סקירת כנס יה"ת: התמודדות, חוסן ומרחבי טיפול
מאת לילך אריאלי
הכנס 'התמודדות, חוסן ומרחבי טיפול' של האגודה לטיפול באמצעות אמנויות (יה"ת), המציינת 50 שנה להיווסדה, התקיים ב – 5-6.07.2021 במרכז הכנסים בשפיים. יושבת ראש הכנס: ד"ר אופירה הוניג
פתיחה
הכנס הדו שנתי של יה"ת אורגן בניצוחן של ד"ר אופירה הוניג, ראשת המחלקה לטיפול באמנות בבית ברל ופעילה ביה"ת מזה 30 שנה. לצידה, הגב' תמי ירמיהו, מטפלת באומנות ומדריכה, העומדת בראש יה"ת מזה שבע שנים. הוניג וירמיהו ביחד עם ד"ר רגב מאוניברסיטת חיפה ופרופסור שניר מתל חי תרמו לקיומו של הכנס בתקופה מורכבת זו. זהו הכנס האחרון אות מנהלת ירמיהו כיו"ר יה"ת היוצאת, לאחר שנים רבות של עשייה משותפת ומבורכת.
את הכנס הדו שנתי פתחה יו"ר יה"ת הגב' תמי ירמיהו שגוללה בפני קרוב לאלף באות ובאי הכנס את הישגיה של האגודה ב-50 השנים מאז היווסדה. גב' ירמיהו ציינה את החתירה הבלתי פוסקת בהובלת האגודה להסדרת מקצוע הטיפול באמנויות בחוק. יו"ר הכנס, ד"ר אופירה הוניג, הציגה את השלכות הפנדמיה על תחום הטיפול, סביב הצורך בבניית חוסן ודרכי התמודדות במרחבים השונים. ד"ר הוניג ציינה לשבח את קהילת המטפלות והמטפלים על יכולת ההכלה, הגמישות המחשבתית והחשיבה מחוץ לקופסא, ובפרט בתקופה האחרונה, שהניבה חשיבה חדשנית ואפשרה החזקה משמעותית.
את שלל ההרצאות והסדנאות שהוצגו בכנס פתח פרופ' מולי להד, פסיכולוג חינוכי מומחה ופסיכולוג רפואי בכיר, פרופ' מן המניין לפסיכולוגיה ודרמה תרפיה (המכללה האקדמית תל חי). לדבריו, המגיפה העולמית הפגישה אותנו עם מרחב טכנולוגי חדש ודו-מימדי המשטיח ומפלג את החוויה האנושית עד כדי ניכור. עולם הטיפול, מטפלים ומטופלים כאחד, שרויים שניהם באותה מציאות שקירותיה קורסים בזה אחר זה. במצב כזה, צפה ועולה אצל המטפלים אפשרות לטראומה משנית: תשישות חמלה (Compassion Fatigue), המחייבת אותנו להתעמת עם נושאים כמו הסתגלות, קצב, ופחד משינוי. עם זאת, כשם שבריאת העולם החלה בראש ובראשונה מחושך, גם מצב כאוטי זה עשוי להיות שריקת פתיחה לצמיחה ולהתפתחות. מול מציאות זו, מטפלות ומטפלים באמנויות עשו מאמץ לשכלל את הטיפול במצבי סגר ובידוד חברתי, כך שהביאו לשיקום וחזרה לתפקוד יומיומי בכאן ועכשיו.
בנוסף, לאורך שני ימי הכנס הוצגה התערוכה לכבוד שנת היובל של יה"ת שכללה שיתוף פעולה בין מטפלים מדיסיפילינות האמנות השונות. אוצרות התערוכה: אוצרות התערוכה: ענת ליבן יו"ר חטיבת האמנות החזותית, ושלומית רינת מטפלת באמנות, מדריכה ומרצה בכירה במחלקה לטיפול באמנות במדרשה בית ברל.
מושבים וסדנאות
הכנס שנפרס על פני יומיים כלל שלוש רצועות זמן בכל יום, כשבכל רצועת זמן התקיימו במקביל מושבים לצד סדנאות קצרות או ארוכות. בכל מושב הרצו בין שלושה לחמישה מרצים. מבחר המושבים והסדנאות כלל הצגת מחקרים, תפיסות טיפוליות ופרויקטים חדשניים בתחום הטיפול באמצעות האמנויות השונות.
