עוד על פוגת המוות

רות נצר | 10/4/2013 | הרשמו כמנויים

יום השואה משיב אלינו כל פעם מחדש את השיר פוגת המוות של פאול צלאן. צלאן יליד צ'רנוביץ (1920-1970) נחשב על ידי בני סמכא מסוימים לגדול המשוררים הגרמנים במחצית השנייה של המאה עבר על בשרו את השואה.

למרות דבריו של אדורנו כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות, נכתבת השירה של צלאן שמעידה לא רק על השרדות אלא אף על צמיחתה של שירה מתוך הברבריות.

בנאום שנשא לרגל קבלת הפרס הספרותי של העיר ברמן, אמר צלאן על השירים (שלו):

"אלה הם מאמציו של מי [...] שהוא חסר קורת גג ומתוך כך מופקר עד אימה במרחב הפתוח – מי שהולך עם הווייתו אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות".

פוגת-מוות / פאול צלאן

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים

הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ

שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר

פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב ׂשַחֹר ׂשֶל ׂשַחַר אנַחְנוּ ׂשוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר ׂשוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעמִיקוּ לדקׂר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

הוּא שׁוֹלֵח ידוֹ לַבַּרְזֵל בַּחגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלוֹת

הַעמִיקוּ לִדְקׂר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלוֹת

הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק

אִישׁ גּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

הוּא מְשַׁלֵּחַ בּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ

מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית (תרגום: שמעון זנדבנק. מתוך: סורג-שפה. הקבוץ המאוחד. 1994)

השיר קרוי פוגה שכן הוא כתוב בהשראת סגנון הפוגה. במוזיקה, פוּגָה (במלעיל) היא טכניקת הלחנה מוזיקלית למספר קולות. כך גם נקראת כל יצירה הכתובה בטכניקה זו. בפוגה מוצג נושא ראשי, אשר מושמע במהלך היצירה שוב ושוב כשהוא "עובר" בין הקולות השונים, בדרך כלל בשינויים מלודיים וריתמיים לצורך התאמה לקולות האחרים או לסולמות שונים. מלבד ההתפתחויות השונות שעובר הנושא הראשי, מוצגים במהלך הפוגה גם נושאים משניים וקטעי מעבר.

השאלה שמעסיקה אותי היא למה צלאן השתמש בסגנון הפוגה לשיר המצמרר הזה. ברור שהסגנון הזה תורם ביותר לכוחו של השיר הנורא הזה. מה היחס ההכרחי בין תוכן וצורה? מה החזרות תורמות? נראה לי שהתשובה היא שהחזרה שוב ושוב של משפטי המפתח הקשים מעצימה את התחושה של כוח הגורל הבלתי נמנע שאי אפשר להמנע ממנו, שחוזר ומשחזר עצמו ומכה שוב ושוב באלימות כלפי היהודים.

בו בזמן המשקל הריתמי שנוצר כאן (וגם נשמר כאן בזכות התרגום המצוין!) והחזרות של סגנון הפוגה יוצרים איזו-שהיא תחושה של ארגון שאוחז יחד את המציאות המפורקת של תוכן השיר, שבה מתערבבים דברים פרדוקסליים (חלב שחור, לנגן בנחשים) שמונחים זה ליד זה מעבר לכל לוגיקה של מציאות נורמטיבית: שתיית החלב השחור, האיש המנגן בנחשים, שער האשה, כרית הקבר. הלא אין קשר בין כל אלה מלבד העובדה שהוא כותב על מציאות מעבר לכל אפשרות הגיון.

צלאן שהוא "פצוע מציאות" כותב שיר עז יופי ומהפנט על שיאו של הרוע האנושי. הפרדוקס הזה

מעלה בי את דבריו של רילקה, שחי בראשית המאה העשרים, מתוך האלגיה הראשונה:

"... כי היפה אינו אלא

תחילת הנורא, זה שעודנו מסוגלים לשאתו,

ואותו כוח נעריץ, כי בשלוותו יסלוד

מהשמידנו. כל מלאך נורא הוא

ועל כן אבליג, אבלע את פיתויו

של בכי העומק האפל"

(תרגום:מרדכי גלדמן. שבו. כתב עת לשירה. גליון 3 . 1999. עמ' 41.)

