ראש השנה בבית הכנסת, גבעת עליה, יפו
פרופ. עמיה ליבליך | 18/9/2012 | הרשמו כמנויים
כל חיי אני הולכת בימים נוראים לתפילה בבית הכנסת. אצלי זה הרגל מחייב שהוטבע בי מילדות בבית אבא, ומן החינוך הדתי שקיבלתי. ואף על פי שכבר שנים רבות אני אישה חילונית, בימים נוראים קוראים לי השופר, המחזור והקהל, ואני מתייצבת. לחברי החילוניים השבתי לא פעם על השאלה "מה עשית בחג?" בתשובה "התפללתי, גם בשבילכם". אגב, הידע שרכשתי בתחומי יהדות רבים הוא מטען חשוב שאני נושאת בגאוה.
כפסיכולוגית אני מאמינה כי בכל אחד ואחת מאיתנו טמון סנטימנט דתי או רוחני כלשהו. (זוהי כידוע טענתה המרכזית של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית). אולי זה מה שמבחין אותנו באמת מן החי. לאדם יש צורך להבין את משמעות קיומו והתשובה לכך, אם גם חלקית ומעורפלת, מצוייה בתורות הדת השונות. הדת איננה אופיום להמונים, לעניות דעתי, אם כי רבים ממוסדות הדת מסואבים להחליא. זהו, על קצה המזלג המבוא לרשימה זו, ולא יותר.
מרבים חיי כבוגרת חייתי בירושלים, ובחגים הלכתי לבית הכנסת בו התפללו הורי ובני משפחתי בשכונת רחביה - בית כנסת צדדי בבניין היכל שלמה, שנקרא "רננים". בזמנו זכה בית הכנסת הקטן בחלונות ויטראג', במה וארון קודש שפונו מאחד בבתי הכנסת באיטליה, כמדומני מפירנצה, והתקבצה בו קהילה סימפטית של צעירים חובשי כיפות בסגנון בית הלל שבאוניברסיטה העברית. אכן, זה היה במידה רבה כעין סניף של האוניברסיטה, ולא פלא שחשתי שם בבית, אף על פי שרבים מהמתפללים ידעו את דלות צייתנותי לקיום המצוות מאז שבגרתי. המאפיין העיקרי של קהילת רננים היה הרמה הגבוהה של המתפללים, כולם אשכנזים, משכילים במסורת התפילה וביניהם בעלי תפילה מצויינים. את הטקסטים קראו בדייקנות מושלמת ובניגונים מסורתיים מוקפדים. לא דילגו ולא הוסיפו, אלא עקבו אחר מחזור התפילה כלשונו. כך חשבתי בלבי הוא כל בית כנסת בישראל, ששפת מתפלליו היא ממילא עברית, והחינוך שקיבלו הכין אותם למסורת התפילה. בדרשות החג המלומדות בקהילת רננים התחרו הדוברים (ביניהם גיסי היקר שהלך לעולמו לאחרונה עו"ד יעקב רובין ז"ל) בחידושיהם ובציטוט ממקורות רבים ומגוונים, כולל גם כאלה שמחוץ לעולם היהודי. אנו הנשים ישבנו כמובן בקומה השנייה של בית התפילה, וראינו למטה את הבחורים – בני זוג, בנים או אבות - מעבר לוילונות דקיקים. ואף על פי יש שהיו בינינו רופאות, עורכות דין ופרופסוריות, זה נראה לנו נורמלי לגמרי, ודבר לא הפריע לנו כל עוד מיזוג האויר למעלה פעל כסידרו...
כשעברתי לגור ביפו עמדה לפני הברירה בחגים בין נסיעה למשפחתי בירושלים, לבין חיפוש בית כנסת במקום מגורי. כך התחיל לפני שש שנים מסע הכרותי עם בית הכנסת הקטן הנמצא במרחק הליכה של שתי דקות מביתי, ומפאת כבודם של חבריו לא אזכיר את שמו. זהו מבנה אבן שנראה עד היום כבלתי גמור, כאילו יעדו לו כיפה שמעולם לא נבנתה. יודעי דבר סיפרו לי שהבניין היה מסגד, ובמלחמת השחרור, אחרי כיבוש יפו, הוסב לבית כנסת. זו ההיסטוריה המסופרת, אינני בטוחה מה אמיתותה. בפעם הראשונה נכנסתי בשערי הברזל הכחולים של המקום בבוקר ראש השנה הראשון למגורי בשכונה. מצאתי חלל גדול מואר במנורות ניאון, קירותיו מלאים בלוחות שיש המנציחים דמויות שונות, ורהיטיו רעועים. בימת התפילה וארון הקודש פשוטים וחסרי כל הדר. ספסלי התפילה, שרובם ריקים מיושבים, פזורים בצורה בלתי מובנת, חלקם בשורות וחלקם בריבוע. לנשים מוקצה חלק צדדי באותה קומה, מעבר למחיצת עץ, ובו מקומות ספורים, כיסאות משרדיים שנאספו מפה ומשם, או ספסלי בית ספר ישנים.
