את תפקידה המשפחתי החדש - כהתרחבות תפקידה אימהי (פרידמן, 1996). מנגד, נראה כי הכלה אינה תופסת את תפקידה ככלה כהתרחבות של תפקידה כבת ("כלה לא צריכה עוד אמא"), אלא דווקא בהגדרת הגבולות בין חמותה לבינה ובין בעלה (Duvall, 1997). יתר על כן, לא זו בלבד שהכלה אינה רוצה להיות "בת" של חמותה, אלא שרצונה לתפקד כאם משפחתה החדשה, מנטרל את החמות מתפקידה. לכן, החמות מתקשה לתת ביטוי לתכונת האכפתיות שלה לבנה ולכלתה מבלי להיחשד על ידי כלתה כרוצה לנשל אותה מתפקידה כדמות הנשית הראשית במשפחתה. הדרת החמיות מתפקידן זה נראית כגורמת להדרתן ממוקד הכוח במשפחה, המאוייש על ידי הכלה.
כיוון זה נראה כמאשר את טענתה של הקמן (Hekman, 1995) כי תכונת ה-care אולי אינה מתארת תכונה "טבעית" של הג'נדר הנשי, אלא קשורה לגורמים נוספים כמו תפקיד משפחתי, יחסי כוחות, גיל, מעמד, תפיסת העצמי ותפיסת הזולת, ומשתנה על פי ההקשר והזמן. מאידך, אנו טוענים כי יתכן שהתיזה המתארת יחסי נשים כמעוגנים על ציר הדאגה והאכפתיות (care) כלל אינה מתאימה לתיאור יחסי
חמיות וכלות, להם מתאימה, אולי, תיזת הצדק (justice), אותה העלה קולברג (Kohlberg, 1984) כתכונה הבסיסית בשיפוט דילמות מוסריות. שכן, אם אומנם מאבק החמות והכלה הינו מאבק על הגדרת תפקידן המשפחתי והטריטוריה שלהן, הרי זהו מאבק על צדק יותר מאשר מאבק על אכפתיות ודאגה, ובכך יש ערעור על טענת גיליגאן (Gilligan, 1982), וממצאיה על דומיננטיות תכונת הדאגה אצל נשים. כיוון זה תומך בטענת הקמן (Hekman, 1995) כי ה"קול המוסרי הינו קול דיסקורסיבי המורכב מקולות רבים, כפי שנמצא גם במחקרנו הקודם (Linn & Breslerman, 1996) וגם במחקר הנוכחי.
ההסבר להבדלים בתחושת ה"אחרות" של כלות ותיקות וצעירות בראשית נישואיהן עשוי להימצא בשינויים החברתיים והתעסוקתיים של השנים האחרונות (עבודת הכלות הצעירות במשרה מלאה לעומת הכלות הותיקות, שבצעירותן לא עבדו, או עבדו באופן חלקי), שיתכן והביאו לשינוי בתפיסת ה-self הנשי והתפקיד המשפחתי האימהי. שינויים חברתיים אלו, נראו כבעלי השפעה על הנשים הצעירות על דימויין העצמי כסובייקטים בעלי ערך, שלא חשו רצון להידמות לחמיותיהן או להתחרות עימן על התפקיד המשפחתי-האימהי.
כיוון חברתי נוסף של הזמן האחרון, העשוי להסביר את הבדלי יחסי חמות-כלה, הינו הישתנות דפוסי החיזור. מחקרים עדכניים מתעדים דחיינות בנישואים אצל זוגות צעירים וחיים משותפים ללא נישואין (יזרעאלי, 1997 ; Elder, 2001; Mason, Skolnick & Sugarman, 1998). יתכן כי ההיכרות ארוכת הטווח של הנשים, עוד בטרם היותן "חמות" ו"כלה" מאפשרת כניסה נוחה יותר לתפקיד, לעומת דפוס החיזור המסורתי (Duvall, 1954, 1977) המפלה לטובה את הורי הכלה.
בנוסף, מוסד המשפחה הפטריארכלי, ותחום הטיפול המשפחתי כמיקרוקוסמוס שלו, ניתבו את הנשים להעדפת קשרי הנישואין/הזוגיות שלהן עם הגברים, ולקשר שלהן עם ילדיהן עד נישואיהם ( Flemke, 2001). כתוצאה מכך, יחסי נשים שאינם נכנסים לקטגוריות אלו, הודרו לשוליים והועלמו מהשיח החברתי, המחקרי והטיפולי (Brody, 1999). אם אומנם כן הדבר, הרי שיחסי חמות-כלה עלולים להיתפס כמאיימים על תפקידי נשים כאם וכרעיה, ועל כן אינם נחשבים כיחסים "חשובים" במשפחה, לעומת יחסי זוגיות והורות (Flemke, 2001; Hare-Mustin, 1990).
3. פרקטיקה של עמידה בקונפליקט
מימד זה שיקף את האסטרטגיות והטקטיקות שנקטו החמיות והכלות בהתמודדות עם הקונפליקט ביניהן. קונפליקט אישי וחברתי מנתבים להתנהגות שנעה על רצף בין מאבק להימנעות (הרמתי ושפירא, 2001). בחינת דפוס המאבק במחקר הנוכחי מעלה בנראטיבים הנשיים איפיונים תוקפניים ולוחמניים ("זו היתה ממש מלחמת עולם שלישית"), כמו גם דפוסי המנעות ("בשבילי היא לא קיימת יותר"). כיוון זה הופך את ההימנעות מדפוס המקל על התמודדות עם הקונפליקט (הרמתי ושפירא, 2001), לדפוס המחריף את הקונפליקט, ואף לדפוס של התנגדות והענשה ("מאז המקרה ההוא לא ראיתי אותה ואת הנכדים"). הגישה השלישית שמציעים הרמתי ושפירא (2001), הנמצאת באמצע הרצף, הינה דיאלוג, שמטרתו לאפשר חיים בתוך קונפליקט בלי הכרח בפתרון מהיר או בפשרה. משמעות הדיאלוג, מהותו ומטרתו הן
חיים בתוך קונפליקט. אף צד אינו מוותר על היותו אחר ושונה. במובן זה, הנשים שבמחקר אכן קיימו ביניהן דיאלוג, שאותו ניתן להגדיר כ"דיאלוג קפוא", שכן הנחקרות העידו על היותן ביחסי קונפליקט חסר פתרון ("אני לא חושבת שמשהו פה יכול כבר להשתנות").