מושב 1, "ומבט וחלון וראי" - מרחב פנטגונלי בסטודיו לטיפול באמנות, בפסיכותרפיה קבוצתית אנאליטית ובהכשרת מטפלים באמנות, של צוות המרצות מהמחלקה לטיפול באמנות בבית ברל. מושב זה נפתח בהרצאתה של יו"ר הפאנל, ד"ר אופירה הוניג, מדריכה ומרצה בכירה בטיפול באמנות, מנהלת המחלקה לטיפול באמנות, ראשת התכנית לתואר שני בטיפול באמנות ומייסדת התכנית לפסיכותרפיה קבוצתית אנאליטית באמצעות אמנות במכללה האקדמית בית ברל. ד"ר הוניג הציגה את המושג "מרחב פנטגונלי" המרחיב את מרחבי החקירה בתחום הטיפול באמצעות אומנויות, כשמדובר בתהליכים קבוצתיים, למרחב מחומש הכולל מערכת העברות בין חמישה קודקודים: המרחב בו פועלת הקבוצה, האינדיבידאלים בקבוצה, חומרי האמנות (קודקוד זה כולל גם תוצרים ומצב של 'אין תוצר' שונים) ומטפל/מנחה/מרצה/מדריך.
ד"ר הוניג תיארה כיצד מרחב זה בא לידי ביטוי ונחקר במסלול לטיפול באמצעות אמנות חזותית בפקולטה לאמנויות – המדרשה (בית ברל): ראשית, בתהליכי הסטודיו לטיפול באמנות והסטודיו הפתוח כתהליכי הדרכה פנימית (המבוססת על ההבנה כי ההדרכה הדינמית בטיפול באמנות צריכה לכלול מגע עם חומרי אמנות ויכולת התבוננות בתוצרים); שנית, בעבודה קבוצתית אנאליטית באמצעות אמנות (מבוססת על ביון, פוקס, מקניילי, והוניג); לבסוף, בהוראה התנסותית-דינמית (טרנספורמטיבית): עיקרון הוראה זה מבוסס על התפיסה כי הנחלת המקצוע למטפלים ובאמצעות תהליכי הדרכה באמצעות אמנות, קשורה לא רק להעמקה בתיאוריות הפסיכולוגיות, אלא גם להתעמקות במגע עם חומרי האמנות, התוצרים (כולל המצב בו אין תוצרים כלל) וההדהוד החזותי בקבוצה. הוניג הוסיפה והזכירה את קריטיות תהליכי ההדרכה לטיפול, הנשזרים בתהליך אינסופי של התהוות היכולת להתבונן בהתנסויות רגשיות ולהפיק מהן משמעות.
המושב המשיך בהרצאתן של הגב' איה פלדמן והגב' שלומית רינת, 'להכנס לפרד"ס = להכנס לסטודיו לטיפול באמנות'. השתיים דיברו על מרחב שמאפשר את חיזוק החוסן של המטפל באמנות, והציגו הלכה למעשה את דבריה האחרונים של הוניג. הסטודיו, כמרחב אינסופי של חומרים ושל אין-חומרים, של המוכר ושל זה-שנכיר-בקרוב מגלם בתוכו את המצע האימהי האומניפוטנטי. במרחב זה, דרך חוויה של עשייה ויצירה לצד חוויה של שיתוק והיעדר תוצרים, מתקיימת הפעלה של הדימיון שמביאה להתאפשרות של מה שלא התאפשר לנו קודם. בדבריהן, פלדמן ורינת הביאו תיעודים מתוך הסטודיו לטיפול באמנות והסטודיו הפתוח בבית ברל שלדבריהן שימש כאינקובטור לתהליך הגדילה של הסטודנטיות שעברו דרכו ובתוכו, בתהליך המגלם בתוכו חשיפה, התקלפות, והתגלות באמצעות תיעוד התוצר על כל שלבי יצירתו.
