סחרחורת
פרופ. עמיה ליבליך | 20/4/2013 | הרשמו כמנויים
דומני שכל אחד קורא, מרצה וכותב עכשיו על זבאלד וספרו האחרון שיצא בעברית "סחרחורת". למען הסר טעות - אמנם הספר הזה ראה אור בעברית לאחרונה, אבל למעשה הוא ספר הפרוזה הראשון של הסופר המחונן הזה, ולפניו יצאו בעברית ספריו "המהגרים", "טבעות שבתאי" ו"אוסטרליץ". על האחרון, שקראתי באנגלית לפני תרגומו לעברית, גם כתבתי פעם מאמר גדול ומלומד ב"אלפיים".
למרות שאני מסתכנת בחזרה על מה שנאמר אני מרגישה חובה נעימה להביא לידיעתם של קוראי הבלוג את הספר ומה שיש בו. אם ילדי המשכילים אינם יודעים מי הסופר ומה כתב - ודאי שכמה מקוראי הבלוג הזה גם כן ישכילו מרשימה זו.
המונח סחרחורת, כותרתו המתורגמת היטב של הספר, מתאר מצב של אובדן הבסיס הבטוח, של כמעט נפילה, של עירפול חושים בו עבר, הווה ועתיד, כאן ושם, נמזגים לאחד. זהו מצב מודעות אחר, לא ערות ולא שינה, לא שיכרון ולא פסיכוזה. יש בו בה בשעה שפע אדיר של תחושות וגם ריק גמור. הוא לרוב קצר וחולף. סחרחורת יכולה להיות סיבה לחרדה או תוצאה ממנה, ('בעתה' במילותיו של זבאלד, המצטיין בשמות נרדפים כה רבים למצבי אימה) אבל יש בה גם איזה רוגע, וויתור על שליטה. ברמת החוויה זהו אולי מצב של תיפקוד בתהליכים הראשוניים במושגיו של פרויד - כך לפחות כפי שמיטיב לתאר אותו זבאלד.
בספר "סחרחורת" ארבעה סיפורי מסע. קו הנרטיב המתעתע מתרחש רק על ממד המקום, כשהמחבר מספר על מסעות ומה שקורה במקומות שונים על המסלול. אין לסיפורים כל עלילה. גם ממדי הזמן, או הגיבור, אינם יציבים ומשתנים מקטע לקטע. במילים אחרות סיפורי הווה ועבר, עבר רחוק ועבר קרוב, מעורבבים לגמרי, וגם בשאלה מי הגיבור - אם המספר, או שמא קפקא או סטנדאל (לא בשמות אלה) יש צורך בקריאה חוזרת כדי להבין. במחשבה שנייה, אפילו ממד המקום אינו יציב לחלוטין. אך אם אני מתבקשת לסכם את הספר בפשטות המירבית, הייתי אומרת שהמחבר מתאר מסעות משני צידי האלפים - בשלושה סיפורים באיטליה הצפונית, וברביעי באיזור מולדתו בדרום גרמניה. בסיפור הרביעי הוא כותב "הגעתי ברשימותי לנקודה שבה היה עלי להמשיך עד אינסוף או לחדול" (187), ואז הוא עושה מעשה זבאלדי לחלוטין - "החלטתי לנסוע משם". אני רואה איפוא איש צעיר, ממוצא גרמני, שכתובתו הקבועה במנצ'סטר, אנגליה, עובר לבדו ברכבות או באוטובוס במסע איטי מאתר לאתר באירופה, עוצר מול יצירות אמנות בכנסיות נטושות, בבתי מלון אקראיים, במבצרים ובתחנות רכבת, וממשיך בדרכו בעיקר כאשר מראות מפחידים שהוא נתקל בהם או התקפי חרדה בלתי מוסברים דוחפים אותו הלאה משם. מחקר כלשהו הוא עילת המסע. באמתחתו מחברת ובה הוא רושם. מה הוא רושם, שאלתי את עצמי? את הסיפור הזה המסופר לנו כאן? טיוטות שיולידו את ספריו הבאים? או שמא הוא רושם עניינים אחרים לגמרי שלא פירסם כלל? והיכן הן "רשימותיו" אלה היום?
