בגישה היונגיאנית נתפסת האישיות כאחדות המורכבת ממודעות שבמרכזה "האני" ולצידו ה"לא מודע " שכולל בתוכו בנוסף ללא מודע האישי גם לא מודע קולקטיבי – כוח דינאמי בעל יכולת תרפויטית ויצירתיות בסיסית. על פי הנחה זו קיימים יחסים מפצים-משלימים בין האני המודע לבין הלא מודע כשהלא מודע מתפקד כמדריך המכוון ומרפא של העמדה המודעת.
במרכזה של השקפת העולם היונגיאנית מצוי גם המושג אינדבידואציה - דרכו ההתפתחותית של כל אדם לקראת הגשמה מלאה וייחודית של עצמו , הגשמה בה מתאחדים בתהליך הדרגתי כל הכוחות המקבילים באישיות לשלמות הרמונית אחת . תהליכים זהים עובר הקורא המודע בספרו של גלדמן שבעצמו אינו מדבר שפה יונגיאנית, והתיאוריה היונגיאנית למרות שאינה זוכה להתייחסות בין תכני הספר מצויה בו במין תהליך מקביל ובמצב של מודעות חלקית.
תהליך היצירה שמדגים מרדכי גלדמן בספרו העצמי האמיתי ועצמי האמת מסמן את העקבות שבדרך התגלמותו של משהו חדש מתוך חומר ראשוני קיים.ואם להמשיך בתהליך מקביל את הטרמינולוגיה ואת עולם המושגים שסביבם מבסס גלדמן את ספרו, ניתן לאמר שהיצירה ה"אמיתית " בדומה לעצמי ה"אמיתי " נובעת ממבחר הנושאים שמרכיבים את הספר כשכל שער חורג מקודמו וכולם ביחד משולבים לתימה מובנEית המסבירה לקוראים באופן מדוקדק את מה שברור למחברו מתוך מבט של אינטרוספקציה אל עולמו הפנימי.
הספר מורכב ממכלול מקיף של מאמרים שרובם פורסמו בעשר השנים האחרונות בבמות תרבות ורוח שונות, וכולם מובAלים על ידי מושא המחקר של גלדמן : מושג העצמיות על פניו המרובים. הדיון ב"עצמי" ארוג בשאלות העולות במאמרים שמופיעים בשעריו השונים של הספר . עיקר עיסוקו של המחבר הוא בתפיסת העצמי כמרחב האידיאלי ליצירת קולו הייחודי והאינדיבידואלי מתוך שאלות תרבות , אמנות ושירה , מהות פוסטמודרניסטית ואמונה דתית.
העיסוק ב"עצמי" וב"אני" עתיק ומקובע ביצירות אמנות משחר ההיסטוריה. העצמי העסיק את ההוגים העתיקים במסגרת דיון שאופיו רליגיוזי, חיפשו בתוך האדם את הנסתר המשמעותי שעדיין לא ניתן לו שם ותכניו לא ברורים עדיין . גם בגישות המיסטיות העתיקות קיימים דיונים המבחינים בין נפש, רוח ונשמה כאספקטים שונים של העצמי . גלדמן מתבסס על חיפוש מהותי זה ומשתמש בו כחוט האוחז את מאמרי הספר השונים וקושר ביניהם למבנה אחד - שמחפש ואף מוצא את התשובה הפרטית שלו.
השער הראשון והשני של הספר עוסקים בסקירות תיאורטיות . התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים תופסים מקום של כבוד בשני מאמרי השער הראשון, קליין, ביון, ויניקוט, מיטשל, ולאקאן כסמן של הפוסט-מודרניזם.
שני המאמרים דנים במעמדה של האמת בהקשרים הנוגעים למטא-תיאוריה של הפסיכואנליזה ולעקרונות התיאורטיים של הגדרת ה"אני". גם בשער השני ממשיך גלדמן לדון בסוגית העצמי מזוויות שונות ותוך שימוש בהקשרים שונים תיאורטיים ואמנותיים. באמצעות סקירה פולמוסית של תיאורטיקנים שונים מהפסיכואנליזה הוא מנסה להגיע להגדרה אחידה של העצמי, האם הוא ישות אחת-אחדותית או מרובה, זמנית או קבועה, אוטונומית או תלוית סביבה, סובייקטיבית או אובייקטיבית. מחשבה מיוחדת הוא מקדיש ל"נקודת ה מבט" לשאלות היכן רואים מה רואים ואיזו אינטרפרטציה אישית מתקבלת מהראיה. הסקירה מביאה אותו להבנת השינוי שנוצר בעידן הפוסט מודרני ולבחינת משאלת האמת שבזיכרון , לשינוי בהתייחסות שמחבר את הראיה למלה והופך את כוחה של המלה למשמעותי בייצוג האמת. לבחינת יחסו של "האמיתי" - לעצמי ההרגלי שלנו שפועל בעולם : - משתוקק, בוחר, מתכנן וחותר לעבר מטרות, האני שגלוי לעיני הזולת ונתפס בעיניו כמהות האמיתית , כאיקונת האישיות הפרטית שמייחדת כל אחד מאיתנו מכל אדם אחר. במקביל מקיים גלדמן פולמוס עם הטענות הפוסט מודרניסטיות שגורסות שהעצמי האחד שאנו קוראים לו "אני" משתנה כל הזמן ומחליף צורות , הוא אשלייתי, ורחוק מלהיות ספציפי פרסונלי וקבוע .