הגב' בשמת מלכה התייחסה למושג "אקו-לוקיישן" שהיא מגדירה כתהודה בטיפול קבוצתי: למעשה, אקו-לוקיישן הוא התבוננות על האופן שבו כל חוש שולח ומקבל אקו שמותאם לו. בזמנים של פנדמיה, אומרת מלכה, נבחנים מחדש היחסים בין גופינו והעולם ומקומנו בו. חוויות מורכבות של מוכר וזר בעת ובעונה אחת, של פנים וחוץ, של הווה עתיד ועבר, מכתיבות את האינטראקציות שלנו עם האנשים סביבנו ובודקות את היחס בין תגובות האחר לתחושות הפנימיות שלנו. אקו-לוקיישן הוא מושג שנולד מהמחקרים ומתאר את ההשפעה של ההדהוד על ההתמקמות שלנו בתוך עצמנו, בתוך האחר ובין האחרים בקבוצות השונות אליהן אנו שייכים באופן אישי או באופן מקצועי. האקו, ההדהוד, הרזוננס - מתאר את מעבר ההשפעה המחוללת שיש ועלולה להיווצר בקבוצה, בין כל אחד לכל חומר, בין כל אחד לעצמו ולזולתו, כמו גם עם המטפל – ובחזרה. הקבוצה היא היכל מראות בו האדם רואה את עצמו במודע, או שלא. במרחב זה הוא מכיר אחרים, ולומד להכיר את עצמו באמצעות אחרים והשפעתם עליו ועליהם. מלכה, שהביאה את דבריו של קוהוט (1971), העלתה על נס את כוח האמפתיה בטיפול, שכן ההכרה בקיומו של האחר היא ההד המבשר על קיומה של העצמיות.
הגב' טלי עמיעד מילשטיין סגרה את המושב בהרצאתה 'תקווה ופחד בסדנת גשטלט בשילוב אמנויות בימי קורונה'. עמיעד-מילשטיין פרסה בפני המאזינות את השילוב המוצלח בין גשטלט לטיפול באמנות, ושיתפה כי לחווייתה מטופלים וסטודנטים מוצאים את עצמם מופתעים מתוצאות תהליכים טיפוליים המשלבים בין השניים. הצגת המקרה שהובאה בהרצאה המחישה מצב קיומי של אימה ופחד, שכן המגפה העולמית עוררה בנו את הרצון להיכנס לבתים, כשבמקביל הצורך לפרוץ החוצה התעצם. מצב מנוגד זה הוא מהות הטיפול, מתוך ההנחה שקטבים הם למעשה הפכים שמשלימים או מבארים זה את זה. עמיעד-מילשטיין סיכמה כי המטפלים הקבוצתיים צריכים לזכור שבכל קבוצה קיים ספקטרום רחב בין התמודדות להתמוטטות: מכיוון שהאחד בהכרח נוכח ומעיד על קיומו של השני, גם במצבים קשים ניתן להפיח תקווה ולהביא לשינוי והבראה. כך, בעיניה, ניתן לייצר סביבה קבוצתית טובה דיה.
יומו השני של הכנס נפתח בהרצאתה של ד"ר אפי זיו, פסיכותרפיסטית וחוקרת תרבות, עמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, ומרצה (אונ' ת"א) הוצג המושג 'טראומה עיקשת'. ההמשגה הזו היא הרחבת ההגדרה הדיאגנוסטית הרפואית של התסמונת הפוסט-טראומטית (PTSD), שמבוססת על ההגדרה של טראומה כאירוע קיצון. בהגדרה המוכרת, לדבריה, נעדרת ההתבוננות שלנו אל עבר מרחבים פוליטיים וחברתיים דַכְּאַניים (למשל סקסיזם, גזענות, הומופוביה), והיא אינה נותנת מענה לטראומות חברתיות-פוליטיות. משמעות ההמשגה של "טראומה עיקשת" היא להעניק שם למופעי מצוקה או דיכוי חברתיים שהוצמדו להן עד כה תגיות פסיכופתולוגיות, המקשרות את הקשיים לאינדיבידואל עצמו.
ד"ר זיו דיברה על קריטריונים מרכזיים לטראומה עיקשת, בניגוד להגדרה המסורתית של PTSD. האירוע הטראומטי כשלעצמו אינו קיצוני: בשוגג, הוא עלול להיתפס כנורמלי, שכן הוא חלק מהשגרה. לדוגמא, נשים נפגעות מינית באופן יומיומי, אך גם אם מדובר באירוע שהוא בתוך טווח החוויה האנושית – בפועל הוא עשוי להיות טראומטי. בהתאם לכך, האירוע הטראומטי עלול להיות בלתי נראה: האלימות שמופנית כלפי קבוצות קיצון היא אלימות קבועה בעוצמה נמוכה ולא בהכרח אלימות חד פעמית בעוצמה גבוהה. הנראות הנמוכה של הטראומה העיקשת מייצרת מצב שלא תמיד ניתן להפנות אליה קשב או לעבד אותה, דבר שבפועל הופך את האירוע לטראומטי. כחלק ממאפיינים אלה, טראומה עיקשת שונה גם מטראומה רגילה, במובן הזה שאין חזרה מלאה לשגרה – הטראומה היא חלק משגרת החיים גם אם מתבצע תהליך של עיבוד. מהרצאתה של ד"ר זיו עולה, שההגדרה של טראומה עיקשת מאפשרת לבחון את השיח הציבורי ואת השלכותיו, מתוך כוונה לשנות את ההיבטים הפוגעניים בהתנהלות החברתית היומיומית.
