נולדת מן המים – על 'בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר' מאת ענת חנה לזרע (ספרי עתון 77, 2013, 52 עמ')

גיא פרל | 6/3/2014 | הרשמו כמנויים

(הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גליון 373, ינו'-פבר' 2014)

הַדִּמְיוֹן שֶׁאֲנִי מוֹצֵאת

מְעֻרְפָּל לִי וּמְעַט דָּחוּק

דָּבִיק וּמְעַט הָדוּק

אֲנִי עוֹטֶפֶת מַעֲרֻמַּי הַחַפִּים מִזֶּהוּת

בְּשִׂמְלַת הַגֶּנֶטִיקָה שֶׁנִּתְפְּרָה בִּמְיֻחָד לְמִדּוֹתַי

כַּחֲבַצֶּלֶת הַמַּיִם 'וִיקְטוֹרְיָה אָמָזוֹנִיקָה'

יְלִידַת נַהֲרוֹת אַגַּן הָאָמָזוֹנָס

צוֹפֶנֶת גֶּזַע בַּשְׂרָנִי בְּקַרְקָעִית בּוֹצִית

מְעַגֶּנֶת שָׁרָשַׁי בַּתָּא הַמֵּימִי בְּרֶחֶם אִמִּי

בְּאוֹר הַהוֹפֵךְ עַפְעַפַּי לִקְרוּם שָׁקוּף

וּבְחֹם גּוּף הַנּוֹסֵךְ בִּי שֶׁקֶט פְּנִימִי

מַכָּה שֹׁרֶשׁ בְּלִבַּת בְּסִיס הָאֵם

מְקַבַּעַת יָתֵד, זוֹ זְכוּת אָבוֹת

בִּתְנוּעָה רַכָּה בְּתוֹךְ מַיִם קְלוּשִׁים

פּוֹרֶשֶׂת גִּבְעוֹלַי הַגְּמִישִׁים

הַנּוֹבְעִים מִן הַגּוּף

מְשַׁרְבֶּבֶת חֶבֶל טַבּוּר לְכָל הַקְּצָווֹת

בְּבוֹא יוֹם יְרִידַת הַמַּיִם

מְגִיחִים עֲלֵי עֲנָק מַעְגָּלִיִּים

וְצָפִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם הָרְדוּדִים

לִנְשֹׁם אֲוִיר לְמַעַן קִיּוּמִי, הוּא חַד פַּעֲמִי

בְּלַיְלָה רִאשׁוֹן בּוֹ נִפְקָחִים עַל פָּנַי

פְּרָחַי, לְבָנִים

הֵם כִּבְלֵיל כְּלוּלוֹת וּבְכָל הַיָּמִים הָאֲחֵרִים

פְּרָחַי וְרֻדִּים.

שיר נפלא זה המתאר את לידתה, פותח את ספרה של ענת חנה לזרע. התיאור הנו סימבולי מאוד, מתרחק מן הלידה הגופנית-ביוגראפית ולפיכך, עבורי, מתאר לידה או בריאה תודעתית. תיאור הלידה מזכיר סיפורי בריאה ממיתולוגיות שונות וספר בראשית בכללן, אשר נפתחות בהפרדה בין מהות מיימית-ימית-נשית למהות מוצקה-יבשתית- גברית. אחת מגרסאות סיפור הבריאה במיתולוגיה המצרית, למשל, מציעה תיאור דומה כמעט לחלוטין לזה המופיע בשיר - "בטרם נברא העולם הייתה רק ביצת האין סוף, ה'לא קיים' והחשיכה. בתוך ביצה זו נוצרו נוּן, חֵחוֹ, כֵּכּוֹ, אָמוֹן ובנות זוגם. כוחות אלו יצרו יחד את הגבעה הקמאית, אשר נקראה 'אי הלהבה'. הם היו האבות והאמהות הראשונים. הם שהולידו את האל רַע ויצרו את האל אָתוֹם: הם שפכו את זרעם אל תוך מי הנוּן והחדירו אותו לפרח הלוטוס אשר עלה מן המים הקמאים. מתוך פריחתו נחשפה החרפושית של האל חֶ'פְּרִי, מקור האור, ונעשתה לילד, אשר בכה עם התגלותו. דמעותיו נגרו ארצה והפכו לאנושות." (ישראלי, 2005, עמ' 18).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בשירה של חנה-לזרע לא עולה מן העלה הפרוש חרפושית שעל גבה שריון (או ביצה על פי גרסה אחרת) – לזרע נעצרת בשלב הרוך ובריאתה מסתיימת בהופעתם של פרחים עדינים ויפיפיים. לתחושתי, תואם הדבר את איכות מפגשה עם העולם המתוארת ברבים מן השירים, מפגש שיש בו רוך, רגישות, חושניות ויופי, לצד פגיעות רבה. בשיר 'עקב אכילס' (עמ' 11) למשל, העוסק אף הוא בלידתה ולדעתי מהווה את המשכו של השיר הפותח, מתייחסת לזרע באופן ישיר לחווית הפגיעות של מי שעפעפיה קרומיים ושקופים והיא נושמת דרך עלי ענק פרוסים לרווחה – "אִמִּי שֶׁהוֹלִידָה אוֹתִי בְּבַת אַחַת עִם עוֹר שָׁקוּף וְדַק / [...] / הֵלִיטָה גּוּפִי הַשָּׁלֵם לֹא רַק אֶת עֲקֵבִי הַמְּדֻוגְדָּג / בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַטּוֹבוֹת // יָצָא שֶׁהַחֻלְשָׁה אָחֲזָה בִּי / בְּכָל הַכֹּחַ"

