פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

שמע פסיכולוג - מחשבות בעת האזנה

ארנון רולניק

על המבט במפתן הדלת – כמה מחשבות על רגע הכניסה לטיפול

ארנון רולניק | 1/4/2019 | הרשמו כמנויים

 

לפעמים טיפול מתחיל ברגע הכניסה. ליד הדלת ממש.

לא מעט נכתב על תכנים העולים ליד הדלת לקראת סיום המפגש. הפעם אני כותב על המבט בו אני מקבל את המטופל או נכון יותר המבט שהמטופל קולט ממני בכניסה למפגש ממש על מפתן דלתי.

הבה נודה, לא תמיד אנו יודעים מה המבט שפנינו משדרות ועוד יותר מכך מהו המסר שמעבירה הבעת פנינו למטופל שלנו.

נשלה את עצמנו אם נחשוב שהראי יאמר לנו מה רואה המטופל בעת כניסתו, ואפילו לא בטוח שהחוויה הפנימית שלנו לפני תחילת טיפול תהיה שיקוף מדוייק של הבעת פנינו. ואל נא נשכח שלעיתים אנו אמורים לקבל את המטופל כאשר יצאנו  מטיפול אחר שהסתיים רק לפני זמן קצר.

עשר הדקות הבלתי אפשריות

כבר כתבתי בעבר על "איך עוברים מעשר הדקות הבלתי אפשריות לשעה טיפולית עם נוכחות וכוונה יתרה" עשר הדקות בין מטופל למטופל הם תמיד אתגר. לעיתים קרובות אנו מתחילים טיפול עשר דקות אחרי שסיימנו מפגש טיפולי קודם. מפגשי פסיכותרפיה  מערבים אותנו רגשית, והנה עוד מעט יעמוד על סף דלתנו מטופל אחר. עם עולם רגשי אחר ויחודי. בעשר הדקות הללו אנו צריכים לערוך מעין סגירה של הטיפול שזה עתה הסתיים, ולהתכוונן לאדם החדש שעם נפשו אנו עומדים להפגש.

במאמר ההוא כתבתי על עשר הדקות ההן. במאמר זה אני רוצה לעסוק ברגע המיוחד כל כך בו אנו פוגשים את המטופל בשער הכניסה: תהיה זו מבואת הכניסה לקליניקה או דלת ביתנו. זהו רגע שאינו תמיד בשליטתנו. הרגע בו מבטנו פוגש את מבטו של המטופל.

את מבטנו קשה לנו לראות. סלפי עם הסלולרי שלנו יכול לשקף אולי את הופעתנו אך את המבט המקבל שלנו לעולם לא נראה. לעומת זאת מטופלינו רואים, ועוד איך. פוסט זה נכתב לכן במידה רבה על פי דברי מטופלי שחלקם היטיב לתאר ממני את המבט שלי.

החשיבות של האחר בקריאת המבט - עולה גם בעבודתו של ג'ון גוטמן. כשלומדים את שיטתו של גוהן גוטמן, מוקדש פרק שלם ללימוד הבעות פנים ככלי עבודה בטיפול זוגי.

 אחת ההתערבויות המיוחדות של  גוטמן מזמינה את בני זוג  לדון בנושא קונפליקטואלי. ובאותו זמן המטפל צופה בהבעות הפנים של בני הזוג וגם בשפת הגוף שלהם כך למשל הוא מתבונן בזוית השפתיים בצורת הגבות ובמצבן , בזוית הסנטר וכו ומכאן הוא למד על מידת הקרבה או הריחוק בין בני הזוג. ראו גם השתלמות מיוחדת על שלוב של טכנולוגיה בטיפול זוגי

המבט הדואג

בתחילת הדרך קיבלתי לא מעט אמירות על המבט הדואג שלי בכניסה. צריך להתעכב קצת על המילה "דואג". אין לנו בעברית תרגום למילה האנגלית caring "". אני רוצה לקוות שלכך התכוון אותו מטופל שציין את מבטי הדואג. כתבתי גם על אותו מבט דואג כשנפגשתי עם Leslie Greenberg  מחבר ה Emotion focused therapy  כתבתי אז כך : " אני מועסק בהבעה מיוחדת שהוא עוטה כעת שהוא מאזין למטופל: מצחו מתקמט כאילו בדאגה מסויימת וגם עיניו מתייצבות בעמדה מיוחדת "כאילו הוא מנסה להכנס עם עיניו לנפשו של הזולת ולהבין אותה משם".

