אמונה בחדר הטיפולים
מאת מרב אושר, יששכר עשת
ראיון מאת ברקת נועה, העורכת, המתמחה גם בייעוץ ביוגרפי
לפני כשלוש שנים, החלו מרב אושר ויששכר עשת לבחון את התרומה ההדדית שיש לפסיכותרפיה שבה עוסקים שניהם לבין היהדות, אליה משתייכים כל אחד בדרכו, יששכר דרך התקרבות ליהדות בעקבות חזרה בתשובה של בתו, ומרב כאישה דתייה שומרת מצוות.
מרב אושר היא עו"ס מרכזת תחום הטיפול הרגשי בפרט בזוג ובמשפחה במחלקה לשרותי רווחה במשגב. חברה בתחנה הטיפולית "עמיתים" עובדת כמטפלת זוגית ופרטנית. מתגוררת במורשת נשואה ואם לחמישה. יששכר עשת פסיכולוג קליני רפואי ומדריך בטיפול משפחתי, מטפל ומדריך במסגרות שונות, עד לפני 10 שנים חבר קיבוץ ומאז מתגורר בכרמיאל. נשוי ואב לארבע ילדים ושלושה נכדים.
לפני שנתיים הקימו השניים קבוצת מטפלים דתיים וחילוניים ורבנים, הבוחנת באופן מעשי את השילוב תורת החיים היהודית ועקרונות הטיפול בחדר הטיפולים ובחיים. קבוצה זו היא רק נוספת על מאות קבוצות, בתי מדרש ותוכניות לימוד שהוקמו בעשר השנים האחרונות בישראל, שנועדו בין השאר לתת כלים ונגישות לאפשרות לדלות ממקורות היהדות דרך חיים וערכי מוסר. המסגרות הקרובות למקומנו הם המדרשה באורנים, מקום בגליל בשורשים, בית מדרש הכרמים בכרמיאל, וערוץ הטלוויזיה תכלת!
לפני כשנה הצטרף יששכר כמנחה לתוכנית של דר' יאיר כספי "פסיכולוגיה ביהדות", במכון צימבליסטה לחקר היהדות באוניברסיטת תל אביב. לפני כחצי שנה הקים יששכר עשת "חוג חג", במסגרת מדרשת הכרמים בכרמיאל. בחוג לומדים המשתתפים להעשיר את אורח החיים המשפחתי בערכים מתוך מסכת החג.
במה מדובר בעצם?
מירב: "כשאדם או משפחה נקלעים למצוקה הם צריכים להחליט כיצד יפעלו. תורות שונות, ובכללן גם גישות טיפול מתחומי הרפואה והפסיכולוגיה, מציעות לנו דרכים לחיים טובים ולהתמודדות עם מצוקות. התורה, בערכיה ומצוותיה אף היא מורה לנו ומסמנת את דרכנו, כבני אנוש בכלל וכבני העם היהודי בפרט. כאשר אנו נקלעים למצוקות אישיות, משפחתיות וקהילתיות, היהדות גם מורה דרך למתן סיוע לנזקקים.
אנו מתעניינים בשאלה כיצד משתלבות גישות הפסיכותרפיה השונות עם ערכי היהדות? מה תהיינה ההשפעות ההדדיות במפגש בין התורה והגישות הטיפוליות השונות?
פסיכותרפיה פרטנית, זוגית, משפחתית או קהילתית יונקת את מקורותיה "מאבותיה הרעיוניים הקדמוניים" אבות אלה הורישו לנו מסגרות תיאורטיות שונות המסבירות את טבע ההתנהגות האנושית, מנסות להתחקות אחר הסבל, הרוע ואי ההתאמה ולהציע, לעוסקים במקצועות טיפוליים דרכים ושיטות עבודה לסייע לנזקקים. התורות בתחומי הטיפול הרגשי, נבנות זו על גב זו. לעיתים נראה כאילו שיטה חדשה נבראה ואין לה קשר כלל עם קודמותיה. אבל התורות כולן נוגעות באותו עניין. כל אחת ביופייה ותבונתה מסייעת לנו להעמיק עוד להרחיב את היריעה.