מוטיב ההריון, הלידה והרחם שב ומופיע ברבים משירי הספר והתחושה המתקבלת היא כי המשוררת נתונה בתהליך מתמשך של הריון ולידה. במספר שירים מתוארת השירה כתולדת התהליך ההריוני המתמשך – "אֶהֱרֶה / עַד אֵלֵד / פְּרִי שְׂפָתִי / הַפְּרָטִית" או "אֶקְרָא שִׁירָה בְּעֵירֹם יוֹם הִוָּלְדִי / אֶקְרָא שִׁירָה בְּעֵירֹם יוֹם הִוָלְדָהּ / לְשִׁירָה כֹּשֶׁר זְלִיגָה מֻפְלָא לְתַת מוּדָע נַקְבּוּבִי" (עמ' 31). בשירים אחרים מובעת ההשתוקקות המפורשת ללידה, הן במובנה הסימבולי, למשל - אֶצְטַנֵּף כְּעֻבָּר וְאֶדְגֹּר / בְּגוּפִי הָעֵירֹם עַל / רַחְמִי הַסְּגַלְגַּל / כְּבֵיצַת פְּרִינְצֶסָה / הַחֲסִידָה הַלְּבָנָה / עַד יִבְקַע גּוֹזָל / זָעִיר עַד / וַיְהִי אוֹר" (עמ' 27); והן ללידת ילד, למשל – "קָרַב עַד אֵלַי כּוֹמֵס לְחִישַׁת כַּפּוֹת רַגְלַיִם גְּדוֹלוֹת / עִבֵּר אוֹתִי עַד הָרִיתִי אוֹתְךָ בְּלִבִּי" (עמ' 18). אולם, דומה כי יש קושי ללדת היישר מתוך רכות הפרח והעלה הפרוס - ייתכן כי חסרונם של שריון החרפושית או קליפת הביצה אשר מהם מתאפשרת הלידה במיתוס המצרי, מקשים על התהליך – "מְאֹד מַשְׁרִישָׁה עָמֹק הַגּוּף בָּרוּחַ בְּלַחְלוּחִית רַחְמוֹ הָאַחֲרוֹנָה / מַר לִי אָנוּחַ מְעַט. // אֵין בְּכֹחִי לֹא כָּעֵת בְּכַף יָד קְטַנָּה יְלָדִים אֶל חֵיקִי לְלַקֵּט [...] כַּף יָד קְטַנָּה קַעֲרוּרִית עֲדִינָה אֵין בְּכֹחִי כָּעֵת" בשיר 'מים קו יבשה' ( עמ' 20), מתוארת באופן בהיר נסיגת תהליך הלידה חזרה אל תוך איכות המים – "הָרֵי בְּגוּפֵךְ הַמֵּימִי רוֹחֵשׁ אִי שׁוֹאֵג [...] אִיֵּךְ הוֹדֵף דָּם בְּתוֹכֵךְ אַךְ הָרוּחַ הַנַּעֲלָמָה בִּתְנוּעָתָהּ דּוֹחֶפֶת בְּפָנַיִךְ בַּחֶזְקָה וּמַסְגִּירָה. [...] אַתְּ בְּכָל זֹאת מַזְכִּירָה לִי יָם."

ההשתוקקות הבלתי ממושמשת, שבריריות האהבה, הפגיעות והכאב נוכחים בספר, אך לכל אורכו קולה של לזרע נותר מאופק – "אֲנִי נִפְחֶדֶת וּמְרַחֶפֶת רָפָה / אֲנִי מַמָּשׁ אֲבָל מַמָּשׁ מְעַט מְאֹד בּוֹכָה // אֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת" (עמ' 13). היא נסוגה אל המים, אך אינה מניחה לעצמה לשקוע בהם, התהליך אינו נעצר, והיא ממשיכה - " "Any hard feelings?" רְגָשׁוֹת קָשִׁים יְתֻרְגְּמוּ / לְמִשְׁקָעִים אַךְ "None" מִשְׁקָעִים אַיִן / אֶלָּא טִפָּה הַמִּתְנַדְנֶדֶת בַּאֲוִיר / אֵגֶל נְשִׁימָה הַמִּטַּלְטֵל בָּרוּחַ / רַק בְּבוֹא הַיּוֹם אֶשְׁתָּרֵש כְּדִמְעַת אֲדָמָה רְטֻבָּה / אֶפְשָׁר שֶׁאֵרֵד לִתְהוֹם // נִזְכַּרְתִּי בַּזֹּאת וְעִמְּךָ הַסְּלִיחָה כִּי בִּשְׂפָתִי הַפְּרָטִית / וּבְהֶעְדֵּר הִגָּיוֹן // שֶׁלָּךְ, / בִּבְרָכָה" (עמ' 51). גם בשיר 'מזדקפת' (עמ' 35) שהוא מן היפים והמרכזיים בספר ואף נבחר להופיע על כריכתו האחורית, חוזרת לזרע בעייפותה אל המים, ושוב זוקפת גב, וממשיכה – "עַל חוֹף הַיָּם, אֲנִי מַשְׁלִיכָה מֵעָלַי / שִׂמְלָה אֲרֻכָּה שֶׁלִּטְּפָה אֶת הַדֶּרֶךְ / שֶׁלֹּא תִּתְפַּתֵּל מִכְּאֵב // שׁוּלֶיהָ כָּבְדוּ מִבֹּץ / וְטַלְטֵלָתִי הַמְּקֻפֶּלֶת בָּהּ עָיְפָה // [...] // לֹא רַק שֶׁאֵינֶנִּי נִמְחֶקֶת / אֲנִי אַף / קַיֶּמֶת / מִזְדַּקֶּפֶת / מְבַקֶּשֶׁת / עוֹד" (עמ' 35).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

ישראלי, ש. (2005). המיתולוגיה המצרית. מפה: תל אביב.