המבט הבוחן ששואל "איזה חלק של המטופל עומד להכנס לפגישה" .

מטופל אמר לי פעם: "יש פער עצום בין המבט שלך בעת הפגישה לבין המבט בכניסה. בפגישה יש לך מבט מקבל -כמעט אוהב לעומת זאת כשאני רק נכנס אני ממש מרגיש שאתה בוחן אותי. קשה לי הבחינה שלך בכניסה".

נעמה לי האמירה על הרגשתו בעת הפגישה אך קשה היה לי לשמוע כי הוא חווה מבט חוקר. עם זאת אני יכול להבין למה הכוונה: אף שאיני רואה את מבטי, אני מאוד ער לעמדה הרגשית שלי ליד הדלת.  אני תוהה עם איזה חלק של המטופל אני עומד להפגש.

אמירה זו דורשת אולי הסבר. אני שייך לאלו המאמינים כי יש לאדם נוכחיות מרובות. אמירה זו משתלבת היטב הן עם חשיבה דינמית והן עם חשיבה מבוססת CBT.

בעולם הדינמי נוכל למצוא את ברומברג הכותב על standing in the spaces ומדבר על נוכחויות שונות של המטופל, או על חלקי עצמי הנמצאים בבידוד.  ג'פרי יאנג (שגדל בעולם ה CBT) מפתח חשיבה דומה כשהוא מדבר על ה modes  - על מצבי נוכחות בריאים ופתולוגים שיש לכל אחד מאיתנו.

החוויה שלי כמטפל היא שיש פגישות שאני פוגש חלק אחד של נפשו של המטופל, ובפגישות אחרות (או גם בזמן אחר במהלך אותה פגישה) אני פוגש חלק אחר שלו.

נדמה לי שזה המבט אליו מתכונים חלק ממטופלי, שכן כאשר הם מגיעים אלי אני באמת מתרכז, אולי בוחן את הבעת פניהם. אני מחכה לדעת, כמעט בדאגה, כמעט בשקיקה מה מצבם, מה עבר עליהם מאז פגישתנו, ועם איזה חלק שלהם אני עומד להפגש.

ואכן גם בתחילת פגישה תוכלו לשמוע אותי שואל: "איזה משה/נורית/רוני הגיעה היום לפגישה"?

מאור הפנים בכניסה – האם תמיד נכון?

 לא פעם אמרו לי מטופלים בכניסה "למה אתה מחייך?" ואני אומר להם בכנות: "אני שמח לראות אתכם". אבל מטופלת אחת, שגם לומדת בעצמה את עולם הטיפול אמרה לי בכאב שקשה לה להתחיל טיפול מול מאור הפנים שלי. היא ידעה אף להסביר שהיא באה לפעמים עם העצבות או הכאב שלה וכי קשה לה לפתוח בזה כאשר אני מחוייך.

כיוון שהיא בעצמה בעולם הטיפולי היא כתבה על כך תוך שהיא משווה את המטפל והמטופל לשני כוכבי לכת. אני מביא את הדברים  תוך מספר שינויים:  

המטפל פותח את דלתו במאור פנים מזמין. המטפל הוא אז ככוכב בו בוערת אש. המטופל מגיע  (לעיתים), ככוכב לכת חסר מקור אנרגיה פנימי. כבוי. נואש. מה ירגיש המטופל מול אדם  כה "חי" לעומתו? 

והיא ממשיכה: המטפל חושב שאולי מאור פניו יאפשר למטופל להרגיש מוחזק ומוכל. אולי ייאסף ויירגע לרגע.., אולי מעט יופשר?..

בכתיבתה היא מצביעה על הסכנה שבכך, והיא כותבת: אבל אז בעצם ההמטופל לא מקבל את מרב המקום..את האפשרות להביע את עצמו כפי שהוא..כפי שהוא מרגיש. 