הרמתי ושפירא (2001) טוענים כי היכולת לחיות בתוך קונפליקט קשורה גם ביכולת אישית וקבוצתית לשאת מצב של עמימות וחוסר וודאות, ולהישאר במצב של being (להיות) להבדיל מעמדת doing (לעשות). לדעתם, מצב של "להיות" מחייב פתיחות אישית לחוויה הרגשית של תסכול, כעס, חוסר אונים וגם תקווה וסקרנות, המשמשים כולם בערבוביה בכל קונפליקט; עמדת ה"לעשות" בדרך כלל מגינה יותר מבחינה רגשית על מי שמאמץ אותה, כי הוא עסוק בפעולות שונות ואינו מפנה עצמו לחוויה רגשית מורכבת ואולי אף מעיקה (הרמתי ושפירא, 2001).
טענה זו נמצאה במחקר הנוכחי כקשורה לסוגיות של כוח: החמיות הצעירות, שחשו בעלות כוח, נקטו בעמידה אקטיבית נוכח הקונפליקט ("אני לא מוכנה לוותר, ויזמתי שיחה עם הבן"). החמיות הותיקות, שחשו מקופחות ומורחקות, נמנעו מיוזמה אקטיבית ונשארו פסיביות נוכח הקונפליקט ("נכון שיכולתי לדבר איתה, אבל אולי זה יהיה יותר גרוע"). הסרבנות האקטיבית מדגישה את העצמי כחיוני לפעולה, מערבת תחושת בטחון לשליטה במצב, והינה פעולה מתוך בחירה, בעוד הסרבנות הפסיבית מדגישה את העצמי כמנותק מהפעולה, הנעשית מתוך "חוסר ברירה" (Linn, 1997; 2001b).ׂ
סוגיות של כוח, רגש ועמידה (פסיבית או אקטיבית) מול קונפליקט עלו במחקר הנוכחי כגמישות ומשתנות בטווח החיים של הנשים. שינוי זה בלט בעיקר בקבוצת הכלות הותיקות, אשר העלו קולות שונים בהתמודדותן עם הקונפליקטים במהלך חייהן, ועברו מקול מדוכא (being) לקול מדכא (doing). אפילו שתיקתן של הכלות, המכוונת בעיקר כלפי חמיותיהן, נראתה כאסטרטגיה של הענשה ("אני לא מעוניינת לדבר איתה יותר. לא מגיע לה").
התהליך ההדרגתי של השתנות הקול הנשי נראה כבולט גם בהשוואת שתי קבוצות החמיות: קולן של החמיות הצעירות נשמע מתוך מיצוב אקטיבי והעלה דפוסי התמודדות תוקפניים ולוחמניים (doing), בעוד קולן של החמיות הותיקות נשמע מתוך מיצוב פסיבי של מי שהשלימו עם מצבן, ולכן העדיפו לשתוק (being).
פן נוסף של קול זה נמצא בנטייתן של החמיות הותיקות לתת עצות לחמיות האחרות בקבוצה ("צריך לדעת להעלים עין משגיאות, ולקבל רק מה שטוב"). נטייה זו נראתה כנובעת מתחושת ההעצמה שחשו הנשים בתוך הקבוצה (Young, 1997), שהביאה אותן להיותן בטוחות ביכולתן לייעץ לנשים אחרות.
הכלות הצעירות התמודדו עם הקונפליקט ביחסים, בעיקר מתוך מיצוב אקטיבי, ונקטו באסטרטגיה ישירה (doing) של העלאת הבעיות אל פני השטח ("אם יש לי מה להגיד לה, אני אומרת"). עם זאת, הנראטיבים של הכלות הצעירות העלו כי אין הן מעורבות רגשית כמו הנשים האחרות במחקר בקונפליקט, והן מעוניינות לקבל עזרה מירבית מהחמות, תוך מתן תגמול מינימלי ("כל זמן שהיא עוזרת לי עם הילדים ולא מפריעה לי יותר מדי בבקשות מצידה, זה בסדר").
ההבדלים הבין-קבוצתיים, התוך-קבוצתיים והתוך-אישיים לאורך טווח החיים ביחס למושגי ה"לעשות" ו"להיות" בהתמודדות עם קונפליקטים, מעלים שאלה לגבי סוגיית הכוח של הנשים שבקונפליקט: האם "לעשות" פירושו תמיד לנקוט יוזמה, להשפיע ולקבוע, ואילו "להיות" פירושו רק להיות פסיבי וחסר כוח?
שאלה זו נוגעת בסוגיות מרכזיות איתן מתמודד השיח הפמיניסטי זה מכבר: סוגיות הנוגעות להבניית זהויות של נשים, כוחן של נשים והקשר ביניהן (עצמון, 2001), ומחייבת לבחון את סוגיית הכוח כמורכבת יותר מהחלוקה אותה הציעו הרמתי ושפירא (2001).