בבית הכנסת, שיש בו מקום בודאי ל-80 עד 100 איש, היו לא יותר מ-25 גברים, שהתפזרו באולם. גם דרך הטלית, ניתן היה לראות שאינם הדורים במכנסיים כהים, נעליים מצוחצחות וכותנות לבנות בוהקות כמנהג בית הכנסת שהיכרתי, אלא נועלי סנדלים, בחולצות טריקו ומכנסיים מכל המינים. את התפילה ניהל בחור צעיר נמוך וקרח, שקולו ערב ונשמע היטב. הוא גם עבר לפני התיבה, גם קרא בתורה וגם הודיע הודעות שונות לקהל. משביקשתי למצוא במחזור הפרטי שלי היכן מתפללים כרגע, נוכחתי מהר לדעת כי הטקסט של המחזור הוא שונה, לפי מסורת העדה הספרדית. כמעט לא זיהיתי את התפילות, לא במילים ולא במבטא או במנגינה.
בעזרת הנשים היו רק שתי שנים מלבדי. אחת מבוגרת, עטופה במטפחת, ואחת צעירה בהריון מתקדם. הן קיבלו את פני בחמימות. הרימו גבה למול המחזור האשכנזי שבידי, נתנו לי ספר תפילה אחר, והצביעו על המקום. המבוגרת סיפרה לי מיד כי בעל התפילה הוא בנה, וזוהי אישתו. הם מרוקאים במקור, אך בנה זכה לחינוך טוב בישיבה ליטאית והנה קיבל על עצמו לערוך כאן את התפילות, מה גם שבמשך כל השנה יש לו כאן חוג תלמידים מקומי. מכל המתפללים היכרתי אדם אחד בפניו - זהו התמהוני המסתובב בלילות עם שק מזון ומאכיל את חתולי הרחוב באזורנו...
ביקשתי להתפלל ומצאתי את עצמי נפעמת מההבדלים ומבולבלת מהרגשת הזרות הפתאומית. בזמן התקיעות בשופר נשארו לשבת, רבים מהמזמורים נאמרו לסירוגין על ידי מספר מתפללים, בעל התפילה עצמו פנה לעיתים לשבת במרובע המתפללים במקום לעמוד על הבמה לפניהם, "ונתנה תוקף", תפילת השיא של ימים נוראים איננה מופיעה כלל ובמקומה פיוט של קינה גדולה על עקדת יצחק...
יותר מכל ההבדלים שהפעימו אותי, הזדעזעתי מן השגיאות המרובות והשיבושים ש'תפסתי' בקריאת פרשת השבוע או פרק ההפטרה, למשל, וגם בתפילה. (איש לא תיקן את הטועה, כפי שקרה מיד אם חס וחלילה טעה בעל התפילה ב"רננים"). אמרתי לעצמי – אלה אנשים שפשוט לא יודעים לקרוא עברית היטב ונראה שאינם מבינים את הטקסט... ניסיתי לא להיות שיפוטית. שמעתי תקיעות שופר והתפללתי. לחבריי אמרתי "לא איכפת לי שהנוסח כה שונה, זה דווקא מעניין. אבל איזה העדר דייקנות אפילו בנוסח שהם רגילים בו, כנראה נקלעתי לבית כנסת שמתפלליו בורים ועמי ארצות..." בלבי חשבתי "לאן הגענו"...
לא אאריך כאן היום. אני עדיין סולדת משגיאות בעברית. אך השבוע הייתי בפעם השישית בראש השנה בבית הכנסת השכונתי הזה. עדיין היינו שלוש נשים בעזרת הנשים, ואותו 'מאכער' צעיר מנהיג את הבאים, ומנהל את כל התפילה וטקסיה. אני כבר קצת מוכרת, ומתמצאת במחזור התפילה הספרדי. והעיקר, למדתי לחבב את החולשה והדלות של המקום, את העממיות של המתפללים, את השגיאות שהם עושים... מה זה משנה! יתרה מזאת, דווקא כשלא מנעימים שיר וכששוגים, אני פוגשת את הטקסט מחדש, כאילו הוא זר, ועוברת חוויות מרגשות של תפילה. אתמול, למשל, ניתנה קריאת ההפטרה - שהיא סיפור עקרותה של חנה, היוולדו של שמואל והקדשתו לאלוהים על ידי אימו - לאדם אחד מבוגר. הקורא לא מכיר את טעמי המקרא וקרא את הפרק התנכ"י כטקסט, כמו תלמיד בבית הספר היסודי המספר סיפור משפחתי. דווקא כך נגע בי בעמקי הנפש. אחריו, נער תקע בשופר כאילו מלאכי השרת תקעו עימו שם, ואני חשתי את השכינה מרחפת בחלל העלוב שסביבי. אז מה, יש אלף דרכים להתפלל, העיקר שמשהו נפתח לרגע בלב... והשעור שאני לומדת שוב ושוב – ההתנשאות הירושלמית (לפחות זו שלי!) היא הפסד גדול ואף סוג של פרובינציאליות. ב'תשליך' של אחר הצהריים אני מקווה שהשלכתי אותה הימה.
סליחה שהארכתי. את המשמעויות הפסיכולוגיות של הרשימה מיותר לפרט. וכן, זה לא נכתב ביום חול.