מאור הפנים גורם למצב בו  המטפל כאילו  "צובע את השיחה" בצבעים שאולי כלל אינם מדברים אל הפונה, או משקפים את תחושותיו ורגשותיו..? זה עלול לפגוע בפוטנציאל השיחה, בקשב, בתחושת הקבלה שאנו כה רוצים להעניק..

עד כאן צטוט כמעט מדוייק מדבריה של אותה מטופלת מיטיבת ראות ואבחנה.

מילים כדורבנות. בתחילה הופתעתי, אחר כך דירבנתי את עצמי לחשיבה וכתיבה.

הפתרון לכאורה – מבט של לוח חלק?

אז אם המבט הדואג או המבט "הבודק" וגם המבט מאיר הפנים מקשים על המטופל, יכול אחיתופל להציע לחזור למבט הניאטרלי, שלא לומר המבט האטום – המבט של הלוח החלק. מבט הנגזר מכללי ההנזרות והניטרליות של פרויד.

על פי הצעה זו עלי לפתוח למטופל את הדלת עם מבט שאינו מכיל רגש. מבט כזה לא יתן למטופל להרגיש "בבדיקה" ואולי גם יאפשר לו להביא כל תוכן, שכן אינו מושפע לכאורה מהבעת הפנים של המטפל.

ובכן, ראשית איני יכול. איני יכול להיות עם מבט אטום. לא מאמין בטיפול שאין בו השקעה רגשית. שנית אנו יודעים היום לא מעט על השפעת ה Still face ועל החשיבות של ההסתנכרנות הנויורוביולוגית.

ושוב חוזרים לתאוריה של ה intersubjective neurobiology  ולסטיבן פורג'ס

גישת  הinterpersonal neurobiology  מלמדת כי ליצור האנושי יש צורך ל connectedness שהחיבור לאחר הנו צורך מרכזי שלנו על מנת לווסת את מצב רוחנו

ויסות זה נעשה לא מעט על ידי המבט, פורג'ס מראה דוגמאות שהחלק העליון של הפנים, בעיקר השרירים סביב העין מאפשרים לנו לזהות בקלות את עמדת הזולת כלפינו. המבט עונה על השאלה המרכזית, שמכוונת את התנהגותנו: האם האחר הוא מסוכן לנו או שאפשר לסמוך עליו?

ידיעה זו מגיעה לאו דווקא מהמערכת המודעת אלא באמצעות ה   neuroception  - מונח המתאר ידיעה של מערכת העצבים. ההנחה היא שזו ידיעה ללא ידיעה. מעין אינפורמציה חשובה למערכת העצבים אך שאינה בהכרח מודעת. לכן כל כך חשוב שנביא בחשבון אינטראקציה טיפולית שהיא לא בהכרח ורבלית, ושאולי המבט שלנו בכניסה חשוב יותר מאינטרפרטציה ורבלית או פרוש טרנספרנסיאלי. 

אז מה כן

אז אם המבט בכניסה חשוב – אך לא נוכל לדעת (א) מה מבטנו משדר ו (ב) כיצד המטופל מפרש את המבט – לא נותר לנו אלא להתחשב בכמה נקודות:

  1. להתכונן בסקרנות של חיבה וחמלה למטופל העומד להכנס.
  2. לשקול – אם זה אפשרי לחכות לו בכניסה (למשל בבנין בו יש אינטרקום והמטופל מצלצל – לחכות בפתח כשדלת הכניסה כבר פתוחה
  3. לספר בכנות שאת/אתה אכן סקרנים לדעת באיזה מצב רגשי הגיע המטופל ומכאן המבט הסקרני – או הבודק.
  4. לשדר גם מסר של "חיכינו לך" למשל להכין קנקן מיים או תה וכוסות נקיות (ראו מאמר "מים ביקש חלב נתנה)
  5. להסתנכרן במהירות האפשרית למה שפניו, קולו והתכנים של המטופל משדרים.

ולפני הכל, באמת לחכות למפגש עם נפשו של המטופל שעוד רגע גופו יכנס מעבר למשקוף ביתך -נפשך.

 

 

 

 

 

 


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.