לכל מראה שפוגש הנוסע המתמיד הזה צללים רבים - צללים שנילווים אל ההווה מן העבר הקולקטיבי, או מן הזיכרון האישי, כשכל אלה מעורבבים לגמרי. במסעותיו הוא נפגש בדמויות היסטוריות שמזמן אינן בין החיים. והוא עצמו מספר על חלומותיו, לצד רישמי מסע כפשוטם. ההרגשה היא של אירוע נפשי חמקמק שממנו מנסה המחבר לתפוס משהו בכתב, לפני שיחלוף. גם הצילומים הקטנים בשחור לבן שמלווים כל אחד מספריו של זבאלד מוסיפים חידה לחידה. זוהי סחרחורת של מראות, מחשבות וצללים, מציאות וחלום, מילים ותמונות. התוצאה היא טקסט דחוס ואסוציאטיבי, טקסט מהפנט ממש. עם זאת, הידע העצום שמפגין הסופר, בתחומי האמנות, ההיסטוריה, וספרות העולם, כולל ביוגרפיות של גיבורי התרבות, מעורר בי יראת כבוד עצומה. מזמן לא חשתי בורה כל כך...
הביוגרפיה של זבאלד די ידועה. הוא נולד בגרמניה בשנת 1944, אחרי מלחמת העולם, גדל כנער גרמני רגיל עד שנודע לו שאביו שימש בעברו חייל בצבא גרמניה בתקופת המלחמה, בתפקיד תחזוקתי כלשהו. כשהוא מגלה מה שקרה במלחמת העולם השנייה, הוא עוזב את ביתו ומולדתו מתוך שאט נפש, ועובר לחיות במנצ'סטר, אנגליה. הוא בוחר בזהות הגולה, משמש כפרופסור באוניברסיטה בריטית וכותב בגרמנית את ספריו, הזוכים כנראה להדים רבים ועמוקים. רבות מהדמויות המופיעות בספריו, כולל אוסטרליץ, הגיבור המפותח ביותר ביניהן, הם של יהודים. הזדהותו עם העם היהודי, והחמלה שהוא מרגיש כלפי כל קרבן - כולל גרמנים נפגעי ההפצצות של בנות הברית על ערי גרמניה - היא סימן ההיכר שלו. כל ספריו יחד הם מעין קינה ענקית על המלחמות והכאב שסבלו בני האדם. בני האדם מתו, אך העוולות והסבל מתקיימים במרחב לנצח.
בשנת 2001 בהיותו בן 57, נהרג זבאלד בתאונת דרכים בעירו באנגליה. הוא הותיר קהל מעריצים, כמו דרור בורשטיין שכתב ב"הארץ" מאמר גדול תחת הכותרת "אילו היה לו די זמן היה יכול לכתוב ספרייה שלמה". בשיעורו הנפלא של הרב ד"ר דניאל אפשטיין על זבאלד לאחרונה אמר כי "המחבר משמיע בספריו זעקות המהדהדות מלפני שנים, הוא מלמד כי הצער ממשיך להתקיים גם אחרי מותו של הסובל".
אבל אני רוצה לכתוב כמה מילים על המלודיה של יצירתו, על אופייה המהפנט בעיני. אני חושבת שהאפקט ההיפנוטי בא מאותן רשימות, רשימות מצאי, רשימות מסע, כולל שמות רבים של כפרים וערים, של כנסיות ובניינים, באיטלקית או בגרמנית, איזכור דמויות היסטוריות בשמן, תאריכים, מספרים, ועוד שמות - כמו סרט נע באיטיות, בלתי פוסק, רגע לפני הנפילה, בסחרחורת. זה יכול היה להיות רקע לסיפור מעשה, אבל בהדרגה מבין הקורא כי זהו הסיפור עצמו. למשל, כשהוא מבקר בכפר הולדתו, הוא נזכר בשיעורי בית הספר העממי בידיעת הארץ, כאשר העלמה ראוך כתבה בכתב יד מסודר על הלוח רשימה של אירועים לשינון, כולם אסונות, ומתחת ציירה בגיר צבעוני בית בוער (ראו עמוד 178-9). אני מעתיקה כמה מאלה: בשנת 1511 גבה הדבר 105 חיי אדם. ב-1530 שרפה דליקה 100 בתים עד היסוד. ב-1816-1817 - שנות רעב עקב גשמים עזים. ב-1914-1918 - 68 מבני המקום מתו למען המולדת ועוד ועוד. ככל שהרשימה התארכה, היא דווקא נמצאה כמרגיעה יותר, נזכר המספר...
כשסיימתי קריאה ראשונה בספר, הפכתי אותו לראשיתו, והתחלתי מיד בקריאה שנייה. זהו ספר שכל משפט וקטע ממנו הוא מבוא למערכת שלמה של מחשבות, זכרונות, רגשות וחויות עבור הקורא.