קול ככוח
סוגיית הכוח אצל נשים הינה סוגיה מורכבת במיוחד, שכן ביטויי כוח נתפסים כמנוגדים לדימוי הנשי (Oskamp & Conzanzo, 1993). כדי להתמודד עם סתירה זו, ובהעדר בסיסי כוח לגיטימיים, פיתחו הנשים דפוסי כוח ייחודיים (Noller, 1993): כוח בלתי ישיר (מניפולציה); כוח כחוסר אונים של קורבן וכוח אישי המסתמך על העצמי (ולא על מקורות חיצוניים) (Johnson, 1988; Segal, 1995). טענתה של נולר (1993) מרמזת כי אין לראות את סוגיית ה"לעשות" ו"להיות" (being ו-doing) כסוגיה בעלת יחס ישר לכוח של נשים, שכן לכוח זה ישנם מקורות ואיפיונים ייחודיים.
המושג "כוח" נמצא בנראטיבים של הנשים מכל הקבוצות. הכלות הזכירו אותו במישרין ("עכשיו כבר יש לי כוח"), והחמיות דיברו עליו בעקיפין, בדברן על מאבק הכוחות ביניהן ("אני לא מתכוונת לוותר לה"). ).
לא זו בלבד שהחמיות והכלות במחקר זה היו מודעות להיותן נתונות בתוך מאבק כוחות, הן אף היו העריכו את כוחן היחסי מול האחרת במאבק זה ("אני מאיימת עליה כי אני יותר משכילה, יותר עם אישיות, וזה מאיים עליה"), ונקטו באופן המתבקש על פיו: "יותר בריא בשבילי לעשות קאט ביחסים".
הטענה הפמיניסטית השכיחה שיחסי גברים-נשים הינם יחסי כוח, ואילו יחסים בין נשים לנשים אחרות הינם יחסי תמיכה וברית ביניהן בעולם העבודה והמשפחה (Nicolson, 1996), לא נמצאה כנכונה במחקר זה. מהמחקר עלה כי הנשים שחשו איום על תפקידן האימהי גילו כוחניות ולוחמנות שתחום הפסיכולגיה של האשה לא הרבה לתעד עד כה ("ממש מלחמה. לא הייתי קוראת לזה יחסים, זה קרבות").
הטיעון הפמיניסטי האומר כי האמהות, בהיותה מצב שאינו מצב של תודעה, הינה המקור להיעדר כוח אצל נשים (Crittenden, 2001), כמו גם טענתה של דה בובואר (De Beauvoir, 1964) כי האמהות לוכדת את הנשים במצב של חוסר כוח, אינם מקבלים תימוך בממצאי המחקר הנוכחי.
הממצאים מעלים כי גם ה"אמהות" אינה מיקשה אחת, וכי ראוי להבחין בין אמהות "פעילה" לאמהות "פסיבית", קרי בין אמהות לילדים הנמצאים עדיין בבית, לאמהות לילדים בוגרים ונשואים. אמהות "פעילות" נמצאו במחקר הנוכחי כחשות כוח רב יותר במשפחה, וכמגייסות את הילדים ל"צד" שלהן בקונפליקט המשפחתי ("הם הבינו שאמא שלהם היא בן-אדם, והסבתא - לא"). אמהות "פסיביות", אמהות לבנים נשואים, לא חשו כבעלות השפעה על ילדיהן, ויתכן שמשום כך חשו חסרות כוח ("אם אני רוצה לשכנע אותו במשהו, אני צריכה להעביר לו דרך הכלה").
בניגוד לתפיסה הפמיניסטית המרכזית שאמהות הינה המקור למיעוט כוח אצל נשים (De Beauvoir, 1964), אנו מציעים להבחין בדרגות השונות של הכוח במשפחה. על פי הבחנה זו, נראה כי עם תחילת הנישואים, לחמות אכן יש מקורות כוח רבים יותר מאשר לכלה. בתפקידה המשפחתי כאימו של הגבר, היא נמצאת בעמדת הכוח החזקה ביותר של האשה (Bonnie, 2001), היא בכירה יותר מהכלה (לפי נורמות המשפחה המסורתית), והיא בעלת ידע וניסיון רבים יותר מהכלה בתפקידים משפחתיים (Hare-Mustin, 1989). במחקר הנוכחי נראה מצב זה כמשתנה עם הפיכת הכלה לאם, כוחה ומעמדה מתחזקים עם הולדת הילדים ביחס לבעלה וביחס לחמותה.
ההכרה בתפקיד המשפחתי, כתפקיד בעל העוצמה הנשית הרבה ביותר במשפחה (שפלן-קצב, 2001; Linn, 2001b), עשויה להסביר מדוע הכלות הותיקות חשו בתחילת נישואיהן שהן נחותות וחלשות ביחס לחמותן: בשלב התחלתי זה, הן עדיין לא היו אמהות. כיוון זה מאפשר לראות בתפקיד האימהי לא רק את תפקידה החזק ביותר של האשה, אלא אף את מקור כוחה, זאת בניגוד לטענות פמיניסטיות רווחות (Butler, 1990; Caplan, 1990; Crittenden, 2001).
עם זאת, כיוון זה אינו מסביר את תחושת הכוח שחשו הכלות הצעירות ביחס לחמיותיהן, עוד טרם היותן אמהות. יתכן כי מקורות כוח מסורתיים (ניסיון, ידע ותפקיד משפחתי) אינם נתפסים כמשמעותיים על ידי הכלות של המילניום השלישי ("היא מעריצה אותי... זה שאני יותר משכילה"). כיוון זה משתלב בכיוון שנצפה כבר בדיון ב"אחרות" הנשית ובקול המוסרי לגבי שינויי העשור האחרון והשפעתם על הנשים והמשפחה, והוא מבטא אולי, את הפרקטיקה של שחרור מהשיח האחר (Linn, 2001b).
