'נא לגעת' - ההצגה הרביעית

פרופ. עמיה ליבליך | 24/10/2015 | הרשמו כמנויים

מרכז "נא לגעת" בנמל יפו, שכני, הוא ארגון שמקרב את הנכים הלוקים בשמיעה ובראייה אל הקהל הרחב. יש לו בית נאה ורחבה מקסימה, בית קפה ומסעדה המתנהלת בחשיכה, אבל את הרשימה הזו אני רוצה להקדיש למופעי התיאטרון שהוא מעלה, שאת כולם ראיתי לשמחתי.

השחקנים הראשיים של התיאטרון הם חרשים-אילמים וגם עיוורים, רובם סובלים מתסמונת מסויימת (תסמונת אשר) המביאה לליקוי המשולב. חלקם התעוורו במהלך חייהם, ולא מלידה, ויש להם מושג כלשהו על עולמנו החזותי. אחדים הם "לקויי ראייה", כלומר יכולים לראות משהו, כל אחד או אחת לפי מצבו. עבור אחדים – זהו שלב בהידרדרות לקראת עיוורון מלא.

כל אחד יסכים כי אנשים אלה חיים כמו כולנו ויש להם צרכים חברתיים ואמנותיים, רצון להביע, להיראות, ליצור - אך בפועל קיים מחסום כמעט בלתי עביר בין שני העולמות, של התקינים ושל הלוקים, והמגע בינינו הינו מצומצם ביותר. חלק מקוראי בלוג זה מודעים לפרובלמטיקה של הגדרת הנכות, לרצונם של נכים להיחשב לתרבות נפרדת, ולא אנשים חסרים, לדילמה של שילוב או הפרדה בחינוך ילדים בעלי לקויות שונות, ועוד ועוד סוגיות מרתקות שלא נעסוק בהן כאן. (כבר המלצתי פעם על ספר רב ערך בנושא זה שהוא Far from the tree Andrew Solomon:)

המפעל של "נא לגעת", מיסודה של עדינה טל, הוא מפעל אדיר השובר את המחסום הנורא הזה, לפחות לערב אחד. הוא גם מהווה בשבילי, כנשיאה של המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, המחשה הכי ממשית של הדרך לתיקון החברה בעזרת אמנויות. תפקיד מרכזי במפעל תיאטרון זה יש ל"מתורגמנים", שחקנים צעירים (לבושי שחור תמיד) השולטים בשפת הסימנים – שעם העיוורים יש כמובן לבצע ואריאציה שלה במגע! – ומופיעים כצללים על הבמה מאחורי השחקנים, או בין הסצנות, כדי להוליך את השחקנים שבחזית הבמה בביטחה בתפקידם. אלה ממש שוברי המחסום התקשורתי למעשה, חבורה מרתקת בפני עצמה. (חישבו על אן סאליבן בשביל הלן קלר... כן, כמעט כך).

אם כן, בחודש האחרון ראיתי את שתי ההצגות האחרונות שמעלה אנסמבל התיאטרון "נא לגעת" בנמל יפו. הראשונה היא הצגת יחיד של בת שבע רבנסרי בבימוייה של שרה סיבוני שנקראת "תגידי תפוז". ההצגה מגוללת את סיפור חייה של השחקנית בקטעי דרמה, דיבור, ריקוד, בין אורות וצללים, או, כפי שכתוב בתוכנייה "מהאישי אל האוניברסאלי". במוקד הסיפור החוויה שלה בבית הספר לחרשים כאשר בניגוד לרצונה להשתמש בשפת הסימנים המוכרת לה, ניסו ללמד אותה להשמיע קולות ומילים, ומכאן שם ההצגה "תגידי תפוז".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ההצגה השנייה, שעלתה על הבמה השבוע נקראת "מבעד לרוח". זוהי הצגה שיצר וביים משה מלכא, והיא עוקבת אחר סיפור סוריאליסטי של המתרחש כאשר הממשלה מחליטה לרכז את בעלי המוגבלויות במפעל אחד, כדי שישתלבו במשק היצרני. תהליך ההגלייה מהבית והמסע עם\על המזוודות אל הלא-נודע מזכיר הרבה אירועים היסטוריים ואקטואליים ומשליך הדים רחבי אופק על המתרחש על הבמה. ההצגה דומה מעט לפנטומימה, משלבת תיאטרון חזותי ופיזי, אמנויות קרקס, ומקצבים מדהימים של שילוב תנועה של כ-10 איש, שילוב מדוייק הנראה והנשמע – כשכל זה מבוצע על ידי שחקנים שאינם רואים ואינם שומעים את האפקטים שהם יוצרים בתיאום מלא ובהצלחה גדולה על הבמה. (רק כשפגשתי כמה מהשחקנים באולם הכניסה אחרי ההצגה השתכנעתי שאכן אינם רואים...) נראה לי שאם "תגידי תפוז" הוא מסע לתוך חווית הנכות והאחרות, "מבעד לרוח" הוא מסע מעבר, המגלה לנו עד כמה המוגבלים הם כמונו, וסיפורם הוא סיפור של כולם.

בתוספת שתי ההפקות האחרונות הללו לשני המופעים הוותיקים והידועים של אנסמבל "נא לגעת" – "לא על הלחם לבדו" והמופע לילדים "נסיך תרנגול" - מגלה התיאטרון נוכחות של ממש על הבמה הישראלית. זהו לא אתר של מתן תרומה לנזקקים, זוהי אמנות לכשעצמה. היכנסו לאתר ותזמינו כרטיסים לכם ולידידיכם. המליצו על המופע למטופלים שלכם – זה יעשה להם טוב. (אני לא מקבלת אחוזים!!!) מובטחת לכם ולהם הנאה גדולה שלקח חשוב בצידה.

שבת שלום.

והערה לסיום: תודה עמוקה לכל הפונים ל"קפה מוות". הרכבתי את הקבוצה שתתחיל בקרוב, ולכל אלה שלא מצאתי להם מקום – התנצלותי העמוקה.