מפלצת הככר חיה ועורפת
שמואל ברנשטיין | 21/4/2013 | הרשמו כמנויים
כשאנו פוגשים בתאורים היסטוריים של העלאת אזרחים על המוקד, או תליתם על הגרדום, או עריפת ראשם בגיליוטינה בככר העיר, ובריגוש האוחז את ההמון המסתופף בכיכר כדי לחזות במחזה, אנו נוטים למלמל דבר-מה על אכזריותו של ההמון באותם ימים חשוכים. אך אם נבחן את מציאות חיינו בעולם דמוקרטי מודרני, נגלה כי איננו כה רחוקים מן התופעה ההיא: ככר העיר ממשיכה להתקיים, אלא שהיא עקרה מן הככר המרכזית אל ערוצי המדיה השונים וכך גם גדל ורב ההמון המסתופף אל מול ההוצאה להורג. נכון, ברב הדמוקרטיות, להבדיל מן הדיקטטורות העריצות של היום, הומרו עריפת הראשים והקזת הדם בעריפת ראשים סמלית, אך יש וזו איננה אכזרית פחות מזו הקדומה.
המון אנושי, הוא כמפלצת רעבה שמנגנונים חברתיים שונים פועלים כדי לספק את רעבונה הבלתי ניתן לשבעה. המדיה תרה באופן קבוע ומתמיד אחר דמויות מפורסמים או כאלה שניתן להפכם למפורסמים בשל תכונות או פעילויות שונות המושכות ומעוררות עניין (תאבון) בקהל רב. לא אחת ואישיות מסוימת הופכת בן-לילה, בזכות חשיפה אינטנסיבית במדיה, לדמות מפורסמת מאד – מגה-סלב. מעמד כזה מזכה את בעליו בתשומת-לב רבה ואתה פריווילגיות רבות – חברתיות וגם כלכליות. תאבונו של הקהל הרחב גובר והולך לכל פריט מידע, מזוטות ועד ענינים חשובים, הנוגע לאותם מפורסמים הנמצאים כעת על במת הככר הוירטואלית. אנחנו נתקלים אז בדיווחים רבים ותכופים, מלאי פרגון, הערכה ואפילו הערצה, מעין מזון מסוכר הערב לחכה של המפלצת. אבל, הרגשות הללו של הזדהות והערצה אינן מביאות לידי שובע של ממש – דמויות כה אידאליות מעוררות גם כאב של חסר ותסכול. כך, בחשאי, תופח והולך לו גם רגש נוסף - הקנאה. עם הקנאה מקננים להם בצל גם הזעם, השנאה, האלימות, הנקמה והמשאלה להרוס ולחסל. המעבר מן המצב האהוד והנערץ של מגה-סלב, למצב הצילי, בו מתגלה המפלצת במלוא עצמתה, הוא בלתי-צפוי לפעמים ויכול לקרות בהרף-עין.
כך ראינו רק לאחרונה, איך שליטים עריצים אך נערצים כביכול, כמובארק במצרים וכאסד בסוריה, הפכו בן-לילה לשנואי-נפש ולבני-מוות בפיהם של המונים, והמפלצת הגדילה וחשפה לפנינו את מלתעותיה האיומות בחיסולו הפומבי האכזרי של קדאפי בלוב.
אבל גם אם נחזור למקומותינו, לדמוקרטיות המערביות הנאורות, ניווכח שהטכס הזה ממשיך להתקיים. מספר דוגמאות יכולות להזכיר לנו עד כמה חיה ופועמת בנו התופעה עתיקת היומין. בזירה הבינלאומית נוכחנו בשנים האחרונות באחת הדמויות שדווקא הצליחה להחלץ בעור שיניה מן הגיליוטינה הוירטואלית וזהו כמובן הנשיא קלינטון במקרה מוניקה לוינסקי. מקרה אחר, טראגי יותר, הוא יו"ר קרן המטבע הבינלאומית והמועמד המבטיח לנשיאות צרפת, דומיניק סטרוס-קאהן שהושלך למעצר בניו-יורק ואיבד בן-לילה את מעמדו. ובמקומותינו, אפשר להצביע על המקרה הטראגי-פתטי של עלית ונפילת "מלך הרייטינג" דודו טופז, ועל חגיגת המדיה סביב נשיא המדינה לשעבר משה קצב – נער הפלא שגדל בסביבת מצוקה, שאף להיות ראש ממשלה ובהגיעו לנשיאות הושלך לכלא כאנס; סביב ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (שאולי, חולה וחבוט, יצליח כקלינטון, לחמוק מן הככר?); וסביב הטייקון התורן, לאחרונה, נוחי דנקנר.