מליאת הכנס אירחה בהמשך הבוקר גם את הגב' תמר חזות, מטפלת באמנות חזותית מזה 50 שנה ומדריכה, בהרצאתה, 'ייצוג מרחב האין - כממשות ביצירה, בהתמודדות עם אבדן וטראומה'. חזות דיברה על הביטוי היצירתי והספונטני של מטופלים ושל אמנים אשר חוו שכול טראומטי.. מנקודת השקפתה של חזות, החסר נוכח דרך ה"אין" שמופיע בתוך מרחבי היצירה. למעשה, היוצרים בוחרים חומרים וכלים מסוימים ומשתמשים בהם כדי לייצג חוויה זו. לפי חזות, בשנים האחרונות מטפלים באמנות בישראל הרחיבו את ההתייחסות שלהם לתופעה זו, לחיבור בין האלמנטים החזותיים של האין לבין התופעות של הכאב, האובדן והטראומה.
את מושב 13 – טיפול באמנות עם ילדים ומתבגרים פתחה יו"ר המושב, ד"ר ליאת שמרי-זאבי, מטפלת באמנות, מדריכה, ומרצה בתכניות לטיפול באמנות (בית ברל, אונו וחיפה) בהרצאתה 'טיפול באמצעות אמנות בשילוב מציאות מדומה (VR) בקרב בני נוער הסובלים מטראומה וחרדה חברתית'. דבריה הובאו על רקע צילומים המתעדים את שיטת הטיפול הזו מעבודתה עם מתבגרים. שימרי-זאבי סיפרה כי בשנים האחרונות עלה הצורך בפיתוח שיטות טיפול לא קונבנציונליות, על רקע הצורך לרתום את בני הנוער לטיפול. לפי שמרי-זאבי, פתרון השימוש ב- VR בטיפול באומנות הוא מהפכני, ועודנו נמצא תחת מחקר ראשוני, אך הוא גם טבעי מול ילדים ומתבגרים שנולדו לעולם דיגיטלי.
הטיפול מהסוג הזה, בכל המרחבים השונים שבו הוא מתקיים, מאפשר לבני הנוער לשלוט בכל האלמנטים של החוויה, דבר שעשוי להיות משמעותי במיוחד במקרה של חרדה או טראומה. בנוסף, מטופלים יכולים לחוות באופן ראשוני סיטואציות שמהן הם נוטים להימנע בדרך כלל. יש לציין, כי השימוש בעולם המציאות המדומה לא כולל רק את המרחב הוירטואלי, אלא גם את עולם היצירה. המעבר בין המרחבים השונים, לפי ההרצאה, מאפשר עבודה רגשית עמוקה עם התכנים שמעלה המטופל.
את ההרצאה השנייה באותו מושב, 'מרחבי חיזור אחר מתבגרים - עבודה עם מתבגרים הנעשית רובה ככולה באמצעות חיזור והכלת Enactment, תוך שילוב הטלפון הסלולרי כאמצעי תקשורת וביטוי בטיפול באומנות' הצגתי אני, לילך אריאלי, מטפלת באמנות חזותית ובוגרת התואר השני בטיפול באמנות בבית ברל, עובדת כיום במוסדות חינוך פורמליים לנוער בסיכון עם הפרעות התנהגות והפרעות רגשיות. הרצאתי נשענה על מחקר מבוסס תופעה שביצעתי במסגרת תהליך הסמכתי, בהנחייתה של ד"ר אופירה הוניג. מחקר זה יושם בשטח לאורך השנה האחרונה, במסגרת מערך הטיפולים הדינאמי שהתקיים בתקופת הקורונה, אשר הציף את הצורך לעדכן את הפרקטיקה הטיפולית בנוער לרוח התקופה. ברקע למחקר זה, התבססתי על שני אתגרים משמעותיים שעולים, מניסיוני, מהעבודה עם ילדים ונוער בסיכון. האחת היא הקושי שלהם ביצירת מערכת יחסים מבוססת אמון, ובפרט התמודדות תכופה עם התנגדויות או acting out. השנייה היא חוסר שיתוף הפעולה שלהם בטיפול רגשי, המתבטא בהיעדר נוכחות, היעדר אינטראקציה בינאישית, והיעדר שימוש בחומרי יצירה. כל האחרונים רלוונטים גם לעיתות חירום כמו משבר הקורונה, גם אז נבצרו מהטיפול כל השלושה.