יששכר: "במהלך השנים כמטפל העשירו אותי כאדם וכמטפל תורות פסיכולוגיות פילוסופיות ורפואיות שונות. כחבר קיבוץ לשעבר והיום בליבי, הקסימו אותי הגישות המערכתיות המדגישות את ערך המשפחה והקהילה שבה חי האדם והגישות המעודדות אנשים לתובנות עצמיות דרך עשייה במרחב הקיומי בו הם חיים. כשנחשפה בפני תורת החיים היהודית, באמצעות ידידים וקרובי משפחה, הופתעתי לגלות כמה היא מוכרת לי והרגשתי שהחיבור שלי למסגרת ההלכה היהודית, כפי שאני מבין אותה, הוא המשכי וטבעי."
איך הגעתם אל הנושא הזה?
מירב: "את תחילת תהליך הברור על אודות הקשר שבין הטיפול הרגשי והיהדות ניתן לסמן אצלי עם הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. התחושה הברורה כי קיימים מגזרים שונים בעם שהניכור, החשדנות, העוינות והאיבה ביניהם הולכת וגוברת, הגיעה לעוצמות בלתי ניסבלות ברצח ובתגובות הרגשיות הקשות שנבעו בעקבותיו. התחלנו להרגיש ולראות את מה שכונה "השסע".
למרות שמקורותי בעולם הדתי, במהלך חיי אני חיה לומדת ועובדת עם חברים שאינם דתיים. עד הרצח לא היו בי שאלות ברורות בדבר דרכי. לאחר הרצח וכנראה כתגובה לאירוע הטראומטי ניסיתי להתקרב להבין יותר את "האחר" נתקלתי יותר ויותר בניכור בשינאה שבוטאה ביצירת סטיגמות קשות.
אני זוכרת כי מספר חודשים לאחר הרצח הלכתי עם כמה מילדי ברחוב כאשר לפתע ניגש אלי אדם זר התקרב אלי באופן שנראה מאיים וצעק עלי "חברון מאז ולתמיד, כך תביאו עלינו את רצח הבא..." תחושת ההלם שאחזה בי הייתה קשה ביותר. חשבתי לעצמי מה הוא יודע עלי, על דעותיי האישיות הפוליטיות? כמה שינאה הייתה בעיניו…
החלה עולה בי תחושה של ברור דרכי כאדם יהודי!! מה זה אומר עבורי. אם בעבר היה ברור כי עלינו לדאוג כל אחד לעצמו משפחתו סביבתו הקרובה "על פי דרכו" הוברר לי כי אנו הולכים בדרך של התרסקות כעם. הגשמה עצמית או קבוצתית בדרך של בידול תוך התעלמות מזרמים אחרים תוביל למחיר כבד של אובדן שפה ודרך משותפת.
הצטרפתי עם בעלי לקבוצה של אנשי חינוך חילוניים ודתיים מהמגזר הקיבוצי ("חברים מקשיבים") דרך קבוצה זו נחשפתי עוד יותר לשסע ובהמשך בתהליך מרגש ומרתק ליכולת ההתקרבות והבניה המשותפת המעשירה בין הדתיים לחילונים בקבוצה.
במבט לאחור נראה כי התהליך הקבוצתי ב"חברים מקשיבים" היה חלק מתהליך פוסט טרואמתי של רבים, בו הצורך הראשוני הוא לדבר ולדבר את מרכיבי הטראומה עד לשלב בו הרגשתי כי תהליך זה מיצה את עצמו וחיפשתי ,כך ניראה, לממש משהו שנזרע ולתת לו גוון מעשי." התחלתי לחפש את החיבור במקומות המוכרים לי, חיבור במסגרת עבודתי.
יששכר: "שנים רבות הייתי חבר קיבוץ. שייכות חברתית, נתינה לחברה וערבות הדדית היו חלק מהווי חיי. בתוך המסגרת הזאת הייתי שנים מרכז תרבות ובעיקר מרכז חגים. דרך ילקוטי החגים של בית השיטה, שהם יצירה מדהימה של אריה בן גוריון וצבי שוע, נחשפתי לעולם שהיה מוכר לי דרך בית סבי. "הקיבוץ הוא זרם ביהדות" הם אמרו.
הפעם הבאה הייתה כשהבת שלי התחילה תהליך של חזרה בתשובה ונוצר משבר גדול. היה ברור לי ולאורה אשתי שאנחנו חייבים לעשות מהלך, כי אחרת היא מפסידה אותנו ואנחנו אותה. נפגשנו עם חלק מהרבנים של הבת שלי כדי להבין מה זה בדיוק יהדות. שוחחנו, התווכחנו, זעקנו, והקשנו מתוך מגמה חיובית להבין את השפה ואת אורח החיים שהבת שלנו לומדת עכשיו. מרב עזרה לי מאד. בדרכה האנושית טיפולית, חשפה את גישתה לדרך חיים יהדות כאן ועכשיו. היו כאלו שאיימו, הפחידו, הזהירו: לא כדאי, זה מסוכן, אנחנו רציונאליים, ובכלל למה דווקא יהדות?