לדיון הרליגיוזי שאיפיין את ההוגים העתיקים חוזר גלדמן בשער השביעי והאחרון של הספר כסוגר את נפתולי הפקפוק שאותם איפשר (באופן חלקי) עד עכשיו , בפרק זה הוא עוסק במדיטציה הבודהיסטית וביוגה באופן תיאורטי ומעשי כאשר הוא מסביר את התשתית הפיזיולוגית של מצב האיוUן הנפשי שאליו חותר ביון – הוא מדגיש ומסביר את היסודות הזן בודהיסטים שניתנים ליישום מעשי באמצעות מצב מדיטטיבי: עצירת זרם המחשבות הרגיל העשוי מזיכרונות ותשוקות וריכוז עמוק המוליד התמזגות . התכלית הסופית של המדיטציה והיוגה : חווית הממשות המוחלטת הכוללת עצירת תנודות התודעה כדי להגיע לתודעה הגרעינית הטהורה שהיא ה"עצמי האמיתי" מתאפשרת כאשר התודעה מתרוקנת מצורתה היומיומית הופכת לתודעה טהורה נקייה מכל ידע ודעה שעלולים לעוות את תפיסותיה. רק התודעה המרוקנת מגיעה להכרת מושאה מתאחדת איתו ומאיחוד זה נולדות הארות אינטואיטיביות , הזן בודהיסטים מדברים על התודעה שהגיעה לתיכלתה כעל מראה טהורה .
בשערו השלישי של הספר מביא גלדמן סדרת רשמים וחוויות סוציולוגים ואורבניים ותרבותיים החלק הרביעי עוסק בתובנות פסיכואנליטיות אודות סרטים שהותירו בו רושם, ובחלק החמישי מקובצות רשימות שעוסקות בספרות ופרשנות ספרותית , החלק השישי הוא אסופת מאמרים על אמנים.
שלושת שערי הספר בהם אוסף של מאמרי הכתיבה התרבותית ,זו שממלאת את הבטן הרכה בין הדיון הפסיכואנליטי בשני השערים הראשונים, לדיון הפילוסופי –דתי שעוסק בהינדואיזם התיאורטי והיישומי בשערו האחרון של הספר מעניינת במיוחד על רקע הפיתוי להשליך ממנה על עולמו הפנימי האישי של גלדמן.
בספרו הקודם (עיונים פסיכואנליטיים ביצירות של פו, אצ"ג ושייקספיר ) עסק גלדמן בפירוש יצירות ספרותיות במונחים פסיכואנליטיים בהקדמה לספר הוא פורש רקע להתייחסות של הפסיכולוגיה למעשה היצירה, מגלגל מחשבותיו על הרעיונות הפשטניים יחסית של פרויד ועד רעיונות מעניינים ומפותחים של אוטו ראנק, מלאני קליין, ארנסט קריס ואחרים. ספר זה מהווה (לדעתי) מעין הקדמה וטריגר לעיסוקו בספרו הנוכחי (הנסקר כאן) ובו יותר משהוא מדבר על תולדות יחסי האמנות והפסיכולוגיה, מדובר ביציקת הבסיס למבנה התיאורטי של גלדמן, ולכן גם מהותי בעיני לקרוא אותו לפני שניגשים לעיון בספר הנוכחי .
מתוך העיסוק של גלדמן עצמו בספרו עיונים פסיכואנליטיים ביצירות וביוצריהן , קל מאוד בעיקר לבעלי הידע המתאים להיגרר לשאלות לניתוחי אישיות ולמסקנות אישיותיות ספציפיות אודות המחבר, קל להתפתות למתן פרשנות להקשרים האסוציאטיבים הפרטיים שלו - אידיוסינקרטים בחלקם. אני סבורה כי זו שגיאה וכי לספר יש מה להציע בתחומים מגוונים של מחשבות ותרבות גם בלי לנסות להסביר את המסה המגוונת במונחי הלא מודע הפרטי שגלדמן פורש בפנינו בשעריו השונים של הספר.
ביקורת פסיכולוגיסטית וממוקדת בכותב מחמיצה לטעמי את העניין העיקרי בספר ומצמצמת אותו למדרגת רכלנות , וביקורת על ספר פסיכולוגי אינה צריכה להיעשות בכלים פסיכולוגיים או להתמקד בניתוח מניעיו ואישיותו של הכותב, תוך מתן פרשנויות , נותר לי רק לקוות שגלדמן מבקר האמנות יסכים איתי (:
