על נבואת ה"סלולרי כדובי" -קטעים מטור אישי שלי בוואלה בסוף שנות התשעים

ארנון רולניק | 2/1/2012 | הרשמו כמנויים

לאחרונה אני מוצא עצמי באינטראקציה נעימה עם כותבי בלוגים אחרים באתר. אחרי המפגש המרתק עם אביגיל לב, אני נפגש וירטואלית עם אילן אבירם שכתב לאחרונה על הסלולרי כאובייקט מעברי.

נהניתי אילן לקרוא את הפוסט הראשון בבלוג שלך. אז ראשית קבל welcome . אני חושב שנגעת נכון בסוגיית הפסיכולוגיה של הסלולרי בחיינו. אף שאני עשוי להשמע "כמי שרוצה לדבר על ייבוש הביצות" - אני רוצה לשתף בבלוג שכתבתי במאה הקודמת - סוף שנות התשעים

הוזמנתי אז לכתוב בוואלה טור אישי שבועי. יחד עימי היו עמוס קינן, אריאנה מלמד ויהורם גאון...היו אלו ימים של התרגשות רבה מהחידושים הטכנולוגים. הסלולרי היה אז נוקיה וכמעט לא היה חכם - אבל הוא היה כלי תקשורת יעיל ואמין. ואני - שידוע כמכור לטכנולוגיה - עסקתי כבר אז בפסיכולוגיה של השימוש בסלולר.

והנה חלקים מאותו מאמר :""מהם המניעים הרגשיים העומדים מאחורי השתלטותו של הסלולרי? כנראה שהוא עונה על מספר מאוויים פסיכולוגיים בסיסיים של האדם:

הטלפון הסלולרי מקנה לנו תחושת בטחון, כאילו נמצא עמנו עוד מישהו, מעין "מה שבטוח".

הוא תמיד נמצא שם, עם האור המהבהב, כמו אומר לאדוניו: "אני לפקודתך". נותן תחושה של שליטה, במצב ובאחרים. תחושת השליטה היא חיונית וחשובה, ולא הייתה מתאפשרת בסיטואציות בהם האדם נמצא לבדו, ללא יכולת ליצור קשר.

מדובר בנטייה בסיסית של האדם להשתמש באובייקטים שונים כחפצים-נותני-בטחון.

כמה ממטופליי הסובלים מהפרעת חרדה, הצמידו לעצמם בקבוק מים כאובייקט שבלעדיו אינם יוצאים מהבית. אנשים אחרים מחזיקים כלי נשק בדיוק לאותה מטרה (חישבו על הדרך בה מחזיקים רבים מאיתנו את הטלפון הנייד, על חגורת המכנסיים, ושולפים אותו במהירות).

הקשר שלנו למכשיר הסלולרי מזכיר את היחס שמפתח ילד קטן כלפי עצמים שונים, כמו "דובי" או "קצה השמיכה". הילד הקטן הולך עם הדובי שלו לכל מקום, גאה בו, מרגיש שייכות ובעלות כלפיו, הוא אף מדבר אל הדובי שלו. הדובי עושה תמיד מה שהילד מבקש. הדובי נותן לילד בטחון, מרגיע, הוא תמיד מחכה לו וזמין עבורו – ממש כמו הטלפון הנייד.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הדמיון אינו מקרי, מדובר בנטייה אנושית מוכרת להשתמש בעצמים כדי להפיג בדידות, להשיג שליטה, תחושת השתייכות וקשר. בספרות הפסיכולוגית הדבר נקרא Transitional Objects: התקשרות לחפצים מתוך ניסיון להתמודד עם החרדה הגדולה של הייצור האנושי הפחד מניתוק ומהשארות לבד, בדרך להיות מבוגר פעיל ועצמאי.

אלא שה"דובי" או "כלי נשק זה" השתלט על יוצרו והפך אותנו לעבדיו. איך נוכל להחזיר לעצמנו מעט שליטה?

להערכתי עצם המודעות להשפעה של מכשירים אלו על חיינו, יכולה לאפשר שימוש נכון יותר. ההבנה כי אותו מכשיר נפלא יכול גם להשתלט על חיינו, יכולה לאפשר לנו לנסות ולהחזיר לעצמנו את השליטה - לבחור, להפעיל אותו באורח נבון יותר: אנחנו נחליט באילו מצבים להשתמש בו, לכבות אותו או להשאירו בבית!

מעבר לפתרונות הגדולים, חבויה אמת אחת קטנה – בואו ניתן מחדש עדיפות לדברים החשובים ולא לדברים הדחופים. ואולי איננו זקוקים עוד ל"דובי" הזה כל הזמן?"

קצת אחרי בלוג זה בוואלה הוזמנתי לתת הרצאה בכנס האגודה המשפחתית שם התבקשתי לדבר על תרבות האינטרנט - ואני התעקשתי לדבר גם על התרבות הסלולרית

על התרבות החדשה

הייתי רוצה להתחיל את ההרצאה באופן שונה. אני מבקש שתדמיינו את בני משפחתכם ואת הנוכחים בביתכם. עברו בין החדרים השונים של דירתכם, ובידקו אם יש שם איזשהי דמות שלא שמתם לב שהיא שם. חישבו על האינטראקציות של בני משפחתם עם גורמים שונים בתוך הבית. אני מציע שתבדקו אם לא הכנסתם לבתים שלכם איזשהו יישות חתרנית בלי שידעתם. איזשהו סוס טרויאני, איזשהו אוייב מקסים. הוא גונב ממכם את זמנכם, הוא לוקח ממכם את ילדיכם, ולעיתים בחשאי בני זוגכם מתייחדים עימו ודרכו עם דמויות אחרות. נכון , בתהליך של פחות מעשור, נכנס המחשב לחיינו, ומאיים לשנותם. תחשבו על שותף זה : הוא אינטליגנטי, מרהיב בצבעיו ומרשים ביכולתו הקולית. יש לו עוד תכונה מעניינת הוא כאילו ללא צרכים, מתאים את עצמו לבקשתינו. פלא שמתמכרים אליו?

הוא יוצר קשרים מצוינים עם ילדינו, בעוד שחלק מאתנו הבוגרים יותר מתוסכלים או חוששים ממנו.

לאחר שקנה לו מושב בביתנו הזמין שותף זה לאינטראקציה גם את בת זוגתו - הרשת (אינטרנט). גם כאן ההבטחה היא לשיפור התקשורת וליציאה מהבידוד כאשר בפועל אנו מוצאים אצל חלק מהמשתמשים ברשת יותר ניכור ויותר דיכאון.

פלאפונים

חכו, עוד לא גמרנו. חישבו עתה על כך שאוייב זה השתיל את סוכנו לא רק בביתכם אלא גם עליכם ממש. חישבו על אותו מכשיר קטן שאנו מסתובבים איתו כל הזמן, צמוד לגוף. מוודאים מדי פעם שהוא דולק. בודקים, אולי יש הודעה, אולי הוא עייף וזקוק לטעינה? כששומעים צלצול כלשהו בסביבה, נדרכים, אולי זה שלי?

חישבו על אותו מכשיר קטן שמפעיל אותנו באחת וגורם לנו לסטות מתוכניתם ולהתנהג בבהילות, על אותו פלאפון שנותן לאחרים לפרוץ לחיינו בזמן הנוח להם, אפילו מבלי לדפוק בדלת?

המחשב והאינטרנט הם אם כן רק זרוע אחת של קואליצית הטכנולוגיה, החזית הצפונית אם תרצו. בנתיים מתפתחת חזית נוספת שהנה כבר חזקה יותר ומשמעותית יותר החזית הדרומית בה נמצא את הגיבור המרכזי מכשיר הטלפון הסלולרי, יחד עם הנגישות המתמדת שלו, הפרטיות שהוא מאפשר, יכולות ה SMS שלו, וכמובן גם יכולות האינטרנט שלו.

ועוד נבואה

עד כאן ההיסטוריה והנבואות שנראה שהתגשמו. אני רוצה להוסיף עוד נבואה. אנחנו מתרגשים היום ממסכי המגע ומתנועת האצבע המפורסמת המאפשרת לגלוש ולדפדף. אני סבור שהדור הבא - אולי הנכדים שלי - יצחקו על התקופה הזו "שעשינו הכל ביד" מאז שסטיב ג'ובס - לפני מותו - יזם עוד את פרוייקט האינטילגנציה המלאכותית המרשים העונה לשם siri - נפתח דור חדש - דור הדיבור אל הסלולרי. לא רק שנמצא יותר ויותר אנשים שקועים בפלאפונים שלהם - אנו נראה יותר ויותר אנשים משוחחים עם הסלולרי שלהם. שואלים אותו שאלות, מקבלים אינפורמציה, מתווכחים עימו, ומקניטים את הסלולרי שלהם.

מפחד? מגניב?