פוגת המוות, השיר "היפה" מנסה להכיל את "הנורא" הבלתי ניתן להכלה דרך המבנה שלו, וכך השיר הזה הוא "זה שעודנו מסוגלים לשאתו ואותו כוח נעריץ, כי בשלוותו יסלוד מהשמידנו".

למעשה צלאן גם משתמש בדימויים האבסורדיים של יצירת מוות כנגינה, מחול, אמנות:

פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל -

- וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

- יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת

- הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר

המות אומן מגרמניה -

נראה כי הריקוד והקונצרטים לקוחים ממציאות מחנות הריכוז, שם נדרשו יהודים לשעשע את הנאצים. (גם שרפת הספרים בברלין ב-1933 היתה על רקע שתי תזמורות). אולי הניגוד בין יופיו האבסורדי של המחול הפואטי-ריתמי-מוסיקלי שמתחולל בשיר לבין מחול המוות הוא המתואר כאן, ( כמו הניגוד בין הרמה של התרבות הגבוהה בגרמניה לבין מעשיהם) הניגוד בין המציאות הכביכול נורמלית עבור הגרמני שמשתעשע במעשיו לבין הדמוניות של מעשיו.

הנגינה והמחול והשתיה האקסטטים שמרכיבים את הרקע של השיר הם גם השכרון האקסטטי של אכזריות הרוצח המשתכר ממעשיו המתועבים ובו בזמן הם הנסיון (של המשורר, של הקורא) להסוות דרך שכרון המוסיקה והמחול הריתמי של השיר את הזוועה והסבל שמעבר לכוחות אנוש.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

והניגוד המתמיד בין "זהב שערך מרגריטה" – הגרמניה ( כשמה של אהובתו של פאוסט – גרטכן) ובין " אפר שערך שולמית" - השער השרוף של שולמית היהודיה, שהיא האהובה האלוהית של שיר השירים. האם אין זו השכינה הנשרפת לאפר וקברה הוא באויר?

השיר כתוב ברצף אחד סוחף נטול סימני פסוק נטול זמן נשימה.

הטקסט נכתב לסרוגין בשני קולות דוברים זה בצד זה וללא דיאלוג ביניהם: האחד מדבר בגוף שני על האיש הנאצי שעושה דברים נוראים:

אישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעמִיקוּ לדקׂר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ

הוּא שׁוֹלֵח ידוֹ לַבַּרְזֵל בַּחגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלוֹת

והשני - בלשון רבים ובזמן הווה:

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

האנחנו בלשון רבים הם היהודים ששותים ושותים מוות, שחיים גם עכשיו. צלאן מזוהה עם החוויה הקיומית של עמו שממשיכה עשרות שנים אחרי השואה, וחווה אותה כהווה מתמשך. מי שחי את העבר הנורא של השמדה כהווה מתמשך אינו יכול להמשיך לחיות. החלב שהוא שותה ממשיך להיות שחור בבקר בצהרים ובערב. אכן צלאן עבר תקופות של משבר נפשי, דכאונות, אשפוזים, וסופו שהתאבד בנהר הסיין.

לפני שנים רבות כתבתי אודותיו:

לאורך הסיין עצים דקיקים נמשכו

אל משמרתם

זכרתי את פאול צלאן

שפניו צפים מבעד למים

כפני הצלוב הטבועים במטפחת

אשר מחתה את סבלו.

פרמתי את קצותי

והייתי אופל. (מתוך: ירוק ויטראג'. אלף. 1987)

*

תוספת: המשורר ורנר קראפט שחי בירושלים, הסתייג לחלוטין מ'פוגת המוות', והוא לא היחיד. לדעתו החטיאה 'פוגת המוות' את מטרתה בהיותה יפה מדי, מושלמת מדי ואסתטית כל כך בדרך טיפולה בנושא קשה וזוועתי. המשורר אשר רייך טוען שהבעיה היא שהלחנתו של צלאן את המוות הגרמני, תוך היפנוט מוסיקלי של חזרה על שורות מפתח בשיר, לא גרמה לקורא הגרמני תעוקה מצפונית, אלא דווקא תחושת היטהרות מסוימת מאשמה כבדה (אשר רייך. הדיוקן הנשקף מבין השברים. על גלגולה של פרשת פוגת המוות וסביבה. מאזניים. ע"ב. גליון 5. 1998. עמ 38-39).