בעבודה עם מתבגרים בסיכון עלינו ליצור שפה משותפת, ברוח התקופה הטכנולוגית המתפתחת. שפה זו יכולה להתבסס על שימוש בטלפון הסלולרי. ראשית, השימוש בטלפון הסלולרי מחוץ לחדר הטיפול התקיים בתור אמצעי לחיזוק ושימור הקשר, כחלק מתהליכי חיזור שמטרתם להציג בפני המטופלים נוכחות קבועה ויציבה. בתקופת הקורונה קשר מסוג זה היה הכרחי והתקיים באמצעות שיחות טלפון או התכתבות בהודעות טקסט. בנוסף, הטלפון הסלולרי אפשר שיח מילולי במקרה של תקיעות. זאת ועוד, הטלפון היה גם ערוץ לביטוי יצירתי, באמצעות אפליקציות יעודיות שמאפשרות העברת מסרים מיידיים, צילום ותיעוד ויזואלי, האזנה למוזיקה ויצירה שלה, וכן צפייה בקטעי וידאו ויצירה שלהם . אמצעים אלו אינם חדשים, ונעשה בהם שימוש בדיסיפלינות האומנות השונות, כמו ביבליותרפיה, טיפול בצילום/פוטותרפיה, תרפייה במוסיקה, ווידאותרפיה. שיטה זו היא חדשנית במובן זה שנעשה שימוש גם בתכנים תיעודיים שהמטופלים יצרו מחוץ לסטינג.
ההרצאה שחתמה את המושב, 'תמות מרכזיות ושינויים ביצירותיהם של ילדים ונערות בסיכון היוצרים בסטודיו פתוח בפנימייה', הועברה על ידי הגב' נעם נאור ענבר והגב' רעות בלוך. נאור-ענבר ובלוך, שתיהן מטפלות באמנות ובוגרות תואר שני מחקרי מאוניברסיטת חיפה, חקרו לראשונה את גישת הסטודיו הפתוח באוכלוסיית נערות בסיכון במסגרת פנימייתית. מחקרן האיכותני הכפול (האחד על ילדים והאחר על נערות), מתבסס על האמונה של טיפול באמצעות אומנויות בכוחה המרפא של האומנות. הניתוחים התקיימו באמצעות כלים העוסקים בפנומנולוגיה, היבטים צורניים, מודל הציר האקספרסיבי הטיפולי, וכן ניתוח התוכן, חומרי הגלם, שיטות העבודה, והתפתחות היצירות לאורך זמן.
נאור-ענבר ובלוך מצאו שלוש תמות משותפות לשתי אוכלוסיות הגיל. הראשונה הייתה עיסוק ביחסים קרובים בחייהם ובמתח בין בדידות ליחסים. הממצאים מצביעים על שונות בין האוכלוסיות, כך שבעוד בקרב הנערות זוהה צורך בהזדהות ובחוסר נפרדות, בקרב הילדים ניכר כי החומר שימש כמרחב חקירה ליחסים. התמה המשותפת השנייה היא עיסוק בנראות, ובפרט בכמיהה לתחושת נראות והערכה מהאחר, כשאצל הילדים בלט העיסוק ברצף שבין נראות להסתרה. התמה המשותפת השלישית היא ביטויים יצירתיים הנעים על הספקטרום שבין רגרסיה התפתחותית לשליטה, תנועה אותה ניתן לראות דרך מוטיבים של סדר, סימטריה וחזרתיות. בקרב שתי הקבוצות ניתן להבחין במעברים בין רמות השליטה לאורך השנה, אשר באים לידי ביטוי גם בטכניקות היצירה ובתכנים שלה. הקבוצות היו נבדלות זו מזו בתמה הרביעית שלהן: התמה הרביעית שזוהתה אצל הנערות הייתה הצורך שלהן במקום בטוח ובמרחב לעצמן, מול תחושות של פריצות, חודרנות והיעדר מוגנות. בשונה מהן, התמה הרביעית שהוצפה בקרב הילדים הייתה הצורך בהכלה והחזקה כפונקציות טיפוליות, דבר שהתבטא בבחירת החומרים ושיטות העבודה.
מושב 16 עסק בטיפול באמצעות אומנויות בבריאות הנפש. יו"ר המושב הגב' דניאלה פינקל הציגה את המרצה הראשונה, הגב' חן איינהורן, מטפלת באמנות חזותית ובוגרת התואר השני בטיפול באמנות בבית ברל, העובדת כיום עם ילדים ונוער הסובלים מקשיים נפשיים במסגרת בי"ח גהה. הרצאתה "עבודה עם טראומה התייחסותית בילדים: יצירה משותפת מתמשכת של מטופל ומטפל כמודל טיפולי-דינמי משולב אמנות, משחק וגשטלט התייחסותי לעבודה עם ילדים בעלי טראומה התייחסותית", נשענת על מחקר מבוסס תופעה שביצעה כחלק מתהליך הסמכתה בהנחייתה של ד"ר אופירה הוניג. איינהורן ביססה את מחקרה על אינטגרציה בין תיאוריות שונות בטיפול, ובפרט על תיאוריית הגשטלט ההתייחסותי. זו מתייחסת אל השדה הטיפולי כאל מרחב מרובד, במסגרתה מתקיימת היכולת לנוע בין שכבות ושלבים, ולהחליף מסגרות או תפקידים בהתאם לסיטואציה.
בתהליך מחקרי זה עלה בידה של איינהורן לבנות מודל ייחודי של 'יצירה משותפת ממושכת' ולהגדיר את אופני השימוש בו בעת טיפול בטראומה התייחסותית ממושכת. המודל מתבסס, בין היתר, על יצירה משותפת ממושכת של המטפל והמטופל. כפי שעולה ממחקרה של איינהורן, היצירה המשותפת מאפשרת סובלימציה, השלכה וחוויה אותנטית של המטפל את חוויותיו הגולמיות של המטופל. אלו מאפשרות לכוח המרפא של ההתייחסותיות לבוא לידי ביטוי בטיפול.
הבאה באותו מושב הייתה ליאור נזר ברמן, מטפלת באמצעות מוזיקה ומוזיקאית, בוגרת מחזור א' לטיפול במוזיקה באוניברסיטת חיפה. בהרצאתה 'ואם יכולתי רק לזכור, לכל אחד יש את הדרך לעבור', הציגה שנה בחייה של מקהלת 'צלילים שלובים' אותה הנחתה לפני כשנתיים. מקהלה זו הינה פרויקט ייחודי בה השתתפו מתמודדי נפש במסגרת תוכנית עמיתים, ובשיתוף פעולה של משרד הבריאות עם החברה למתנ"סים. מטרת התכנית היא שיפור איכות חיי המתמודדים ושילובם חזרה בקהילה, באמצעות תמיכה רגשית פרטנית או קבוצתית. נזר-ברמן התמקדה בדבריה באלמנטים השונים הקשורים למוזיקה, לשירה ולטיפול קהילתי במוזיקה, המהווים אופני התמודדות עם הבדידות המלווה מתמודדים בבריאות הנפש. נזר ברמן תיארה את תרומת המוסיקה לאיכות החיים באמצעות הגברת תחושות של חיוניות, שליטה ושייכות.
במפגשי מקהלת "צלילים שלובים" התכנסו מתמודדי נפש מרקעים שונים, על מנת לתרגל עיבודים לשירים ישראליים פופולריים ולהתאמן בשימוש מיטבי בקול. אלא שמעבר להתנסות הטכנית, הדגישה נזר-ברמן, המוסיקה הזינה את מערכות היחסים בין חברי הקבוצה ונוצרה הזדמנות להיכרות בדרך בלתי אמצעית. בשילוב הומור, הווי ורגעים ייחודיים של שיתוף ושיח דרך מילות השירים הפכה המקהלה למקום בטוח המזמין צמיחה רגשית, חברתית וקהילתית. רגעים אלו העניקו לחברי המקהלה את היכולת להתמודד עם קשיי היומיום, חיצוניים ופנימיים כאחד, ולפתח אל מול אלו חוסן ודרכי התמודדות.
בהמשך עלתה ד"ר טליה בנדל-רוזוב, מטפלת באמצעות תנועה מזה 17 שנים, מומחית בטיפול קבוצתי ושיקום עם אנשים בוגרים המתמודדים עם הפרעות נפשיות. הרצאתה, 'החלמה בתנועה- גישה חדשנית ומחקר על טיפול בתנועה בשיקום בבריאות הנפש' סגרה את המושב השישה עשר. מחקרה של ד"ר בנדל-רוזוב נועד להעריך את התאמת הטיפול האינטגרטיבי בתנועה בגישת ההחלמה. גישת ההחלמה היא גישה הוליסטית לשיקום פסיכיאטרי קהילתי, העוסקת בהתמודדויות שונות סביב החלמה קלינית, תעסוקתית, סביבתית, וחברתית. שילובה עם טיפול בתנועה מייצר גישה חדשנית לטיפול ושיקום באמצעות התנסות חוויתית תנועתית, שפותחה על מנת לתת מענה למתמודדים עם מוגבלות נפשית מורכבת - הן לצורך הפסיכולוגי והן לצורך החברתי-קהילתי. החלמה בתנועה מותאמת לשיקום הפסיכיאטרי כיוון שהיא משלבת מגוון טכניקות, ומתאימה למתמודדים בשלבים שונים של המחלה ובפרט לכאלו עם קושי בביטוי עצמי. כמו כן היא מפעילה ומזמינה התנסות אקטיבית, מותאמת לקבוצה רבגונית, וכן מוכוונת החלמה ושיקום.
המחקר התבצע בקרב 98 משתתפים, מרביתם מתמודדים עם סכיזופרניה, באמצעות מפגשים מובנים. מטרת המפגש הייתה לפתח תמיכה חברתית, לקדם מטרות אישיות ולחזק את ההתמודדות עם לחץ, דרך מתודות של טיפול בתנועה. מהלך מפגש כזה כולל שלושה חלקים. ראשית, המשתתפים מתחילים בחימום. מטרת החימום היא להעלות את מודעות המשתתפים לתחושותיהם ומחשבותיהם ולעודד משחקיות וספונטניות. לאחר מכן, מתקיימת פעילות חוויתית הקשורה לנושא הנידון באותו מפגש, באמצעותה מתאפשר למשתתפים לחקור היבטים שונים הקשורים להחלמה. בשלב זה מעמיק המיקוד פנימה, בעוד המטפלת מתקפת ומשקפת את תחושות המשתתפים, ומעודדת יצירת אינטראקציות חברתיות באמצעות תקשורת מילולית ובלתי מילולית. הפעילות מסייעת בחיזוק תחושות של שייכות וקבלה שמחזקות בתורן את תחושת הנראות של המשתתפים בקבוצה. הטיפול מסייע להקל על מצבי לחץ: כשלחץ מצטבר בגוף, לפי ד"ר בנדל-רוזוב, הוא מתבטא חיצונית בצורה שאינה רצויה. הטיפול מאפשר ללמוד לאתר את מוקד הלחץ ולנטרל אותו בצורה בריאה באמצעות אסטרטגיות להפחתת ומניעת לחץ. בסיום המפגש מתקיימת פעילות סגירה, אשר מסייעת בעיבוד וקיבוע הידע החדש שצברו המשתתפים.
בניתוח תמטי של ראיונות המשתתפים, במסגרת תוצאות המחקר התגלה דמיון בין המדדים של קבוצת הניסוי לבין קבוצת הביקורת, שטופלה באמצעות תכנים מקבילים בגישת ניהול מחלה והחלמה (IMR). מכאן שהחלמה בתנועה מניבה תוצאות דומות להתערבות המקובלת בשיקום הפסיכיאטרי, ועל כן נמצאה כיעילה. מחקרה של ד"ר בנדל-רוזוב מציג את הפוטנציאל של טיפול בתנועה בגישת ההחלמה לסיוע בתהליך ההחלמה, ומדגיש את חשיבות העבודה האינטרדיספלינרית בשיקום הפסיכיאטרי.
סדנאות
כ-32 סדנאות התקיימו לאורך שני ימי הכנס, אשר יצרו אינטגרציה בין המרחב התיאורטי, המרחב הפיזי והמרחב הרגשי. סדנאות אלו התקיימו במתכונת של קבוצות התנסותיות-דינמיות, וכללו יצירה עם חומרים חזותיים, מוסיקליים, תנועתיים, תיאטרלים וטקסטואלים. כל סדנא הייתה שונה משמעותית מרעותה, אך המשותף לכולן היה שבכל אחת מהן עובדו תהליכים אישיים וקבוצתיים כאחד.