4. פרקטיקה של שחרור משיח האחר
מימד זה הגדיר את מושג ה"התנגדות" כבחינה מחודשת של רעיונות, פעולות וחיים מתוך אי הסכמה עם השיח האורגינלי (Walker, 1993), ושיקף במחקר הנוכחי את יכולת הנשים לבנות שיח אלטרנטיבי לשיח הדומיננטי.
שיח (discourse) הינו "אופן שימוש מיוחד בשפה, המיועד להבליט משטר מסויים של משמעות בין הדוברים" (גורביץ', 1997, עמ' 387). אולם, בעוד שתהליך בניית שיח הינה הבניית הסובייקט המוסרי עצמו (Hekman, 1999), הרי שהשיח הדומיננטי, לא רק שאינו מאפשר לנשים לקבל בתוכו מקום שווה-ערך, אלא הוא אף הופך אותן לשוליות ונדחקות - ל"אחרות" (גורביץ', 1997; Anderson, 2000; Flax, 1990). בחינתו של קול זה במחקר הנוכחי העלתה כי הנשים היו מודעות לשיח ההגמוני על יחסי חמות-כלה, ואף היו מושפעות ממנו. הבנייתו של שיח חמיות חדש, בתוך שיח דומיננטי כגון זה, המאפשר הצגתן באור מגוחך, נראית על כן כמשימה כמעט בלתי אפשרית לחמיות כפרטים בודדים (Naficy & Gabriel, 1993). ממצאים אלו מעלים כי שלוש קבוצות במחקר (חמיות ותיקות, חמיות צעירות וכלות ותיקות) היו לכודות בתוך מרחב השיח הדומיננטי הטוען לקיומה של "חמות מיתולוגית", ושל יחסים קונפליקטואליים בין חמיות וכלות. שיח זה נראה כמאפיל על אפשרות היווצרות שיח נשים חדש, הפותח את מרחב הדיון לאפשרות של קיום יחסים הרמוניים בין חמיות וכלות. כמימד התנגדות מוסרית, ההתנגדות היחידה שעלתה היתה למיצובן של החמיות כ"חמיות".
הקבוצה היחידה שנשמעה כאילו גיבשה שיח חדש, היתה קבוצת הכלות הצעירות. נשים אלו "שמעו" על קיום אפשרות לבעייתיות ביחסים עם החמות, אך השיח המשפחתי הפרטי שלהן לא נראה כמושפע מכך.
לעיתים, שיח לובש צורת שתיקה (טאבריס, 1997), העשויה להיות כלי רב עוצמה, כפי שהעידה החמות שכלתה ניתקה עימה את הקשר: "עד היום אני לא יודעת למה היא לא מדברת איתי".
השתיקה מעניקה יתרון למי ששותק, שכן התגובה הטיפוסית של הזולת נוכח השתיקה היא חיפוש, היוצר דפוס יחסים משפחתי של רודף-נרדף (טאבריס, 1997). טאבריס טוענת כי קיימים שני דפוסי שתיקה - מתוך חולשה ומתוך חוזק. ממצאי המחקר הנוכחי מעלים כי הנשים נקטו בטקטיקת שתיקה משלוש סיבות: כאסטרטגיה להימנעות ממצבי קונפליקט עם הכלה ("אני רואה דברים שלא בסדר, אבל לימדתי את עצמי לשתוק כדי לא לריב"); כדרך להימנע מסטריאוטיפ החמות ("חמות צריכה לדעת קודם כל לתת, וגם לשתוק, לשתוק, לשתוק"); כהענשה ("לא מגיע לה שאני אדבר איתה").
5. פרקטיקה של רגשות
קול זה הוגדר במקור כ"פרקטיקה של אהבה מתמשכת" (Linn, 2001b). הנראטיבים של הנשים במחקרנו העלו כי טווח הרגשות שביטאו הנשים חורג מעבר לפרקטיקת האהבה בלבד, ולכן שונה מימד זה ל"פרקטיקה של רגשות". בעוד קולן הרגשי המגוון של חמיות וכלות לא קיבל תשומת לב רבה במחקרים בנושא זה עד כה (Duvall, 1954; Cotterill, 1994; Fischer, 1983), היווה קול זה את אחד ההיבטים המרכזיים, הן בראיונות הקבוצתיים והן בראיונות האישיים. חקר יחסי חמות-כלה אינו יכול להתעלם מסוגיית הרגש, שכן אנשים מגדירים את עצמם ומונעים על ידי רגשותיהם (Denzin, 1984) .
קשר בין קונפליקט ורגש מחייב לפענח את הרגשות המעורבים בקונפליקט, כיוון שאלו חושפים את נושאי הקונפליקט (Benjamin, 1997). מעבר לכך, ממצאי המחקר אף מעלים את השפעת הרגש על האסטרטגיה בה נקטה האשה בהתמודדות עם הקונפליקט: "אני יודעת שהייתי צריכה לשאול אותה מה קרה, אבל אני פוחדת שאני אפגע עוד יותר ממה שהיא תגיד לי".
הטון המרכזי בקולן הרגשי של הנשים הנחקרות העלה רגשות כעס, תרעומת, אכזבה, צער, שנאה וקנאה. המונחים בהם השתמשו הנשים נראו כשאובים מלקסיקון מלחמתי יותר מאשר מלקסיקון משפחתי ("זאת היתה ממש מלחמת עולם שלישית... בפירוש היתה מלחמה").