מקרה דנקנר מדגים לנו עד כמה מדובר כאן בטכס קבוע עם מאפיינים חוזרים: ראו את דמותו של דנקנר כפי שמופיעה במדיה הכלכלית והרכילותית עד למשבר בעסקיו: הוא מצליח, הוא נאה, הוא אדם בעל תכונות חיוביות, הוא מצולם ומסוקר מכל זוית אפשרית, בכל מקום בו מופיע, אם לרצונו ואם שלא, ובהערכה רבה עד לגילויי הערצה. אין כמעט ביקורת על פעילותו העיסקית ולהיפך, מודגש רק הטוב והמוצלח בהתנהלותו והישגיו, כולל בטחון בכך שאם יקלע לקשיים – הוא ישלם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה כיאה לג'נטלמן אצילי. והנה, ברגע שההמון, באמצעות שליחיו הכתבים והמומחים למיניהם, מריח שהאייקון מדמם, שהוא עומד לאבד את הדמות שכל-כך הרבה אידאליזציה וניפוח הגדילו את מימדיה אל מעבר לאנושי ולסביר, כבמטה קסם מומרת ההטענה הליבידינלית החיובית הרבה של הדמות בהטענה ליבידינלית שלילית – בחיפוש פגמים וכשלים בפעילותו, בביקורת נוקבת על התנהלותו, בדבלואציה, בשנאה וזעם, בנקמנות. מפלצת הקנאה הכבושה פורצת במלוא עוזה מן הצל, גדלה ותופחת ועלולה אף להגיע לידי אלימות מוחשית. כולם מגוייסים כעת – גם אותם שליחים שקודם פארו ורוממו אותו בפני הציבור הרחב, כעת הופכים להיות מקטרגיו הראשיים הנוגסים בו ללא שובע. המצב מגיע לידי כך שפעולה רציונלית של בנק המבקש למזער את הפסדיו בשל אבדן האשראי שהעניק בזמנו לטייקון המרומם (אולי נסחף גם הוא בחגיגה המאדירה), נתקל באיום רב-עוצמה של המון הפועל מתוך קנאה וזעם כנגד האינטרסים שלו עצמם. איום זה, הוא הדוגמה הטובה ביותר להתלהמותו של ההמון: כוחם של המומחים ובבכללם הרגולטורים הרשמיים וגם של אנשי המדיה, צריך היה להתבטא באותה עת שבה נערץ האיש והואדר שמו – דווקא אז היה מקום לבדוק היטב שבעלי-סמכות בבנקים אינם נסחפים בגלי הערצת ההמון ומאפשרים לו מינוף בלתי-סביר ונטול בטחונות מתאימים. משלא נתבטא קולם במועד המתאים, תרמו גם גורמים מקצועיים אלו להתנפחותו של הבלון הגדול. כיום מופעל כוח ההמון במלוא עצמתו – הבנק נרתע וחוזר בו מהסכם פשרה שימזער את הפסדיו – המפלצת שתפחה, עלולה לנגוס בו ולהסב לו נזקים גדולים בהרבה. הקולות ההגיוניים לכאורה, היודעים לנתח את גודל האבסורד ואת אי-מוסריותו, נרתמים, גם אם שלא מרצונם, בשירות ההתלהמות הלאו-דווקא-רציונלית של ההמון – הקנאה בטייקון שזוכה ליחס מיוחד מעוררת זעם ומשאלות נקמה והם גוברים עד כדי כך שמעדיפים להרוס אותו חרף החשש לפגיעה באינטרס הציבורי – מיזעור הפסדי הבנק, שקורבנותיו יהיו כמובן לקוחותיו. את קולה הממותן של הקנאה, היטיב לבטא אחד מכלכלני המדיה הבולטים בנסחו את מה רוצה העם לראות: את נוחי דנקנר עובר להתגורר בדירת שלשה חדרים בגבעתיים ונוסע על טוסטוס... האם אז תשבע המפלצת ותשקע בשכחת הלא-מודע?
ככר העיר, במת המדיה, איננה אלא הבמה עליה מתרחש לנגד עינינו, עקרון האננסיודרומיה (ביוונית: ללכת במסלול הנגדי) שתאר יונג בעקבות תובנותיו המופלאות של הרקליטוס: כל הכברה בכוח כלשהו מביאה באופן בלתי-נמנע אל ההיפך ממנו.
תופעה אופיינית זו מתרחשת תמיד כאשר נטיה קיצונית וחד-צדדית שולטת בחיים המודעים (בדוגמה שלנו, הערצת הטייקון); במהלך הזמן, עמדה מנוגדת לכך נבנית והולכת בלא-מודע (בדוגמה שלנו, הקנאה ומשאלות הנקמה בטייקון). תחילה היא עלולה רק לעכב את הפעילות המודעת, אך בסופו של דבר פורצת את השליטה המודעת ושולטת בתמונה – ואנו אומרים אז: הגורל התהפך.