בסדנא 'גרוטתרפיה- גרוטאות כחכות', בניצוחה של הגב' מיכל ליטבק-מוזס, מטפלת באומנות ומנחה סדנאות קבוצתיות סביב חומר, חוו המשתתפות מסע של התחדשות ומציאת משמעות חדשה בעזרת חפצים וגרוטאות המוקמים לתחייה. ראשיתו של מסע זה באיסוף חפצים אנונימיים או המוטענים במשמעות זרה, והמשכו בהתאמתם של אלו לדימויים האינדיוידואלים של כל יוצרת באמצעות דמיון ויצירתיות. ערימת החפצים הפזורה בחדר הסדנא כמוה כחלון הזדמנויות לשלל תהליכים שבחרו לעבור המשתתפות, וכפי שחזרה וציינה ליטבק-מוזס: "אתן מוזמנות להתמודד עם השפע ולבחור, ותזכרו שאפשר גם לבחור שלא - הכל מצוי והרשות נתונה".
סדנא אחרת שהתקיימה ביום הראשון לכנס הועברה על ידי הגב' אימאן שלבי, מטפלת באמנות אשר פיתחה שיטת טיפול חדשנית באמצעות קליעת סלים- 'קליעה טיפולית'. מלאכת הקליעה לדבריה של שלבי הציפה אצלה תחושות שונות של סבלנות, שקט והתמסרות. שלבי פתחה את הסדנא במעגל של דמיון מודרך כשברקע מתנגנת מוסיקת עולם מרגיעה. בקולה הרך והמלטף סחפה את המשתתפות בסדנא להפניית המבט פנימה, לעבר תחושות וזכרונות שנשזרו בתוך המציאות של הכאן והעכשיו.
סדנא נוספת שזכיתי לצפות בה, 'הערכת גורמי חוסן ודרכי התמודדות במשפחה באמצעות ציור, סיפור ודרמה', הועברה ע"י ד"ר הוד אורקיבי, מטפל בפסיכודרמה ומרצה במחלקה לפסיכודרמה (אוניברסיטת חיפה) וד"ר נטע רם-ולסוב, מטפלת באמנות, מרצה במחלקה לטיפול באמנות ומרכזת תואר שני למטפלים מנוסים (מכללת בית ברל). סדנא זו הזמינה התבוננות רב-ממדית בגורמי חוסן ודרכי התמודדות במשפחה, באמצעות התנסות במודל ייחודי המשלב ציור, כתיבה, ופסיכודרמה.
הגב' אירית בליטי, מטפלת באמנות ומדריכה (אונ' חיפה וסמינר הקיבוצים) הנחתה ברגישות את הסדנא 'פתוח – סגור – פתוח – פיסול דמויות בחוט מתכת'. בסדנא התנסו המשתתפות בפיסול בחוט מתכת, הוא חומר המערב את גוף היוצר בתהליך היצירה ובהיבטים השלכתיים הנוגעים בגוף. לפי בליטי, המגע בחלקים השונים של הגוף מאפשר טרנספורמציה, חיבור ופורקן, לצד ויסות תחושתי והעצמת תחושת מסוגלות. את תהליך העבודה ליוו טקסטים של עמיחי מתוך 'פתוח- סגור- פתוח'. החוויה אותה מבקשת בליטי להציף היא חיבור תחושתי בין הגוף הממשי לבין הגוף הייצוגי, הסמלי.
בנוסף לסדנאות ולהרצאות, סטודנטים נבחרים ממוסדות ההכשרה השונים לטיפול באומנויות, ובשיתוף פעולה עם צוותי ההכשרה, הציגו את מחקריהם על גבי פוסטרים ברחבי הכנס. הפוסטרים עסקו בנושאים מגוונים ומעניינים, כגון אמנות קהילתית, עבודה עם ילדים בעלי הפרעות נפשיות, עבודה עם ילדים המאובחנים ב-ASD, ועוד. אסכם בשיחתי עם יו"ר הכנס, ד"ר אופירה הוניג, בה ציינה את תחושת העוצמה המקצועית והחברתית שהייתה בכנס. ד"ר הוניג הדגישה כי קהילת המטפלים באמצעות אמנויות בישראל הפכה בשנה האחרונה את המושג "חשיבה מחוץ לקופסא" לממשי אל מול הנסיבות, תוך גילוי של יצירתיות וגמישות.