בעוד שסטריאוטיפים מיניים שכיחים קיטבו את הגברים לשוחרי קרב ותוקפניים ואת הנשים לשוחרות שלום ורגועות (טאבריס, 1997), המתלבטות כיצד למזער פגיעה באנשים אחרים (Gilligan, 1982; Linn, 2001b), הרי שהרגשות הלוחמניים שהעלו הנשים במחקר הנוכחי, אינם מאפשרים לדבוק בסטריאוטיפים אלו. יחד עם זאת, קולות אלו לא היו אחידים, ומהשיח הנשי עלו הבדלים ברגשות שאיפיינו את קבוצות המחקר השונות:
החמיות הותיקות הביעו בעיקר צער וכאב בסיפוריהן האישיים. הן נטו להכחיש רגשות כעס, למרות הטונים הגבוהים של קולותיהם. נטיית נשים מבוגרות להכחיש רגשות של כעס בקונפליקט, נמצאה גם במחקרים אחרים (פרידמן, 1996 ; Weitzman & Weitzman, 2001; Benjamin, 1997), המעלים כי לנשים קשה לבטא כעס מפני שהזהות הנשית אינה אמורה לכלול רגשות שליליים. במחקר הנוכחי, החמיות הותיקות תיארו את השנאה כבאה מצד הכלה- כלפיהן ("פה יש שנאה מהתחלה"). במקום רגשות כעס ושנאה , הציגו החמיות רגשות צער וכאב ("זה כאב לי מאוד בהתחלה... אבל לאט לאט למדתי לחיות עם הכאב"). רגש הצער נמצא כרגש משתק (Ben-Ze'ev, 2000), ואכן מהמחקר נראה שהנשים השלימו עם המצב ונמנעו מיוזמה לשנותו.
כאשר נוצר נתק בין החמות והכלה, החמיות הצטערו עליו יותר מאשר הכלות ("בטח שלחמות זה מפריע יותר, היא נשארת בלי כלום"), אולי משום שלאובדן הקשר עם הבן והנכדים התווספו גם סדרת האובדנים האחרים הנלווים להזדקנות - אובדן תפקידים, אובדן קשרים חברתיים, פרישה מעבודה, ירידה בכוח הסוציואקונומי ומזעור הפונקציות ההוריות (Sluzki, 2000).
החמיות הצעירות הביעו בסיפוריהן כעס גלוי על אובדן הבן ("אני כועסת עליה כי היא לקחה לי את הבן שלי"). נראה כי הרגש המדוייק יותר שהפגינו החמיות הינו תרעומת (בן-זאב, 2001) ולא כעס, שכן הן דיווחו על עמדה ממושכת ("זה כבר לא כעס. הגעתי לשלב כזה שפשוט היא לא בחיים שלי יותר"), ולא על רגש קצר וחריף. תרעומת בולמת את הצער, ומעניקה תחושת שליטה רבה יותר (Ben-Ze'ev, 2000) ,כפי שנמצא אצל החמיות הצעירות, שעדיין חשו שיש בידן לשנות את המצב ("אני לא מתכוונת לוותר על הבן שלי"). הן גילו לוחמנות וכעס בהתנהגותן ("אני אוהבת אותך, ולא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני"). עם זאת, אצל החמיות הצעירות ניכר צער חריף יותר אף מזה שעלה אצל החמיות הותיקות ("זה היה לי קשה, היו לי דמעות כשהייתי מדברת עליו... תחושה של אובדן"), עד כדי תחושת אבל על אובדן הבן ("כשהוא עזב את הבית, אני איזה שלושה חודשים לא נכנסתי לחדר שלו... זה בגלל שהוא הלך").
כלות ותיקות הביעו כעס ותרעומת על יחסה של החמות בעבר אליהן, רגשות שנשארו טריים כמעט כפי שהיו בעבר ("אני לא יכולה לשכוח לה"). גם הן ביטאו תרעומת מתמשכת ("אני כבר כל כך כועסת עליה, שקשה לי לדבר איתה בלי כעס"). בתיאור היחסים בהווה, גילו הכלות הותיקות פן של ניאטרליות רגשית – אדישות (Ben-Ze'ev, 2000). מתוך התגברותן על רגשות השפלה, דיכוי ועלבון מהעבר ("אני פגועה ממנה"), פיתחו הכלות הותיקות ריחוק רגשי, ריחוק שבא לידי ביטוי בביטויים: "אני לא שונאת אותה, אין לי אליה כלום". למרות זאת, הן התכוונו להגיש לחמות עזרה כאשר זו תהיה במצב בריאותי בו תזדקק להן ("לא חשוב מה אני מרגישה אליה, או מה היא מרגישה אלי, אני יודעת שאני אעזור לה").
ממצא זה תואם את טענתו של לוינס (2001), הסבור כי יחסים בין עצמי לזולת אינם מלמדים על סימטריה. האחר יוצר בי אחריות; "אני אחראי לזולת מבלי לצפות להדדיות כלשהי. דרישתו של הזולת באה לידי ביטוי בפניו" (עמ' 216).
לעומת הנשים בקבוצות האחרות, הכלות הצעירות נראו כממעטות ביותר להרגיש רגשות מכל סוג שהוא כלפי חמיותיהן. רובן השתמשו בביטוי "אני מעריכה אותה" בתיאור הרגשות שלהן כלפי החמות. אפילו הכלות שחשו בלתי רצויות על ידי חמיותיהן ("אם הוא כבר התחתן מאוחר, אז למה לא עם רופאה?"), לא הביעו כעס או כאב כמו הכלות הותיקות. אדישות הכלות הצעירות כלפי החמות השתלבה גם בחוסר תאימות בין הרגש להתנהגות: הן תיארו את היחסים כקרובים ואף מצויינים, אך העידו על קשר מרוחק ("אנחנו מתקשרים כל שבוע להגיד שבת שלום"). נראה כי אצל הכלות הצעירות, יותר מאשר אצל הנשים האחרות במחקר, הודגם הפער בין פרקטיקה של רגשות לפרקטיקה של חיים עם אחרים.