תוך כדי התהליך התרוממו מסכים והגיע גם צער גדול על העובדה שיש לנו נכס היסטורי-תרבותי אדיר כזה ושרק מתוך צירוף נסיבות עצוב ואפילו אכזרי, הדלתות לעולם היהודי ההלכתי נסגרו בפנינו וזהו."
איך אתם עושים את ההקשרים בין היהדות לבין הטיפול?
יששכר ומרב מדגישים כי מדובר על תהליכים שנמצאים בתחילת תהליך בירורם. הבירור חייב להשתלב גם במסגרת המדעית עליה מתבסס הטיפול הנפשי. קבוצת המטפלים והרבנים, שהקימו, מנסה בכוחות משותפים לברר שאלות אלו? הקבוצה נפגשת כבר שנתיים. בפגישות עסקנו בניסיונות לשלב בטיפול נושאים כגון: השפעת שורשים תרבותיים וערכיים על חיי הפרט והמשפחה, ראיית היצר הטוב והיצר הרע כמשפיעים יחד על עולמנו הרגשי, ערכי המטפל כמשפיעים על דרכו הטיפולית. המטפל כמחויב לראות את המטופל כחלק מעולם משפחתי, קהילתי וחברתי.
היינו רוצים לראות יותר מטפלים דתיים ומסורתיים ורבנים, מצטרפים לקבוצתנו ומעשירים את השיחה ובכך גם נתרמים לעולמם.
מירב: "יש דרכי טיפול המציעות יותר מודעות ופחות מדגישות מחוייבות אישית לפעולה ממשית. היהדות מציעה באמצעות מחויבות לעשייה, הנובעת ממודעות לאורח החיים, דרך לקראת חיים טובים יותר. הייתי רוצה יותר לעזור לאנשים להגיע למחוייבות אישית, על פי תורתם ועל פי דרכם? למשל מגיע זוג עם בעיות. אני מרגישה שחשוב, בנוסף ליתר מודעות גם להוביל לבחירת מחויבות לעשות "את"... על פי אמונתם, דרכם ותורתם ולא על פי אמונתי." אין לי כרגע דרך ברורה כיצד לעשות זאת, יש מעט ניסיון ובעיקר תהיות.
יששכר: "אם אתה הולך לחוג יהדות, אפשר לשאול מה תעשה עם מה שלמדת מחר בבוקר? האם זה תרם לך במשהו להיות אדם יותר טוב? האם זה מחייב אותך? אני שואל את עצמי ומטפלים אחרים עד כמה אנו מחויבים להשתמש בחיי האישיים בלדרך אותה אני מציע לאחרים? החרדה וההתרגשות המלווים שאלות אלו פותחים פתחים לעולמות נעלמים בפנינו.
אביא דוגמא מעולם המתבגרים. מתבגר שעושה צרות להוריו, מתריס: 'אתם לא תנהלו עלי, אתם לא תגידו לי מה לעשות.' הוריו המודאגים כועסים: 'אנחנו כן יודעים מה טוב בשבילך, אם תעשה מה שאנחנו אומרים לך יהיה לכם טוב בחיים'. נראה שיש להוריו מערכת של אמונות שקובעת שאם תעשה כך וכך יש סיכוי שיהיה לך טוב. ההורים מסתמכים על ניסיון חיים ועל תורות כלכליות, רפואיות, פסיכולוגיות, חברתיות. אני מזמין את ההורים להקשיב לקול הספק של המתבגר, הקורא להוריו לבירור מעמיק יותר של תורת חייהם. הנער מתריס לא אחת 'על מה אתם מדברים? אתם כל הזמן בוכים ומקטרים, אני שומע שאתם אומרים שלא טוב לכם'. נראה שהמתבגר והוריו זקוקים לבירור זה. הוא מציע להוריו 'אל תחששו לברר שוב את תורתכם על מנת שתהיה מותאמת יותר עבור ועבורכם'. אור חדש נשפך על המציאות הפגועה.
