כווני מחשבה לאבחנה מבדלת
בין חשיפה לא מותאת למיניות - לקושי בהתמודדות עם הקונפליקט האדיפלי
רנית ים
חשוב לדעת היכן הקלקול כדי לדעת מהו הטיפול המתאים.
יש גילאים שהעיסוק במיניות תואם את השלב ההתפתחותי. – השלב האדיפלי. (גילאי 4-7).
התנהגויות מיניות חריגות:
- ציורים בעלי איפיונים פעליים, גניטאלים, או אורלים מודגשים. בגילאים אלו פחות יש אברים גניטליים. יכול להיות עיסוק רב בפה – השחרה, לשונות שיוצאות.
- משחק עם בובות המתמקד באברי המין. בדרך כלל ילדים שבוחרים את הבובות היותר גדולות בגן, פיסוקים גדולים של הבובה, חודרנות (ילד שעקר את עיני הבובה)
- משחק עם ילדים אחרים בהחבא כשיש התיחסות לאברי גוף באופן חודרני. בגילאים אלו יש עיסוק רב במיניות, יש משחקים נורמטיבים בהם מנסים ללמוד על המין האחר. הם יודעים שזה לא מתאים ולכן מסתירים. יכול לרמוז לבעיתיות כשיש התרגשות יתר שיש לה גווןשל חרדה. כשיש הגזמה של ההסתרה או פרובוקטיביות (– התנהגות שנעשית מול הגננת).
מקורות אפשריים לקושי
- חוויות מציאותיות מיניות שאליהן נחשף הילד ואינן תואמות את גילו. יכול להיות מחשיפה לא מותאמת לערום ויחסי מין של מבוגרים. או פגיעות מיניות המכוונות לילד.
- קושי פנימי להתמודד עם הקונפליקט האדיפלי. ילדים בגיל זה עסוקים בגיבוש הזהות שלהם, בעיקר הזהות המינית, באופן טבעי יש הגזמה של העיסוק במיניות. יש ילדות שמתנהגות באופן מפתה, ילדים שאוחזים באיבר המין שלהם.
מקורות לאבחנה
ילד:
- בדיקת מצב הילד מבחינה התפתחותית – שליטה מוטורית, התפ' חברתית וכו'. ילדים עם לקויות הם יותר מועדים להפגע.
- כמה הילד השיג בוחן מציאות תקין. רק בגיל 3-4 מתחיל הילד להבחין בין דימיון לאמת. כשיש פגיעה היכולת של הילד להגיע לבוחן מציאות תקין יותר גבוה בנושאים לא מיניים, ויש ירידה בבחון מציאות סביב נושאים מיניים. בגילאי גן יותר קשה לזהות תמונה זו.
- מידת העצמאות הרגשית שלו. – עד כמה הילד מרגיש שהוא אחראי על עצמו מבחינה רגשית, חושב שהוא יכול לפתור בעצמו את בעיותיו. כמה בייצוג שלו הוא נפרד מהמבוגר. אינו תלוי באימו כדי לארגן עצמו. – זה עוזר לאבחן אותו לגבי מקומו בקונפליקט האדיפלי. אם הוא מאוד תלותי, גיבוש הזהות פחות מוצלח ואז ייתכן שגם תכנים של מיניות יעלו סביב עניין זה.
הורים:
- מביאים מול ההורים סימנים לבעיתיות בנושא המיני וצופים בתגובה ההורית.
- תגובת הפתעה היא צפויה. פגיעה היא לא משהו שהורים מצפים לו. אך כמה זמן לוקח להורים להתארגן עם זה, באיזה אופן ההתארגנות. ניסיון להסתיר מאנשים שונים בסביבה (אולי רצון לשמור מקום בריא ולא נגוע) יכול להעיד על מנגנוני הסתרה. השאלה עד כמה יש גמישות אצל ההורים, ועד כמה יש מוכנות לבדוק את הדברים הלאה. האם ההורים פתוחים לחקירת הנושא. פעמים רבות יש תגובה – אצלנו לא מדברים על זה. זה מעיד על התגוננות. הילד מציג בעיה, השאלה עד כמה אנו הולכים איתו או משאירים אותו לבד.
- תפיסתם את תפקידם ביחס לילד שלהם. האם ההורים מעבירים את האחריות להתמודדות למורה, וכד' (לדוג' אם 'לביאה' שהינה לביאה בחוץ כי בבית לא הצליחה לשמור). איך ההורים מתייחסים להתמודדות עם קונפליקטים נורמטיבים משלבים קודמים כמו פחדים של הילד. אם הם עזרו לו להתמודד עם פחדים, נותן אינדיקציה ליכולתם לעזור לו להתמודד עם הטראומה.
- מידת אמינותם בדווח על מציאות היומיומית של הילד.
שואלים איך הוא קם, מתלבש, הולך לגן. מנסים לראות עד כמה הוא מוחזק בראש של ההורים. (אם מתקשים לדבר עליו אולי מעיד על אכזבה). ואיך ההתמודדות שלהם עם הטיפול הפיזי בילד – כמה נותנים לו עצמאות, וכמה משאירים אותו תלוי בהורים.
- אבחון ההורים מאפשר לנו לאבחן את מיקום ההורים ביחס לחשד לפגיעה.
כל מקרה שנחשד בפגיעה מינית מדווח לפקידת סעד על פי חוק. בדרך כלל אחר כך יש חקירת ילד. ילדים מתחת לגיל 4-5 מאוד קשה לעשות חקירה טובה. מה שחשוב להם זה שהפגיעה מופסקת, אם היא מופסקת הם לא ידברו על כך (אלא מיד לאחר הארוע). לכן בדרך כלל פקידת סעד תאמר להמשיך לבדוק.