6 פרקטיקה של חיים עם אחרים
מימד זה הציג את הנראטיבים של הנשים על יחסיהן עם אחרים במשפחה. מתוך הנראטיבים של הכלות והחמיות במחקר, עולה תמונת הסובייקטים הבאים:
א. הסובייקט הנשי
האמא כסובייקט מוסרי: הנשים תיארו את אמהותיהן כסובייקטים מוסריים בעלי התכונות וערכים נעלים יותר מאלו של החמות, ואף יותר מאלו של עצמן. תופעה זו התבטאה הן בנראטיבים של הכלות, והן בנראטיבים של החמיות, בספרן על אימהותיהן ("אמא שלי היא אשה מיוחדת. אין, אני לא יכולה להיות כמוה").
מתוך הנראטיב הנשי במחקר הנוכחי הצטיירה דמות האם כמיתוס של ה"אם הטובה", החמה, המנחמת והאוהבת, ולא עלתה האמביוולנטיות עליה הצביעו מחקרי הפסיכולוגיה כקיימת ביחסי אמהות-בנות (Letherby, 1999; Nicholson, 1997). יתכן כי חד-מימדיות זו של דמות האם קשורה לנושא המחקר, המעמת אותה עם דמות החמות. האמביוולנטיות לגבי דמות האם באה לביטוי רק בתפקידה של האם כאם לבעלה של הכלה. במיצוב זה תוארה האם כקרה, אנוכית, דרשנית ומרוחקת ("הבן שלה שכב עם חום, ואמא שלי טיפלה בו").
הסבתא כסובייקט מוסרי: תיאורי הסבתא כסובייקט מוסרי הינם דו-ערכיים ("יש סבתא אחת טובה, וסבתא אחת שאצלה אי אפשר להתחמם"). כאשר הכלות תיארו את אימן בתפקיד הסבתא, הוצמדו לה תארים חיוביים יותר ("שום דבר לא קשה לה כשמדובר בנכדים"). לעומתה, הסבתא מצד הבעל תוארה כמי שאינה מרעיפה חום ואהבה על הנכדים, שומרת על גבולות מרוחקים מהם, ומעדיפה את נוחיותה על פני שהות במחיצת נכדיה ("אי אפשר לבוא אליה אחרי בית-ספר, כי היא צריכה לנוח בצהריים").
החמות כסובייקט מוסרי: מתיאורי הכלות הותיקות עלתה החמות כדמות קרה, רעה, קנאית וחומרנית. הסטריאוטיפ של החמות מתערבב בנראטיבים של הכלות עם סטריאוטיפ "האם היהודיה" וה"פולניה" ("חמותי היא החמות הפולניה הקלסית, אף אחת לא מספיק טובה לבן שלה"). הכלות הצעירות תיארו את החמות כאם דואגת, חזקה ומוערכת על ידי ילדיה וכלותיה ("אשה שמחזיקה את כל המשפחה על הכתפיים שלה").
הכלה כסובייקט מוסרי: הכלה מתוארת על ידי החמיות הותיקות והצעירות כרעה, קנאית, דיכאונית, מניפולטיבית, שולטת בבעלה וחסרת יכולת לאהוב: "יש אנשים שלא מסוגלים לאהוב, ואין מה לעשות".
הכלה מתוארת כמסתורית, במובן שמניעיה לקונפליקט או לניתוק היחסים מהחמות אינם ברורים ("לא יודעת מה עשיתי לה שהיא הפסיקה לדבר איתי").
ב. הסובייקט הגברי
הספרות המחקרית לא עסקה ב"סובייקט הגברי" בהבנת היחסים בין החמות לכלה. גם במחקר הנוכחי נבחנו יחסי הנשים ללא שיתופו של מדגם גברי, מתוך ההבנה שהכנסת גברים למדגם מחייבת דיון קונספטואלי הקשור למיצובם כסובייקטים נוכחים בזירה המשפחתית (Dreman, 1997 ; Goodson & Sikes, 2001).
התיאוריות הפסיכולוגיות המסורתיות מספקות לגיטימציה להיעדרות הגבר מיחסים משפחתיים מעצם הגדרת התפתחותו כאוטונומית ונפרדת (Erikson, 1959; Freud, 1965). תיאורית יחסי-אובייקט טענה לשונות של גברים ונשים ביחסים עם אחרים, שונות הנובעת מגידולם של בנים בידי אשה, ועידודם לאוטונומיה ונפרדות מהאם, ובהמשך גם מאחרים (Chodorow, 1978).
מהמחקר עלה שהנשים נטו שלא להאשים את הבן/הבעל בבעייתיות ביחסים ביניהן, אלא האשימו אשה את זולתה במניפולציות בלתי הוגנות על הגבר ("הבן שלי נורא רגיש. כשהיא מתחילה לעשות את ההצגה - הוא נמס..."). הנשים סברו שהגבר נמצא "בין הפטיש לסדן", וציירו אותו כקורבן ילדותי של אשה שתלטנית- זהות האשה תלויה כמובן בזהות הדוברת.
מאחר ואין להניח כי הגברים חלשים וקורבניים מטבעם (Di Leonardo, 1992), יתכן שהימנעותם ממעורבות בקונפליקט המשפחתי בין אמם ורעייתם נעוצה בקושי שלהם לתפקד ברמות הגבוהות של הרגשות השליליים הנמצאים בו (פרידמן, 1996). ויתכן כי יותר משעלינו לתמוה על העדרות הגבר ממערכת היחסים, ראוי לשאול מדוע הנשים מאפשרות היעדרות זו?