התוודעתי גם לעובדה שאנשים רבים מאמינים בסוג של אלוהות ובדרך שבה הוא מנהל את העולם. כשאני שומע בטיפול באנשים מזכירים את אלוהים, אני מבקש מהם להרחיב, ולא אחת נחשף בפנינו עולם מרתק מיוחד במינו של ערכים ומושגים שמשפיע ומכוון מאד אותם ואותי. בשמחות ובצרות, מתנהל דו שיח אם האלוהות אותה הם מעיזים לחשוף בפני.
מירב: אני מדגישה את הרחבת הראיה על ידי ספקות. לשאול שאלות זה מפחיד. יש שאלות שנראה כי כאדם מאמין, הייתי כבר אמורה לענות עליהם. זה מקביל לספיקות בתוך החדר הטיפולי. למשל, בפגישה ראשונה אני שואלת שאלות על המשפחה ואומרים לי: "המשפחה נהדרת". כשאני שומעת את זה מתעוררות אצלי ספיקות. אם הכל כל כך מושלם, מה לא בסדר? הספיקות מתחילים לעלות כשיש יותר ביטחון. לפעמים לא חייבים לפתור את הקונפליקט, אלא אפשר ליצור מסגרת בטוחה שבה אפשר לברר ספיקות ושאלות. הספקות יכולים לעלות גם בתוך עולם מחייב שיש בו אמונה. מתוך המחויבות לעשייה ולמצווה ניתן להעלות את הספקות. מתוך תהליך זה, להשקפתי, עולה האמונה. זהו תהליך מקביל לטיפול הרגשי!!! כאשר מגיע האדם לאמונה ולביטחון במטפל, במשפחתו, בקהילה ובעיקר בעצמו, יתאפשר סדק בביטחון, יגיע הברור האמיתי, כך תתגבש זהותו של האדם והוא יוכל להגיע יותר אל עצמו, אל הגרעין האמיתי שבו.
הזהות האישית, המטרה האישית והפסקת סימפטומים של סבל קשורים בדרך כלל ב'אני'. בחיבור של עולם הטיפולי אל העולם היהודי יש ניסיון לברר את 'האני' כחלק מברור צרכי הכלל.
יש גישות טיפוליות הבודקות גם את האדם בתוך משפחתו, קהילתו, תוך בדיקת קשרי הגומלין ביניהם. בבדיקה של המבט היהודי יש יותר ניסיון לא רק לאבחן ולטפל בסימפטום האישי דרך הראיה המשפחתית אלא גם לברר את מחוייבותו של האדם למציאת 'זהותו' כחלק מהכלל בו הוא חי.
איפה אפשר להכיר חיבורים אלו יותר?
מרב ויששכר מציעים למעוניינים להרחיב שיח יהודי פסיכולוגי בכוחות עצמם במסגרות שונות של קבוצות הורים, מטפלים, מחנכים, מתבגרים. הם מציעים להרחיב שיח זה גם במשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים והורים להוריהם. הנושאים הם שאלות יסוד הקיום האנושי, חירות האדם, משמעות החיים, שייכות, וחיים לנוכח המוות.
יש חומרי קריאה, ואתרים באינטרנט. מרב ויששכר ישמחו לסייע לכוון, לייעץ ולהנחות בתחום זה לפונים אליהם ישירות. מרב ויששכר מזמינים מטפלים דתיים וחילוניים ורבנים העוסקים בייעוץ, לפנות אליהם לשתף ולהשתתף בשיח זה. שיח זה מתקיים בין השאר גם בפורום "פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית באתר "פסיכולוגיה עברית."
ברל כצנלסון לסיום
מצאנו את דברי ברל כצנלסון שנאמרו בעקבות יציאתם של בני נוער למחנה קיץ דווקא בליל תשעה באב
"...הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן בית ראשון ושני, דרך גירוש ספרד ועד ימינו וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז ועד למגילת האש של ביאליק...
שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום לתרבות , למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק , מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם וחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפיכה להתנכר לו? רבים הם בימינו המועדים והחגיגות העשויים בידים - עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי חשיבות. מהם רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא, והשאר יקמל עם נשיבת סערה ראשונה או לפניה. לא כאלה חלק הימים שהשרישו בנפש העם ודורות על דורות שיקעו בהם את חוויותיהם. (ברל כצנלסון, מהפיכה ומסורת מתוך: במבחן, ת"א, תרצ"ב, 1935.)