ראשית, מהמחקר עולה כי הנשים אינן מצפות מהבן/הבעל לשמור על הקשרים המשפחתיים ("הוא כל היום בעבודה, הוא לא יודע כלום"). שנית, תחושת האמהות שהן איבדו את בנן לרעייתו, הניאה את החמיות מלערב את הבן בקונפליקט, שכן הבן נתפס כנאמן לאשתו יותר מלאימו ("מה שתגידי לו - יגיע אליה"). הכלות הסכימו עם הנחה זו. שלישית, החמיות נטו להימנעות מעירוב הבן בקונפליקט מתוך החשש שהדבר עלול להזיק ליחסיו עם רעייתו ולגרום בכך לגירושיו ממנה ("ואז מה אני יודעת את מי הוא יקבל אחר כך?").
הוצאת הגבר ממערכת היחסים עשויה להעיד כי למרות נטייתן הכללית של נשים להגדרת עצמן ויחסיהן דרך השתייכותן לאחרים (Johnson, 1988; Giligan, 1982), יתכן כי הקשר בין החמות והכלה שואב את מורכבותו באופן פרדוקסלי דווקא מתוך הצורך שלהן להגדיר את עצמן במערכת יחסיהן באופן עצמאי, תוך הוצאת הגבר ממערכת זו (Linn & Breslerman, 1996).
פרידמן (1996) טענה שהגבר שואף לשקט ולהשבעת רצון שני הצדדים, ופוחד להתערב בקונפליקט, הן בשל הפיצול שהוא עושה בין שתי הנשים, והרגשת הבגידה באימו עקב העברת אהבתו (המינית) לאשה אחרת, והן בשל פחדו מכוחן של הנשים, הנחשף במאבק זה. ככל שטענות אלו הינן נכונות, הן עדיין מתעלמות מהיעדרותו של הגבר גם מיחסי משפחה אחרים, כמו הימנעותו ממעורבות בבעייתיות הקשורה לילדים (Di Leonardo, 1992; Gurman, 1999; Knudson-Martin, 1997; Walters, Tasker & Bechards, 2001).
מהמחקר הנוכחי עולה, כי כשהגבר היה בעל תפקיד פעיל ביחסים הבינדוריים, הדבר הועיל ליחסי אימו ורעייתו וטענה כי הדבר הביא ליחסים קרובים יותר בינה לבין חמותה ("כשהוא עושה את זה, לי לפעמים לא נעים, אבל זה עדיף מאשר להיפך - הוא לקח על עצמו להיות הרע"). אפקט חיובי זה של מעורבות הגבר ביחסי החמות והכלה, מאיר את חשיבות הגדרת הגבולות המשפחתיים.
7. פרקטיקה של גבולות
מימד הגבולות יכול היה להיכלל בכל אחד מששת המימדים שהציעה לין, ובעיקר במימד ה"דרכים לעמידה נוכח קונפליקט", אך הוא הוגדר כנפרד במחקר זה, מתוך ההכרה בחשיבות סוגיית הגבולות למערכת יחסי החמות והכלה (Duvall, 1954, 1977). חמיות וכלות נמצאות במיצוב זוגי נתון מראש (ואף כפוי), בו כל אחת מוצאית עצמה כמוצבת מול האחרת מעצם קשרי הנישואין. העדר חופש הבחירה של הנשים לגבי המיצוב המשפחתי הנתון שלהן, מכוון את הפוקוס של יחסי הנשים מהמיצוב של חמיות וכלות במשפחה - לגבולותיו של מיצוב זה.
דובאל (1977, 1954) טענה כי המטלה ההתפתחותית של בני זוג בראשית נישואיהם הינה הבניית גבולות ברורים ממשפחות המוצא שלהם. במחקריה, מצאה דובאל כי הכלה מעוניינת בגבולות ברורים יותר בין משפחות המוצא של בעלה ובין התא המשפחתי החדש, בעוד החמות מעוניינת לקיים גבולות גמישים יותר בין שתי תת-המערכות הללו, ואף ל"ספח" את המשפחה הצעירה לתוך המשפחה המורחבת. כיוון זה נמצא גם במחקרנו הקודם בנושא (1996, Linn & Breslerman), שהעלה כי סוגיית הגבולות קשורה לשביעות הרצון של החמות והכלה מהיחסים ביניהן, ולאי הסימטריה הבינדורית והבינמינית לפיה, לאחר הנישואים, נשים קשורות יותר למשפחת המוצא שלהן ולאמהותיהן, מאשר גברים.
ממצאי המחקר הנוכחי אכן תומכים במרכזיות סוגיית הגבולות ביחסי חמות-כלה, ובאי-הסימטריה המאפיינת את החמיות (ותיקות וצעירות) והכלות (ותיקות וצעירות) לגבי הגבולות המשפחתיים והאישיים הרצויים. בעוד שהחמיות במחקר ביטאו רצון לטשטוש הגבולות בין שני התאים המשפחתיים ("אני חשבתי שנהיה משפחה אחת גדולה"), הרי הכלות הראו העדפה לגבולות ברורים יותר. על רקע זה, עלה הקונפליקט כעימות על הגבולות הרצויים ("פתאום באה מישהי - והופ, קובעת גבולות חדשים"). ואכן, נראה כי הגבולות הקיימים מספקים יותר את רצון הכלות מאשר את רצון החמיות.
במחקר הנוכחי ניתן לאתר שני "שטחי מאבק" על הגבולות: תחום היחסים עם הגבר (הבעל/הבן), אשר בו מתרחש המאבק המרכזי בין שתי הנשים, ותחום היחסים עם הילדים/הנכדים, אשר בו נראה כמתרחש מאבק (קצר יותר) נוסף. על פי הנראטיבים של הנשים במחקר, גם בהתמודדותה על מיצוב יחסיה עם הנכדים, יוצאת החמות כשידה על התחתונה ("אנחנו סבתא סוג ב'").
מכל האמור לעיל, סוגיית הגבולות והגדרתם דורשת משא ומתן והכרה בהיררכיה שלהם: אישית, זוגית, הורית ומשפחתית (רבין, 1991), והיא מערבת סוגיות נוספות כגון יכולת ליחסים עם אחרים, פרקטיקה של רגשות, "אחרות", כוח, שפה, ידע ולקיחת אחריות על דפוסי הקשר.
8. פרקטיקה של האשמה
בתוך טווח הרגשות האנושיים ניתנת לאחרונה תשומת לב רבה בתחום הטיפול המשפחתי ל"האשמת העצמי" (self blaming) וה"אשמת האחר" (other blaming), המשקפים את ייחוס הבעייתיות ביחסים או באירועים לעצמי או למישהו אחר (Besharat, Eisler & Dare, 2001). "האשמת האחר" על ידי הכלות, כלומר האשמת החמיות, אינה מפתיעה נוכח הדומיננטיות של "מיתוס החותנת" ו"האשמת האם" (Caplan,2000; Duvall, 1954; Spielrein, 2001), הנובעים מהתיאוריות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות הדומיננטיות (McNab & Kavner, 2001). "האשמת האם" הינה תפיסה המושרשת עמוק בתרבותנו, עד כי רק לפני שני עשורים הוסרה מעל האמהות האחריות לאוטיזם ולסכיזופרניה של ילדיהן (Hare-Mustin, 1988; Heinemann, 2000).
הנראטיבים של הנשים במחקר הנוכחי מעלים כי שני דפוסי ההאשמה מתקיימים ביחסי חמות-כלה. "האשמת האחר" נמצאה בכל הקבוצות הנחקרות, ו"האשמת עצמי" נמצאה רק בראיונות האישיים שנערכו עם החמיות הותיקות ("אולי גם לי יש חלק בזה..."). עלי ועמיתיו (Ali, et al., 2000), טוענים כי חברי קבוצות הנמצאות בעמדה גבוהה נוטים להאשים את הזולת בכישלון היחסים ביניהם, בעוד דווקא קורבנות של אלימות משפחתית נוטים להאשמה עצמית.
סארטר (Sartre, 1976) ניתח באופן דומה את יחסו של האנטישמי אל היהודי, וטען כי ישות היהודי הועמדה מלכתחילה במטרה לשמש מוקד מעוות ושלילי ליצירת לכידות חברתית. נקודת מבט זו מחברת את מושג ה"אחרות" עם עיוות הסובייקט ה"אחר" ו"דעות קדומות".
אנו מציעים לחבר מושגים אלו גם עם תופעת ה"האשמה" (של האם והחמות), שכן הם נראים כמתקיימים כולם במיתוס הסטריאוטיפי השכיח לגבי נשים כחמיות (וכחותנות). מתוך נקודת מבט זו, החמות במשפחה אינה רק עוד אשה "אחרת", אלא יכולה להחשב כמקבילה ליהודי שאינו יכול להיחלץ מ"אחרותו" במשפחת העמים לאורך הדורות.
ס י כ ו ם
היחסים הבעייתיים בין חמיות וכלות נבחנו במחקר זה כנראטיב של "אחרות" של "התנגדות מוסרית" (Linn, 1996, 2001b). ממצאי המחקר מעלים כי ייצוג הספירה המשפחתית בספרות הפסיכולוגית כמקום של הרמוניה ואהבה (Brody, 1999), כמו גם נטיית הספרות הפמיניסטית לייחס כישורי עשיית שלום לנשים בספירה המשפחתית והציבורית (Yob, 2000)- הינם בעייתיים. נקודת מבט זו הובילה אותנו לראיית החמיות והכלות לא כ"אחרות" לעומת נשים דואגות ואידיאליות (טאבריס, 1995; Naficy & Gabriel, 1993), אלא כקורבנות של "אחרות" שנכפתה עליהן. נדמה כי האופציה היחידה שנותרה בפני החמיות והכלות היתה בחירתן הבלתי נמנעת בסוג ה"אחרות" שמיצובן מאפשר להן, וגילוי תוקפנות, לוחמנות ודכאנות אחת כלפי השניה.
המחקר מעלה כי "אחרותן" של הנשים במשפחה הינה רבת פנים, משתנה לאורך מחזור החיים הנשי, ועוברת שינוי תוך-מיגדרי ובין-מיגדרי: הנשים המבוגרות ביותר (חמיות ותיקות) חוו "אחרות" משולשת (רב-מימדית, כלפי גברים, כלפי נשים במשפחה וכלפי נשים צעירות), חמיות צעירות וכלות ותיקות חוו "אחרות" כפולה (דו-מימדית, כלפי גברים ונשים במשפחה), והכלות הצעירות חוו "אחרות" חד-ממדית (כלפי גברים) ובלתי מורגשת על ידן.
מיצוב הנשים את עצמן כ"אחרות" הופיע כתימה מרכזית בכל המימדים , ואף כקטגוריות עצמאיות ייחודיות וחדשניות, להן קראנו "פרקטיקה של גבולות" ו"פרקטיקה של האשמה". אי יכולתן של חמיות וכלות להשתחרר מהשיח הפטריארכלי, היווה לרוב ציר מרכזי בנראטיב ההתנגדות המוסרית שלהן, והמוטיב המרכזי של "אחרותן". עם הגבר, כמו גם בלעדיו, סיפור הקונפליקט בין החמות והכלה, נראה כסיפורן של שתי "אחרות" נצחיות, כסיפור ה"יהודי הנצחי", המחזיק ב"אחרותו" בעל כורחו. הנראטיב של שתי הנשים הללו במשפחה, העלה את חיפושן המתמיד אחר המיצוב ה"נכון", הגבולות ה"נכונים", וה"משולש הנכון" - מתוך "אחרותן".
